סיפור על ילדה שכולה עצמות

שלד בגוף אדם.

הריקנות, העיניים הבלויות הללו.
לא יותר מאשר פיסת נייר התהלכת לך, יצור משונה שאיבד את צלמו לשם כך, פועל באופן כמעט טפשי. מסה פיזית המונחת על האדמה היציבה והכבדה.

התהלכת שם בגינוני רגש מלאי חדווה רעשנית, תשומת לב בכל פינה. החברה למולך פותחת קרן אור קטנה, מוסרת את התייחסותה. שיחה מתמשכת על החבר שהלך, הסבתא שנפטרה והאבא ששתה. ריכולים על מכרי השכונה הידידותיים היו שם, נעימות על זמנים מלאי שוכרה ואיבוד החושים בערב כזה שהלילה לא פסק.

נהנת, צחקת, חשבת ודיברת כשם שרק את יודעת.
אולם חברתך לא ידעה זאת, לא ידעה שקרן אור לא נפתחה מהעבר השני של עולמך, קיר עצמות ותו לא. שלד ללא עטיפה המסוגלת להחיות את קיומו, עלולה כל עת לסיים את נשימתך האחרונה.

החבר ההוא, שמצא בך את אהבתו היקרה מכולם, אשת חייו ראה בך, אם ילדיו. לא קרן אור, אם כי נהר שכולו אור נפתח למולך. הייתם לאהבה ששניכם רציתם, שניכם ראיתם למרחוק. מנותקים הייתם, בועת אור אחת מאוחדת. אולם הוא לא ידע זאת, לא ידע שבבועת האור הזו היה לבדו. אין ביכולותיה לייצר בועת אור ואף לא קמצוץ של פעימה. שלד את מקומו תופס אך לא את מקומו ממלא. שלד הנשבר בנשיבת הרוח הקלה שבקלות.

והנה הסבתא שהלכה לה, הסבתא שגידלה את השלד באהבה ובחום. מזגה חיים לתוך גוף עצמות קריר ורדוד.
נשיקותיה כמי השיטפון הרבים, חוזקם להפוך בתים ובנייני לב אחרים. אין הסבתא האומללה ידעה, אין היא ידעה את אשר מסרה לבה, מסרה את כל כוחות האור הקיימים בה לשלד העצמות הבלתי מעורער. ביום בהיר זה הרגישה הילדה את הסבתא, בפעם הראשונה בחייה. הסבתא הפכה לאותו שלד עצמות זהה. הילדה חשה, מסרה את שהיא לסבתא שכעת הצליחה לראותה בפעם הראשונה.

״בואי בתי היקרה, מקומך כאן איתי בין אבני השלד הרבים, האיחוד הקל בין החומר לדומם. נמלטת לעולם החיים ביד המקרה, טעות אומללה שכזו חלה בעת היוולדך. בלבי ידעתי זאת, הרגשתי זאת. נלחמתי להעניק לך, למלא לך, אולם שלד העצמות נשאר כשהיה, שינוי חיצוני ותפל. ביום זה החלטתי להקריב, לסיים את הטעות המרה הזו. לכן בתי קוראת לך אני עכשיו מתוך עולמך, בואי אלי.״

הילדה הקשיבה, הסבתא היקרה לה כאם. טיפסה על ההר הגבוה ביותר שמצאה, טיפסה בקושי רב. הזיעה נטפה לה בכל גופה בעת שהגיעה לסופו של ההר.
מחזה הנוף מרהיב, משתק. משב אוויר זך לנשימה עבר בראיותיה. להקת ציפורי דרור עברה לה באופק, יחדיו התעופפו בהרמוניה אוטומטית. חמישה צעדים אחורה, תנופה קלה. זרימת הדם אל השרירים הללו והיא רצה, רצה עד אשר קפצה את חייה, שלד עצמות מתעופף.

הנפילה הייתה מהירה באופן בלתי יאמן, שניות ספורות.
״להתראות עולם שלא שלי״ אמרה לפני ההתרסקות הנוראה, קרן אור קלה שפצחה מתוכה, קרן אור אבודה אשר קמה לתחייה ונקברה באדמה היציבה, יחד עם שלד העצמות המרוסק.