א.מ.ש
הסיפור הזה הוא פרויקט שכתבתי לפני בערך חצי שנה (בסביבות אפריל-מאי). החלק הזה הוא רק החלק הראשון של הסיפור, שבכללותו מאוד ארוך. אם אהבתם את החלק הזה ואתם מעוניינים לקרוא את כל הסיפור, אתם מוזמנים לקרוא אותו באתר שלי (יאפ, יש לי אתר): http://www.michalrotko.com/single-post/2016/10/07/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D קריאה מהנה!

מקום בו פרפרים לעולם לא מתים (תקראו את ה”רציתי להוסיף”)

א.מ.ש 07/10/2016 670 צפיות תגובה אחת
הסיפור הזה הוא פרויקט שכתבתי לפני בערך חצי שנה (בסביבות אפריל-מאי). החלק הזה הוא רק החלק הראשון של הסיפור, שבכללותו מאוד ארוך. אם אהבתם את החלק הזה ואתם מעוניינים לקרוא את כל הסיפור, אתם מוזמנים לקרוא אותו באתר שלי (יאפ, יש לי אתר): http://www.michalrotko.com/single-post/2016/10/07/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D קריאה מהנה!

אלכס השפילה את מבטה אל הדף שנח מולה על השולחן.
סוף סוף. היא עבדה על הציור הזה הרבה יותר משהתכוונה, אבל בסופו של דבר, היא הייתה מרוצה ממנו כמו שלא הייתה מרוצה מציור אי פעם. אחרי חודשיים מקוטעים של עבודה, כמה עפרונות שבורים מתסכול, כמה גירי פסטל צבעוניים והרבה ניירות מקומטים, הציור היה שלם.
שדה רחב ידיים צויר בקפידה על דף הנייר. עשרות פרחים, צפופים אך פראיים בצורה מסוימת, כאילו לא גודלו בידי אדם, התפזרו מקו האופק עד הקצה. שמיים מעוננים התנשאו מעליהם, מנוקדים בכוכבים מעומעמים, כתמים בהירים של לבן על גבי המסך הכהה של הלילה. פרפר יחיד רפרף בכנפיו לא רחוק משולי הציור, כאילו הוא עושה את דרכו קדימה… או בורח ממשהו.
צבעיי כנפיו היו מרהיבים, גווניהם עזים ובוהקים. תערובת של עשרות צבעים התערבלו זה בזה על גבי הכנפיים, סותרים אך משלימים אחד את השני. קרוב לגוף הפרפר בהק כתום בוער, שהתמזג בעדינות עם הבורדו המעומעם. מתחתיהם גלשו גוונים כהים של כחול, מתפשטים לרוחב הכנפיים ומתחברים עם סגול לילכי עדין, שהיטשטש בהדרגה אל וורוד ואז חזרה לבורדו. כתם תכלת מאורך התפשט לאורך גופו הזעיר של הפרפר, שכמעט והתמזג עם כנפיו העצומות בגודלן יחסית אליו.
אבל כל שאר השדה – השמיים, העננים, הפרחים אפילו – נצבעו בגוונים כהים של אפור ושחור, כמו תמונה ישנה. הפרחים, שהיו עשויים להיות מרהיבים, בעלי צבעים חלומיים, דוכאו עם הגוונים הקודרים. הפרפר נראה לפתע כמו נקודה של חיות לעומת עולם מטושטש, אולי לא אמיתי.
אלכס התבוננה בציור. היא ידעה כמה זה נראה היה כאילו הפרפר הוא הפריט המציאותי, מלא התקווה, שזהר בצבעים כשכל שאר הדברים דוכאו והתעמעמו עם אפורים עצובים, מרוחקים. וזה בדיוק מה שהפרפר סימל עבורה – תקווה, חלומות. חלומות מוכתמים בגוונים של צבעים, יפהפיים. הפרפר נראה כמו כתם של שפיות בעולם של חושך.
אבל עבורה, הפרפר היה הדבר הכי מרוחק ממציאות שאלכס יכלה לראות. הוא לא יכול להיות מציאות… לעולם לא. למרות שהיא כל כך רצתה שהוא יהיה המציאות שלה.
אלכס פלטה נשיפה שקטה, נשענת לאחור בזהירות על משענת הכיסא הגמישה שלה. קול צפצוף חלוש נשמע בתגובה, מקפיץ את כתפיה באופן כמעט בלתי מובחן. אלכס מתחה את ידיה למעלה באיטיות, שומטת את ראשה לאחור אל התקרה הלבנה, שהייתה עירומה כמעט לחלוטין מהדפסים. לא היה לאלכס יותר מידי מושג מי עשה את זה, אבל סטיקר קטן של פרפר הודבק על התקרה, לא רחוק מהמנורה החשופה שהשתלשלה מהמרכז. לעיתים, כשההשראה נטשה אותה, היא הייתה מוצאת את עצמה מביטה בסטיקר הזה – היא הגיעה למסקנה שדרך ההתבטאות שלה דרך פרפרים נבעה ממנו.
היא ניתקה את מבטה מהסטיקר והורידה את ראשה אל שולחן העץ. קרני אור מעומעמות של שעת אחר צהריים מאוחרת הסתננו דרך חריצי התריסים שכיסו את חלון חדרה, והן האירו את השולחן בפסים מאורכים של אור לבן, שנראה לרגע בוהק מידי. אלכס מצמצה בערפול מסוים, ומבטה נפל על הציור שרק סיימה לצייר.
פס אור דקיק האיר את הפרפר הצבעוני. הוא נדמה היה כמעט מחייך לעברה, כנפיו הססגוניות מסבירות פנים במידה מסוימת, מלאות בתקווה שאלכס לא הצליחה להרגיש. היא לא הצליחה להביא את עצמה לחייך בזמן האחרון… כאילו היא כבר לא הייתה מסוגלת לעשות זאת.
רפרוף כנפיים קלוש דגדג את קצה אוזנה, כמעט בלתי מורגש. היא הסיטה את מבטה הצידה בניסיון לראות מה נמצא שם, אף על פי שהיא לא הייתה בטוחה אם ייתכן שהיא דמיינה את זה.
פרפר קטן, בעל גוף זעיר לעומת כנפיו העצומות, רפרף במקומו באוויר. צורת כנפיו הייתה עדינה, מעוגלת ומחודדת כמעט בו זמנית. הצבעים שלהן היו בוהקים, עזים לנוכח גופו הכהה. הדפסים מורכבים, שנראו כאילו שורבטו במהירות, עיטרו את משטח כנפיו, פראיים בצורה מסוימת. אלכס לא הצליחה לאתר שום חוקיות בהדפסים או בצבעים, או בשניהם יחד – כאילו מישהו שפך על הפרפר כמה כתמי צבע ושרבט מעל זה קווים ונקודות שיצרו צורות. זה הזכיר לה את הפרפרים שהיא נהגה לצייר – כל כך משונה, לא מציאותי כמעט. אם כי היא לא זכרה שיצא לה לצייר הדפס כזה על גבי כנפיו של שום פרפר.
היא הרגישה את האוויר זע מעט מסביבה. להפתעתה, שהייתה משום-מה קלושה, היא הבחינה בפרפר נוסף מרפרף סביבה בכנפיו, גורם לאוושות שקטות להבליח באוויר. הוא היה יפהפה כמו הראשון, אם כי צבעיו היו עזים פחות, מעומעמים יותר. כנפיו היו מחודדות, כמו להבי סכינים, אך לא גדולות כמו כנפיי הקודם. אם הפרפר הראשון רפרף במרץ, אולי בהתלהבות, הפרפר הזה נראה יותר כאילו חייו מתנהלים על מי מנוחות. אלכס התבוננה בהם מתעופפים סביבה בתנועותיהם החלקות, וכמעט שהתפתתה להושיט יד ולגעת בהם.
הבזק כנפיים נוסף הופיע בזווית עיניה, כמעט כמו יש מאין. היא הסיטה את מבטה הצדה, ונוכחה לראות פרפר שלישי מרחף במקומו באוויר, כנפיו הדקות נחבטות זו בזו בדממה. הוא היה קטן, אך נראה כאילו כנפיו עולות באש – כאילו להבות מרצדות לכל אורכן. אלכס נרתעה לאחור, אך כעבור שבריר שנייה הבינה כי זוהי רק דוגמת כנפיו, שהייתה מוחשית להפליא – צבעים של כתום ואדום בוערים עליהן, מטושטשים, פסי הכחול החדים והדקים מפלחים אותם. הוא פשוט ריחף באוויר מולה, כנפיו דמויות האש כמעט מבעירות את הסביבה שמסביבו בעוצמתן השקטה, דממתו המוחשית נוכחת.
אלכס הביטה בשלושת הפרפרים שחגו סביבה, כנפיהם חובטות בעדינות באוויר. הניגודיות שלהן היממה אותה, והיא יכולה הייתה להישבע שהיא מעולם לא ראתה דבר יפה מזה.
הפרפר הכהה, בעל הצבעים הכחלחלים, נחת על קצה ברכה בהיסוס מסוים. דגדוג חלש חלף במעלה גופה, ופיה של אלכס התעקל בחיוך בלתי רצוני לנוכח התחושה. זה היה כל כך משונה, אך עם זאת כל כך במקום. שני הפרפרים האחרים התקרבו אל הפרפר שעמד על ברכה, עדיין בעמדת כוננות מסוימת, כאילו לא בוטח בה עד הסוף.
היא הושיטה את ידה אל אחד מהפרפרים, נזהרת שלא לגעת בהם.
“אתם כל כך יפים…” היא לחשה, מוקסמת. “כל כך יפים.”
הפרפרים הפנו אליה את מבטם, כאילו שמעו אותה. אלכס הרגישה חשש כהה מדגדג את שולי תודעתה, לא ממש מובהר; אך כעבור רגע התחושה נעלמה, כאשר ראתה שהפרפר שעל ברכה משפיל את מבטו ונרגע. הפרפר בעל צבעי הלהבות על כנפיו, שנראה היה מאיים מכולם, התקרב אל ידה המושטת בזהירות. לרגע נדמה היה לאלכס כאילו הוא בוחן אותה, בודק אם היא מספיק טובה בשבילו. כעבור רגע נוסף היא הרגישה אותו מתנגש בעדינות בכף ידה, וצחקוק שקט נפלט מבין שפתיה.
היא הבליעה את הרצון להעביר את ידה על כנפיו. הוא היה יפהפה ומרתיע בו זמנית, ממש כמו האנשים שאלכס תמיד העריצה, ייחלה להיות כמוהם. כמו פרח בר יפהפה, מעוטר בקוצים.
שני הפרפרים האחרים התקרבו אל כף ידה והתנגשו בה גם כן, ואלכס לא יכלה להבליע את הצחקוקים שנפלטו מפיה.
תהיה חלושה, מטושטשת, חלפה לרגע בראשה. החלון היה סגור… אז מאיפה הם הגיעו?
מה זה משנה?
אלכס הדחיקה את המחשבה מראשה וחזרה והתמקדה בפרפרים, אשר התעופפו סביבה, נלהבים.

מקום בו פרפרים לעולם לא מתים (תקראו את ה”רציתי להוסיף”)
דרוג הסיפור 5 | 8 מדרגים

תגובות (1)

התאהבתי בכתיבה! זה מצויין, ואני אשמח לקרוא :)

08/10/2016 00:55
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך