משחקי השנאה – פרק 04

הסיפור הגרוע 14/06/2021 98 צפיות אין תגובות


(ניתן להאזין להקלטה של כל הפרקים ביוטיוב)

הייתה לו מזוודה ביד והוא היה כזה… מאוד גיבורי. אמנם, הוא היה במקום לא סימפטי – איפשהו מתחת לאדמה מתחת לאיזו תל אביב. אבל אל דאגה. הרוקלאוס פאי לא היה אחד שיוותר. ויתרה מכך – הוא לא היה פראייר.
אכן, פראייר הוא לא היה. העיניים שלו בערו בגבורה מתמדת. הוא היה כמו להקת פנתרים.
הוא היה תמים כמו גדי.
הרוקלאוס פאי כמעט ופתח את המזוודה שהמן הורוביץ נתן לו. ואז…
הוא החליט שלא לפתוח.
“המן הורוביץ הוא רמאי ונוכל ונורא.” אמר הרוקלאוס פאי. ובזאת, החליט לחזור הבייתה.

“בנואל, תישא אותי.” אמר הרוקלאוס למפקד קבוצת המאבטחים האישית שלו. בנואל אישר הפקודה באופן קולני. הוא הרים את הרוקלאוס ונשא אותו. בדרך הם עצרו וקנו סל נשיאה יפני. הסל היה בגודל של הרוקלאוס ממש כמו התאמה משמיים, או אולי כמו החיבור של קשת וענן.
“אני עייף.” אמר הרוקלאוס. “אני רוצה הבייתה.”
ההתנודדויות בסל היו נעימות.
הם הגיעו למסוק והייתה שם התגודדות של מלא אנשים. מאבטחיו של הרוקלאוס נכנסו בהם בנחישות יתרה, מעיפים את האנשים ומשליכים אותם הצידה. זה לא היה אקט של אלימות בלתי מוצדקת – הרי האנשים עמדו בדרך בינם ובין המסוק.
“בנואל,” אמר הרוקלאוס מנומנם. “אתה כל כך פטריוטי.”
לאחר מכן התברר שהאנשים התגודדו במקום כי המסוק מחץ איזו אנדרטה מקומית כשנחת. משהו שקשור לאיזה רב של שמאלנים. מסתבר שהאנשים האלה היו רותחים מזעם, אבל בגלל שהיו שמאלנים, הם לא ידעו מה לעשות עם הזעם חוץ מלהתגודד ביחד ולהרגיש שהם צודקים. בריות מוזרות. אם כן, מזל שהרוקלאוס והמאבטחים הגיעו למקום ופיזרו אותם. אחרת היו נשארים שם מבולבלים עד שעות הבוקר.
הגיבורים נכנסו אל המסוק, המסוק המריא בקול אוושה שקטה כמו שוט המצליף על פני מימיו של אגם שהמים שלו תכולים והוא משקף את השמיים. זה הרדים את הרוקלאוס. הוא קבר את המזוודה בחיקו ונרדם. לא משנה מה יהיה במזוודה, בין אם המן הורוביץ שיקר בין אם לא, הרוקלאוס הרגיש מעין סוג של וודאות נעימה. הוא היה גיבור.
כשהמסוק היה גבוה באוויר בדרכו חזרה לירושלים, בנואל ראה את הרוקלאוס ישן שינת גיבורים וכיסה אותו בשמיכה חמימה, מאוד ציונית, עם דוגמאות של רקומות של דובונים. אבל דובונים מהסוג שמטיל אימה על אויבינו.

למחרת בבוקר הרוקלאוס קם מאושר וציוני. ההחלטה לא לפתוח את המזוודה הייתה החלטה טובה. מה שלא יהיה בה, זו בטח הייתה דרכו של המן הורוביץ לרמות אותו. כעת, לאחר שישן על זה לילה, הרוקלאוס היה בטוח.
המשרתים האישיים שלו הביאו לו מיץ תפוזים וסלט עם נבטים ישראליים וחביתת גלבוע מוקרמת ומאודה ולחם כנען טרי מעשב שיבולים וסטייק אחד גדול ועסיסי של חיות טרף איתנות.
אחרי כן, הגיעו המסז’יסטיות. הרוקלאוס קיבל עיסוי רקמות עמוק עם שמנים ארומטיים. אחרי זה הוא נכנס לג’קוזי. אחרי זה הוא אכל צ’יפס. צ’יפס רגיל, אבל שילמו עליו ממש הרבה כסף וזה גרם לצ’יפס להיות שווה הרבה יותר – הרוקלאוס פאי אכל תפוצ’יפס ששילמו עליו בדולרים, וזה מה שעשה את כל ההבדל.

אחרי שגרת הבוקר הקז’ואלית הרגילה שלו, הרוקלאוס ביקש מבנואל שייצור קשר עם הלשכה של אבא ויקבע פגישה. אחרי זה הוא הלך לאמא.
“אמא!” אמר והביט בפרגוד שמאחוריו הייתה הממלכה של אמא. “אמא!”
אמא כמעט הגיעה (אולי) ואז קרה דבר מיוחד: הרוקלאוס החליט ללכת.
הרוקלאוס הביט במזוודה – המזוודה שהמן הורוביץ נתן לו. המזוודה שבתוכה יש את תקציב המדינה, או שיש שם שקר. המזוודה שעתיד המדינה אולי תלוי בה ואולי לא. והחליט להשאיר אותה בבית. הוא הלך ברחוב.
היו לו מחשבות סנטימנטליות, כיאה לאיש צעיר שהולך להיות גיבור אומה יהודי. לפתע, ילד מחבלים ממזרח ירושלים הופיע מהמרווח בין שתי מכוניות שחנו ליד המדרכה. ההתרחשות הייתה כל כך מהירה שאפילו הרוקלאוס כמעט לא הבין מה קרה. הילד-מחבלים החזיק ביד משהו שהבהיק בשמש ונראה לכל עין סבירה כמו סכין. הרוקלאוס הבחין בכך במהירות בזכות האינסטינקים המחודדים שלו. הרי ברגע שראה ילד-מחבלים מיד ידע לחשוד. ואכן, רק בזכות כך הבחין בעצם המנצנץ.
הרוקלאו צעק: “מחבל!”
בנואל ושאר המאבטחים לא איחרו לפעול. הם זינקו כמו נחיל מסוקי יסעור והצליפו בילד-המחבלים עם הגפיים הארוכות שלהם שהסתובבו מהר כמו הלהבים המסתובבים של מסוק יסעור. ילד-המחבלים התיז דם מלוכלך של מחבלים ולכלך את הרחוב הירושלמי היהודי הטהור. מכיוון שלא היה נחוש מספיק, שמט הילד את הדבר המבהיק ונפל אל האספלט וקול החבטה הפיק צלילים נוכריים.
כשנגמר העניין, בנואל החזיק את הברייה המכוערת כמו סמרטוט. כעת, כשהיה מובס ולא היווה איום מיידי, נראה ילד-המחבלים כמו בובה קטנה ומכוערת שהחוטים המזיזים אותה נקרעו. ליד בנואל עמד גלעמית שהיו לו תקוות והחזיק את החפץ המבהיק – טלפון סלולרי מדגם שיומי. כשראה הרוקלאוס שהחפץ המבהיק היה בסך הכל טלפון סלולרי, הוא נחרד מכל ההתרחשות.
“איזו טרגדיה קרתה כאן עכשיו!” הכריז. “הילד הטיפש רצה לעשות פיגוע עם טלפון שיומי! האם אין גבול לטמטום?!”
הרוקלאוס הביט בילד המסמורטט שהיה חסר הכרה, או שהעמיד פנים של חסר הכרה. כמה מכוער היה הילד! “כמה טיפש אתה יכול להיות, גוי? אתה טיפש ברמה של לקפוץ ראש לבריכת המשושים.” אמר אל הילד. “אתה המחבל הכי עלוב שראיתי!”.
הרוקלאוס סטר לילד-המחבלים בעוצמה מצלצלת. בנואל ושאר המאבטחים שיבחו את הנחישות והדיוק של הרוקלאוס. “יש לך זרוע איתנה, אדוני בנו של ראש הממשלה.” אמר עדניה. “אם החיים שלך לא היו כאלה חשובים, היית יכול להיות לוחם גיבור.”
הרוקלאוס הרגיש את הגאווה רוחשת בתוכו כמו מנהרה תת קרקעית מוצפת מים גועשים בראש הנקרה.
“מה חשבת שאני?” אמר הרוקלאוס. “איזה ילד מפונק ורכרוכי? באמת עדניה. תחשוב לפני שאתה מדבר!”
“סליחה, אדוני בנו של ראש הממשלה.” אמר עדניה.
הם התלבטו אם להישאר ולהחזיק את ילד-המחבלים מנוטרל עד שהמשטרה תגיע ותעצור אותו. הרוקלאוס החליט שהזמן שלו יקר מדיי בשביל לבזבז אותו על זוטות שכאלה. הם קשרו את ילד-המחבלים טוב טוב שלא יברח ואז בנואל החזיק אותו ביד אחת לצד הגוף, תלוי כמו סל קניות, והם המשיכו בדרכם. מאוחר יותר יזרקו אותו לתחנת המשטרה. כרגע, המשיכו ונתנו להרוקלאוס ללכת ולהרהר בסנטימנטליות.

הרוקלאוס ראה תרנגולת. היא הלכה ברחוב בלי בעלים. “ככה,” אמר למאבטחים שלו. “נראה עם בלי ראש.”
הוא בעט בתרנגולת.
“ישראל צריכה הנהגה חזקה. ציונית.” אמר הרוקלאוס. הוא הסתכל בילד-מחבלים שבנואל נשא לצד הגוף כמו שק קניות.
הרוקלאוס הרגיש השראה. הוא פתח את הטוויטר ואגודלו החליקה בגאוניות על מסך המגע של הטלפון שלו. הוא כתב:
“צריך לנקות את מדינת ישראל מכל מחבליה! #נאציזם”.
בעוד שנים, כששמו של הרוקלאוס יהיה ידוע בישראל ובעולם כגיבור מארץ הגיבורים, את השורה הזאת עוד ילמדו באוניברסיטאות ובמדרשות ובבגרות בספרות יהודית. שורה של מוח יהודי גאה, אמיתי. צחור.
הרוקלאוס המשיך ללכת וראה בית כנסת. בנואל והמאבטחים כמעט נכנסו פנימה כשהרוקלאוס נחרד: “לא להכניס את הגוי!”.
הם קשרו את ילד-המחבלים החבוט לעמוד. ביקשו מאיש שמטייל עם כלב להשגיח עליו, ונכנסו פנימה.

בבית הכנסת היו הרבה מחבלים אבל מאבטחיו של הרוקלאוס חבטו בהם עד שהפכו למזוזות. בראותם זאת, קהל המתפללים חזרו לגומחות שלהם והמשיכו להתפלל, לא לאחר ששיבחו את פועלו של הרוקלאוס ואת זרועו הנטויה וחלקם הצטלמו איתו והעלו לאינסטה והתרועה הגיעה כל כך רחוק שאפילו בעזרת הנשים היו נשים שהיו מחכות ולמה הן חיכו רק השם יודע, (אולי לישועה) אבל מששמעו על מעשה הגבורה של הרוקלאוס, הריעו גם הללו. והיה זה יום טוב לישראל כולה.
הרבי של בית הכנסת הופיע ואמר: “ישתבח שמו.”
הרוקלאוס ענה לו: “ישבתח שמו של אבא שלי.”
השניים התחבקו והתנשקו כמו גברים יראי תורה, ואז הרבי קירב את זקנו אל אוזנו של הרוקלאוס ולחש: “ברוך השם.”
ואז השניים התרחקו והרוקלאוס דחף את הרבי אחורה ושאל אותו בקול נוקשה: “מי אתה?”
“מי אני?” השיב הרב. “הרי אני הרב פאולוס התימני.”
הרוקלאוס נקש בשיניו ורקד כמו סרטן. הרי הוא הכיר את השם הזה. הרב פאולוס התימני היה רב חכם ומכובד בידי כל ישראל כולה.
“טוב, אם אתה רב תקדש אותי. תעשה עליי ברכה.” אמר הרוקלאוס והתיישב מול ארון התורה והמתין.
הרבי, נפעם עד עמקי נשמתו מהגישה הציונית לחלוטין של הרוקלאוס לחיים, אמר: “ממש בר גיורא.” ואז הוא הניח יד על מצחו של הרוקלאוס והתחיל לקדש.
אחרי הקידוש באו כל המתפללים ונגעו בנעליו של הרוקלאוס, מבקשים מעט מהברכה ששרתה עליו לשרות עליהם.
“אני צריך עצה מאיש חכם.” אמר הרוקלאוס.
“ברוך השם בורא עולם.” אמר הרב פאולוס התימני. “קרא לי אבא’לה ובקש עצה.”
“אבאל’ה, אני בצומת דרכים בחיים שלי.” אמר הרוקלאוס. “קיבלתי מזוודה עם… אמ… תוכן מסווג. ואני מתלבט אם לפתוח אותה או לא. יותר גרוע, אני צריך למסור אותה לאבא שלי. ויותר גרוע, העתיד של מדינת ישראל יוכרע מההחלטה שלי. ויותר גרוע, מה אבא יחשוב אם אקבל את ההחלטה הלא נכונה.”
הרב פאולוס התימני משך בזקנו והוציא קולות של פומפיה. אחרי שעשה זאת, התבונן בהרוקלאוס בכובד ראש. “אבא’לה חושב.” אמר.
וחשב.
אחרי שחשב, אמר: “ברוך השם, איזו אלגוריה!”.
הוא נעצר.
הוא עמד.
הוא נשם.
הוא מצמץ.
הוא משך בזקנו.
הוא גירד את האוזן.
הוא הניח יד על מצחו של הרוקלאוס ובירך. הרוקלאוס העיר: “את זה כבר עשית, אבא’לה.”
“ברוך השם.” אמר הרב פאולוס התימני בכובד ראש.
הרוקלאוס איבד סבלנות. “אתה מורח אותי?” אמר. “אני פתחתי את הלב בפניך ואפילו קראתי לך אבא’לה. בכל ישראל ויהודה מהללים את החכמה שלך. המעט שאתה יכול לעשות זה לתת לי עצה אמיתית.”
הרב פאולוס התימני הביט בהרוקלאוס בעיניים חרדות.
“ביקשת עצה.” אמר הרבי. “עצה אמיתית? אתן לך עצה אמיתית.” הוא קרב אל אוזנו של הרוקלאוס ולחש בקול מצמרר ואמיתי: “יש מזימה לפרק את מדינת ישראל, ברוך השם. ישתבח שמו, והיזהר משמאלנים.”
כששמע הרוקלאוס את שתי המילים האחרונות ידע מיד שהרבי איש חכם וגדול בתורה. לפתע, הרגיש הרוקלאוס בושה על ההתפרצות שלו על הרבי. הוא צנח לרגליו והודה לרבי והתנצל. הייתה זו התפתחות מפתיעה בדמותו של הרוקלאוס. צד שלו שלא רואים – חרטה, התנצלות. אפילו בנואל בכה מהתרגשות, כמו אח גדול שרואה אח קטן שמתבגר לאט.
אבל אל דאגה. הרוקלאוס לא יהיה רכרוכי. הרי ברור שלא התנצל ונפל על רגליו מתוך איזה סנטימנט שמאלני של התרפסות. הרי הכל היה מחושב. הכל היה כדי להביא את הרוקלאוס קדימה. באותו רגע הרוקלאוס קיבל החלטה. הוא הולך להיות גדול המנהיגים הישראליים שקם. הוא ייקח את מושכות המדינה מידיו של אביו ביום מהימים. הוא יהיה חכם. הוא יעבוד קשה. הוא יהיה ציוני וגיבור. והוא ינהיג את מדינת ישראל.
“תודה לך, אבאלה.” אמר הרוקלאוס לרבי פאולוס התימני.

אבל רגעים של חסד, כמו שהם מלאי חסד, כך הם גם קצרים וברי חלוף.
ממש כמו התהילה.
ממש כמו החיים.
ביוצאו מבית הכנסת הותקף הרוקלאוס על ידי גל של פלאשים של מצלמות. פודים שחורים של רמקולים נדחפו לכיוון פניו. עיתונאים חסרי מעצורים נהרו אליו, ובפי כולם אותה שאלה: “בנו של ראש הממשלה, מה אתה אומר להגנתך על פרשת המזוודות?”

משחקי השנאה – פרק 04
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך