סוף סוף את עוזבת…

את נכנסת הביתה, בוכה.
כל ההשפלות מהבית ספר וכל המילים הרעות שכולם אמרו לך מקיפות אותך.
אמא שלך קוראת לך מהמטבח, מודאגת ושואלת מה קרה לך.
אחותך הקטנה לא מבינה מה קורה לך, למה את בוכה ככה.
את נכנסת לחדר שלך, טורקת את הדלת ונועלת.
שוברת דברים, צורחת ובוכה לתוך הכרית שמונחת על המיטה שלך.
הפנים שלך שורפות מכל הבכי, את נושמת בקצב מוזר.
את נרגעת טיפה, שוטפת פנים והולכת למיטה, לוקחת את הטלפון ונכנסת לפייסבוק.
שם מחכות לך כמה התראות, התראות של שנאה.
את מפחדת לפתוח את ההודעות, את ההתראות, כי את יודעת מה יש בהם.
את מחליטה לפתוח את ההתראות קודם.
קבוצות שנאה לגבייך, תמונות מזוייפות שלך, פוסטים על הקיר שלך בפרופיל עם כמה מילות פוגעות.
את מתחילה לבכות שוב. כואב לך הראש כבר.
את פותחת את המגירה ולוקחת סכין, את שמרת את הסכין הזה במגירה למצבים כאלה.
חתך, ועוד חתך, ועוד דם, ועוד בכי.
זה כל כך כואב אבל זה מוציא את הכאבים החוצה.
את מחליטה שזה לא מספיק.
את הולכת למחסן ולוקחת חבל.
אי אפשר יותר, את חייבת לגמור את זה, זה יהיה הכי טוב.
אמא שלך דופקת על הדלת בחוזקה ומבקשת שתתני לה להיכנס, היא נשמעת מודאגת.
את לא מקשיבה לה, את תולה את החבל ויוצרת לולאה שמתאימה לראש שלך.
את מפחדת, אבל זה הדבר הנכון.
במקום לסבול, אפשר לגמור עם הכל וללכת למקום נעים.
בלי מילים רעות, בלי השפלות, בלי כל הכאב.
את שמה כיסא ומטפסת עליו, שמה את הראש שלך בתוך הלולאה.
את יורדת מהכיסא, והנה זה מתחיל.
זה כואב, כואב יותר מכל דבר שקרה לך בחיים.
את לא מצליחה לנשום.
זה כואב, זה פשוט כל כך כואב לך.
אבל עוד מעט הכאבים ייגמרו לתמיד.
את נאבקת אבל את לא נאבקת מספיק.
את חלשה, חלשה מאוד. והנה, זהו. הנה זה קרה.
את מתה, תלויה למעלה.
אמא שלך מצליחה לפתוח את הדלת ורואה אותך תלויה.
היא נופלת לרצפה ומתחילה לבכות בקול רם.
אחותך הקטנה לא יודעת מה קרה, היא אף פעם לא הייתה במצב הזה..
למחרת בבית ספר כולם שומעים על מה קרה, כולם נהיו עצובים פתאום, מרגישים אשמים וטיפשים על כל מה שעשו לך.
זהו זה..
סוף סוף את עזבת…