עין הרע

"אנחנו מאמצים את החתול של אריאלה", יוסי מודיע לה כשהוא חוזר מההלוויה.
"ומה עם הכלבון המתוק שנתת לי למתנת-הפתעה ליום-הולדת? מחר אנחנו אמורים לאסוף אותו מהאומנה", היא מנסה להתריס.
"תשמעי שוֹשִיקָה, אני ממש מצטער, לא הספקתי לספר לך, הכול קרה כל-כך מהר. הייתי לבד אִתָּה במיון ולפני שהכניסו אותה לחדר-ניתוח היא אמרה לי: 'אם משהו יקרה לי אתה חייב לדאוג לחתול'".
למה דווקא אליו התקשרה באמצע הלילה ולא לילדים שלה? מזמזמת כמו זבוב טורדני השאלה שלא העזה לשאול אותו אז, כשזינק מהמיטה ושם על עצמו את הבגדים שפשט שעתיים קודם.
"בהלוויה הבת שלה שאלה מי מוכן לאמץ אותו ואף אחד לא התנדב. אני מרגיש שזאת הצוואה שלה".
"מה הבעיה למסור אותו ל'צער בעלי חיים'? כל אחד ישמח לאמץ חתול יתום מבית טוב."
"כאן יהיה לו הכי-טוב", הוא מתחייב שוב בשמה, "ותחשבי, חתול הרבה יותר נוח לגדל מכלב, לא צריך לצאת אתו בגשם ובחום. אני מכיר את הלב הפתוח שלך. בטוח שתוכלי לאהוב גם חתול שהתייתם."

ממש לאחרונה, כששניהם פרשו לגמלאות, הצליחה לשכנע אותו להחליף את האווירה התל-אביבית הדחוסה בשלווה של דירת-גן בעיירה הירוקה והם יושבים מדי בוקר מתחת לגפן לתרגל מדיטציה ואחר-כך לוגמים קפה בנחת. נדמה היה לה שהוא מתרכך, מתמסר לגילוי תשוקותיה הסמויות ולהגשמתן במיטה ומחוצה לה. כאן, האמינה, תוכל לממש סוף סוף את הכמיהה שלה לכלב שיטייל איתם ביער ליד הבית, לקיים את הציווי של לוּס, המתקשרת, שאמרה לה באופן שאינו משתמע לשני פנים:
"את צריכה לגור בבית עם גינה ולגדל כלב"!

"צריך להחזיק אותו בחדר סגור שלושה ימים ואחר-כך הוא יכול להסתובב חופשי בתוך הבית עוד עשרה ימים. כך יתרגל למקום החדש ואז תוכלו לשחרר אותו", שתי הבנות מסבירות כשהן מניחות את הכלוב המצווח בסלון.
הם מציבים אותו בחדר השירות, קופסת טונה מועברת לצלוחית ומן הכלוב מגיח חתול שחור ענק שמתרכז בחיסולה ואחר-כך מתיישב ומתגרד בהתמסרות. לאחר שסיים הוא מתבונן בהם בעיניים צהובות שהסקרנות פוקחת לרווחה ועובר לתור את המקום.
"תכירו, זה נֶגְרוֹ. אריאלה גרה בְּקָרָוָאן ממש לידינו. גידלנו יחד את החתולים שלנו. היינו שלישיה, מבשלות יחד ומבלות יחד".

נגרו נדחק בקושי בין מכונת הכביסה ומכונת הייבוש. הן מביאות ציוד, פורשות מצע רך, מפזרות צעצועים ומניחות מיכל לעשיית-צרכים, שק אוכל משובח וארגז מלא קופסאות פָּטֶה-כבד.
במרפסת, על ספל תה-צמחים ועוגיות, הן מספרות שאריאלה מצאה אותו לפני שש שנים מיילל ליד גופת אימו באמצע הכביש ואספה אותו. הוא היה ממש פצפון והיא האכילה אותו מבקבוק.
"הוא חתול מאד רגיש, יש לו לב אבל הוא זקוק להרבה תשומת-לב. ניסינו לאמץ אותו אבל החתולות שלנו נכנסו ללחץ. איזה יופי שיש לכם גינה, היה חשוב לה שיהיה חופשי. היא הייתה חייבת לעבור דירה כל כמה חודשים, טענה שאנשים מפחדים מעין-הרע של חתול שחור. תמיד חפשה מקום עם חצר".

בשלושת הימים הראשונים הוא לא יוצא מגיגית הכביסה. תמונת הגור המיילל על גופת אימו ממסכת על מראה החתול השמן המכורבל בכל פעם שהיא נכנסת לבדוק מה שלומו, כאילו נוסף תינוק למשפחה הקטנה שלהם וצריך לדאוג לו. הוא נרתע למגעה, בינתיים.

עם פתיחת הבית החתול מתיישב בסלון ומדהים אותם ב 'מייאו' רחב ועמוק.
כשכל הבית לרשותו הוא מותיר חורי ציפורניים על הכיסאות החדשים מחופי-סקאי לבן מ'שמרת-הזורע'. בריפוד כורסת-הטלוויזיה מזדקרים אניצים חדשים בכל יום. הוא מתעלם מהצעצועים וממצע השינה שלו, עומד שעות ליד דלת הזכוכית הסגורה ומיילל בנחישות. כשהוא עושה את צרכיו הסרחון שמתפשט בחלל הדירה הסגורה חודר אפילו מבעד לחריץ הצר שבין הרצפה ודלת חדר השינה שלהם והיא מרגישה את מיץ המרה עולה לה בגרון. יוסי מזדרז להביא לה כוס מים ולסלק את הגללים. היא סופרת את הימים, מאמינה שהחופש שלו יהיה גם החופש שלה.

בוקר אחד הוא נעלם. היא בודקת כל מסתור שהיא מעלה על הדעת, מנסה, לשווא, לפתותו בפָטֶה, בטוחה שאיכשהו הצליח לברוח למרות שהיא מקפידה מאד כשהיא פותחת דלתות. היא אחוזת חרדה מנשמתה של אריאלה שבוחנת אותה מלמעלה. אחרי שעות ארוכות הוא קופץ החוצה מתוך ארון המזווה שהיא פותחת להוציא מצרכים להכנת פסטה.

הוא דורש ליווי לארוחות וחֶבְרָה בעת הסעודה, מוכן לשתות רק מים זורמים. ניסיונות הסגתו מחדרם עולים להם בדמים. במקום זה הוא ישן על המשטח שמאחורי מסך המחשב שהם מצילים ברגע האחרון מהתרסקות או על קרטון הביצים שמעל המקרר. את צרכיו הוא נוהג לעשות במסלעה בין פקעות נרקיסים, רקפות, נוריות וכלניות. הם מכסים את השטח בחלוקי-נחל אבל המסלעה נותרת קֵרַחַת. את חוסר-שביעות הרצון הוא מביע ברפרטואר יללות שהמנעד שלהן נע מבַּקָשַת רחמים ועד לתביעה נחרצת, שיורידו אותו בדחיפות מהגג, שיפתחו לו את דלת הכניסה הסגורה כי דווקא משם הוא רוצה לצאת ולא מהדלת הפתוחה לגינה, ובעיקר, שיביאו לו אוכל! מיד! את זה הוא מבטא בהתחככות אלימה בשוקיה, מדי פעם נועץ שיניים בקרסולה. כשהיא מבשלת הוא מסתובב לה בין הרגליים עד שהיא מעיפה אותו החוצה בבעיטה.
יוסי לא מבין מאיפה בא לה הזעם הזה.
"אתה צריך להגיד לי תודה שאני מוציאה את הכעס על החתול במקום עליך, אבל אתה יכול להיות רגוע, הוא לא ילך לשום מקום".
"החתול הזה באמת מאתגר", היא קולטת את נימת הזיוף בקולו.
כשהחתול מפיל על הרצפה מכל גדול של יוגורט ומלקק את תוכנו בשקידה הוא מזדרז לנקות. כששקית לחם שהונחה על השיש נמצאת קרועה וכל הפרוסות מכורסמות הוא קופץ לסוּפֶּר. הווטרינרית מתריעה על עודף משקל. היא מנסה לצמצם לו את כמות המזון אבל מתייאשת.

החתול הזה אף-פעם לא מתרפק. לעתים רחוקות הוא נעמד על שולחן הקפה, מתבונן בה בעיניו הענקיות שהיא קוראת בהן כמיהה לאהבה. לבה נכמר והיא מניחה יד ללטף את ראשו אבל הוא מושיט לעברה כף שלופת-ציפורניים ומסתלק.

"תקשיבי שושיקה, לא תאמיני אבל הלילה נֶגְרוֹ התיישב על הכר שלך ויילל בלי הפסקה ולא הצלחתי להזיז אותו משם, כאילו הוא יודע שאת בבית-חולים ודואג לך", יוסי מדווח לה בטלפון מוקדם בבוקר מיד לאחר מדידת חום, לחץ-דם וסטורציה, "ותחשבי איך הוא מלווה אותנו בטיולים ביער, ממש כמו כלב", היא חשה בצריבת המלח הגס.

בשעות הקטנות הוא נעמד על יחידת האידוי של המזגן שנמצאת ממש מתחת לחלון שלהם ושום סוג של אטמי אוזניים לא עומד בכוח ההתמדה של התחינה שלו, והיא קמה ושמה לו גרגרים בקערית ואחר-כך יורדת על חפיסת שוקולד, אבל לא מצליחה להירדם גם כשכבר שָקֵט. כאב נורא שאין לו שם מתמקם לה בית החזה והיא מחבקת את הכרית, מנסה למלא כך את החור שמחבר ביניהם כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע.

בבקרים היא קמה עצבנית ופזורת-דעת.
"צריך לקבל חתול בעל צרכים ומיוחדים כמו שמקבלים ילד", יוסי מטיף לה והיא מבינה שלו רק היה החתול מניח לה לפנק אותו הייתה מסוגלת לשאת את כל זה, אבל עכשיו אפילו ליוסי אין כבר סבלנות אליה והוא בורח מהבית בכל הזדמנות, משאיר אותה לבדה אתו.

כשהיא מבחינה בגושי פרווה גדולים פזורים בבית ובבטן הלבנה שהולכת ונחשפת היא מזהה אותות מצוקה ביללות שלו. פתאום היא מבינה שזה כנראה לא או.סי.די חתולי אלא מחלה אמיתית והיא מייסרת את עצמה על שהתעלמה מסבלו כל החודשים האלה. הווטרינרית מאבחנת אלרגיה קשה שמקורה בסְטְרֶס ורושמת תרופות.
"כשיחלים יירגע", היא מתפתה להאמין לה.
בשלב הבא הווטרינרית מציעה פֹרוזָק כנגד חרדה וקְלוֹנֶקְס להרגעה, רבע כדור ליום. אחרי שבועיים שושי מחליטה על דעת-עצמה להעלות את המינון. בהדרגה היא מגיעה לשלושה כדורים ביום שמעניקים לה כמה שעות של חסד כשהוא רובץ כמו פגר במרפסת. אחר-כך הוא מתעורר כאילו חזר מעולם תשע הנשמות, מטפס בגמלוניות על הגדר וקופץ החוצה. היא לא מעזה להודות בפני עצמה על משאלתה, שהמינון הגבוה יקהה את ערנותו והוא יאבד את הכיוון.

"בואי תראי! החתול שלך עקר את הפטרוזיליה. עושה מערוגת-הירק היפיפייה ששתלתי לך בית-שימוש. חתולים וגינה לא הולך ביחד. לא מבין למה את לא מעיפה אותו!" מתריע הגנן.
היא מפזרת חומר דוחה חתולים ומאז לסלט יש טעם ציטרונלה שלא יורד בשטיפה.
בבוקר, כשהיא רואה אותו משתזף לו על שתילי חסת-האייסברג, כאילו הוא לא מספיק שחור, היא מרשה לעצמה סוף-סוף לאבד עשתונות, צורחת בקולה הצרוד שהולך ונאלם מאז שהשד השחור התנחל בטריטוריה שלה:
"יוסי, איפה אתה? בוא הנה! תראה מה החתול של אריאלה עושה. נמאס לי ממנו וגם ממנה, אני רוצה שתסלק אותו מכאן!"
בנחישות שלא מוכרת לה יוסי מוציא את הכלוב מהמחסן.
"מצטערת, נפלט לי בלי-כוונה. מה שרציתי זה שנדבר. צריכים למצוא לו פתרון כי אני לא יכולה יותר", היא מנסה להתקרב, מרגישה את הדף השנאה.
"תחזיקי את המכסה ותנעלי את הכלוב ברגע שהוא יהיה בפנים", היא נשמעת לקולו הקשה.
אחרי שדלת היציאה נטרקת בעוצמה היא מתרווחת בכיסא-הנוח במרפסת, שומעת איך דלתות המכונית הנסגרות כולאות את יללות-המצוקה ומסניפה את השקט שממלא את המרחב בעקבות רעש המנוע שהולך ומתרחק.