מונולוג

18/01/2018 657 צפיות 2 תגובות

לפעמים אני חושבת שאני מגזימה.
אולי עם הכעס והאכזבה, או אולי עם העצב והקנאה.
אין מה לעשות, אני מודעת לכל מה שחושבים עליי.
אבל זאת הבעיה, אלה רק שמועות, מוזרות או משונות.
ועדיין מאוד קשה לחיות בעולם שכזה.
ואם רק, ואם רק, הייתי יכולה לברוח לאי בודד כמו ״ארץ לעולם לא״, ולחיות שם, החיים שלי תאמינו לי היו יותר קלים לי ולכל הסובבים אותי.
‏לפעמים, פשוט בא לי להעלם, להפוך לבילתי נראת שבכלל לא יראו אותי, באלי שפשוט תבלע אותי האדמה.
אין לי את הכוח להחזיק את עצמי מעל האדמה, אין בי את הכוח להיות חזקה ולהראות שלא איכפת לי פשוט מה הם אומרים עליי, וכל יום אני חוזרת הביתה בוכה ועצובה, עם דמעות שזולגות על שתי הלחיים ואפילו קצת, ממש קצת בפה, ומשאירות טעם מלוח מאוד שדומה לפצע שמתפתח עוד ועוד בלב.
אולי אני מגזימה, עם הכעס והאכזבה, או אולי עם העצב והקנאה.
אבל אין מה לעשות, אלה רק שמועות.

מונולוג
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אהבתי

18/01/2018 07:55

תודה????

18/01/2018 08:11
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך