סבאסבתא.

amarald 12/09/2021 69 צפיות אין תגובות

“אריאל, אולי מספיק עם כל השטויות האלה?!” צעקה סבתא בקול של נאצית. -“זה לא בגלל הכבוד שלי, אבל אנחנו שרים עכשיו לאלוקים, ככה אתה עושה לאלוקים? צחוקים ושטויות באמצע?”. וסבא יושב מהצד וצוחק.-“אריאל, אלוקים כועס, לא אני כועס, זה אלוקים”, הוא אומר ומצביע על סבתא. כאילו ואומר, סבתא היא אלוקים, והיא כועסת.

וכולנו צחקנו .אני במיוחד. היה קשה להסתיר את זה, למרות שניסיתי, באמת. “אלוקים כועס” הפך תוך רגע למטבע לשוני, שאומר, סבתא כועסת.

ואז סבתא נתנה בסבא מבט נאצי. והוא השתתק. היא המשיכה לדבר לאריאל-“תגיד, אם נכד שלך היה עושה ככה, היית מעיר לו או לא?”

אריאל, נבוך במקצת, אבל על פניו עדיין נותרו שיירי שעשוע משעשע מהאלוקים הכועס שלנו, ענה-“לא הייתי אומר לו שום דבר”.

וסבא צחק-“הוא היה צוחק איתו ועושה לו פרצופים,דיי נו, רדי ממנו, את יודעת למה הוא לא שר? כי הקול שלו מתחלף עכשיו, אסור לילדים בגיל שלו לשיר, לא ידעת את זה?”. אוי. כמה שאני אוהבת את סבא. כל כך רציתי לחבק אותו חזק באותו הרגע.

לסבא וסבתא יש את הדירה שלהם. ועוד דירה אחת מעליהם. אני ומעין ישנו בדירה שלמעלה. בבוקר אני מתעוררת הולכת לשירותים וחוזרת לישון. מעיין מתעוררת, -“אני חושבת ששמעתי דפיקות לפני חצי שעה, אבל אני לא בטוחה, אולי זה חלום”.

-“טוב, זה תאוריה שלך.. לא אני שמעתי דפיקות, אז אחריות שלך לבדוק את זה.”

-“אבל אין לי לי כוח..” היא אמרה בהתפנקות.

“גם לי לא.. קומי תבדקי”. אמתי בתקיפות.

היא הלכה לסלון(שבדירה שרק שלנו נכון עכשיו), ואמרה-“שתי זוגות מפתחות נמצאים אצלנו, אין להם איך להיכנס”.

-“אז כנראה שהם דפקו וניסו להעיר אותנו, כמובן שללא הצלחה מרובה…” אמרתי בשעשוע קל. ואני עוד תהיתי לעצמי כיצד יתכן שהתעוררתי ביקיצה טבעית בשבת בבוקר.

-“רדי למטה, ותבדקי אם מתחילים את הסעודה”.
-“אבל אין לי כוח…”- את הרי בכל מקרה תצטרכי ללכת, אז מה זה משנה?”

מסתבר שהם דפקו דיי הרבה, עד שהשכנים יצאו החוצה, ושאלו אם הכל בסדר. ואז הם עשו קידוש בלעדינו. מה שאומר שהיינו צריכות לעשות קידוש לעצמנו.

אני אף פעם לא אהבתי יין יותר מידי. ובטח לא כשזה הדבר הראשון שאני נאלצת לשתות על הבוקר. אמנם צירוף המילים-“על הבוקר” לא ממש תאם את השעה שבה עשינו קידוש.אפשר לומר כי המילה-“צהרים” מתארת אותה טוב יותר. אבל עם כל זאת, עדיין מדובר בדבר הראשון שייכנס לפי.ומי שעושה את הקידוש צריך לשתות כמעט את כל הכוס.

אותן המחשבות בדיוק עברו בראשה של אחותי הקטנה. שתינו הסתכלנו אחת על שהנייה, ובאותו הרע בדיוק פלטנו-“את עושה את הקידוש!”

ואני כמובן עם הטיעון המכריע-” את שמעת את הדפיקות והתעלמת מהן- זאת אשמתך, אני בכלל לא שמעתי כלום”.

אז היא עשה קידוש, והיא רצתה לאכול צ’יריוס עם חלב, אבל לחשתי לה ש-“אלוקים יכעס עלייה אם היא תאכל את זה עכשיו כי זה ממש קרוב לסעודה של הצהרים ואת לא תאכלי כלום בגלל הצ’יריוס”, היא צחקה.

אני אכלתי “רוגלך”. שהיו דיי מגעילים. מאז שלסבא קשה ללכת, סבתא אחראית על הקניות. ושום דבר כבר לא טעים. או שהכל בלי סוכר, או שיש אגוזים ותפוחים. וסבא שלי עוד מתעקש-“תקני להם משהו טעים! תקני להם רוגלעך לפחות!”. אל היו רוגלעך קינמון. אני שונאת רוגלעך קינמון. אבל סבתא לא הפסיקה להתעקש שמדובר ברוגעלך שוקולד. אריאל רמז שהם -“לא טעימים כמו הרוגעלכים הקטנים שסבא היה קונה פעם”, וגם ש-“זה בכלל קינמון.”

וסבתא רק אמרה-” זה שוקולד, אתה מדמיין. והקטנים הם ממאפיה אחרת, והיה נראה לי שהם קצת יבשים אז לא קניתי שם, חוץ מזה, עדיף שתאכלו דברים בריאים יותר”

רוגעלכים כאלה יבשים נראה לי שלא אכלתי כל ימי חיי.

“זה לא אני קניתי.. זה סבתא קנתה, מה אני יכול לעשות..” אמר סבא. סבתא החמיצה פנים.-“פעם הייתי הולך.., כל יום הייתי נוסע לעבודה של אבא שלך לעזור לו, הייתי הולך לעירייה שם בכיכר רבין, ברגל, ולעוד מקומות-” רגע, סבא, הלכת לעירייה ברגל? זה חתיכת דרך, למה לא נסעת?” שאלתי.

-“כן כן, הייתי הולך ברגל, אבא שלך שלך אותי להמון מקומות, כל פעם הוא צעק עלי שאני אקח מונית, שאני סתם מבזבז זמן ומעייף את עצמי, אבל אני הייתי נהנה מהצעדות האלה, זה רק לפני כמה שנים, חמש- או עשר. הייתי הולך מהר, אפילו אמא שלך התלוננה שהיא לא מצליחה להשיג אותי מרוב שאני הולך מהר.. עכשיו? איזה צעדה ואיזה ללכת. בקושי לבית כנסת שבסוף הרחוב אני מגיע, וגם לשם אני מתנשף. הולך רק פעם אחת בשבוע. בשבת בערב”.

העיינים שלי נעצבו. רציתי לומר משהו אבל לא היה לי מה. סבא תמיד משדר שטוב לו. סוג של נינוחות שלא ראיתי שקיימת ליותר מידי אנשים. תמיד נראה שהכל בחיים הלך לו כל כך בקלות. רק לא מזמן כשקצת דיברתי איתו גיליתי שלא.

גיליתי שהוא הגע לארץ לבד. הוא למד בבוקר, ועבד בלילה, כדי לממן לעצמו את התואר, וכדי שיהיה לו איפה לישון, ומה לאכול. ואז כמצא עבודה, כמהנדס בעירייה, בבוקר, היה עובד בעירייה, ובלילה, היה הולך לפקח על הבנייה של השובר גלים.

-“איך לא התמוטטת? מתי ישנת בדיוק?”, -” שעתיים בבוקר, שעתיים בערב, מה לעשות, צריך כסף כדי לפרנס את הבית”.

אחר כך, כשהייתי יותר מבוגר, כבר נהיתי מהדס בכיר, רצו לרענן את האנשים, אז הציעו להם פרוש מוקדם ולקבל העלאה בפנסיה, אז אני רציתי לפרוש- ועשו לי בעיות כי לא רצו שאעזוב”, הוא צחק.

ובסוף הפכתי לעצמאי, שם הכסף היותר גדול, מסתבר, מזה חיתנתי את ההורים לכם, וגם את כל שאר הילדים”.

-“ומתי יצאת לפנסיה?”

“בגיל שישים ותשע נראה לי, אחרי שראיתי שלוקחים לי יותר משישים אחוזים מהרווחים שלי למיסים ולפנסיה, והתעצבנתי שאני מפרנס אותם, וזהו, מאז אני בפנסיה והם מפרנסים אותי”, הוא אמר בחיוך זחוח. כאילו הוא עשה עליהם קופה או משהו. למרות שלא. הוא פשוט עבד קשה.והגיע לו כל שקל.

ולא תארתי שהיה לו כל כך קשה. הוא לא הכי חד היום מבחינה שכלית. ותמיד מתבדח. הוא לא אדם מריר. או סתם אדם שנשמע שהיה לו קשה. יותר כמו האנשים שיושבים על הגדר וצוחקים על העולם. אבל מסתבר שהוא ידע לצחוק תוך כדי עבודה.

אני חושבת שממנו למדתי להתמיד ככה. לעבוד קשה, ולצחוק.

אני באמת לא זוכרת איך, אבל הוא התחיל לספר לי על הכדורים שלו, לדילול הדם, ואיך שלפני הניתוח שהיה לו פעם, הוא היה צריך להפסיק לקחת אותם, ופעמיים ביום להזריק לעצמו- כולי הייתי מלא בחורים מהזריקות האלה”. אבל הכדורים החדשים של היום, לפני ניתוח הוא צריך להפסיק רק שלושה ימים לפני.

ואז הוא השתתק. כאילו הרגיש שהכביד עליי בסיפורים האלה. ואני יודע שיש סיפורים הרבה יותר קשים. כי סבתא סיפרה לי. היא גם סיפרה לי שהוא אמר שהוא רוצה להפסיק לחיות. שאין לו כוח להילחם. שאין לו יותר כוח לבדיקות.
ומזל שבדיוק הלכנו בטיילת אז, בשבת בערב, והיה חושך, והיא לא ראה שירדו לי כמה דמעות.

-“מה אני אגיד לך מיידלע, לא טוב להזדקן, זה לא עושה טוב, מניסיון אני אומר לך”, הוא אמר בחיוך. אבל ראיתי את הכאב מעייניו.

“אל תזדקני, שמעת אותי?!”.

-“אני אשתדל”, אמרתי בחיוך כואב.

ורק רציתי לחבק אותו. איך שהוא יושב שם בראש השולחן על החלוק הכחול שלו, השיער הלבן, שמעטר את הקרחת שבאמצע ראשו. והעיינים הכחולות. הלוחמות.

סבא.

רק אל תמות לי.

טוב?

סבאסבתא.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך