בסוף החלטתי (אחרי 8 שנים מאז שזה קרה, ו-4 שנים מאז שכתבתי את זה) לספר החוצה. הכתיבה לא ערוכה כמעט.. אבל אני מרגישה שיש ערך לנקודה הזו של פגיעות ומקווה שתהנו (בין השאר) :)

על הנשיקה הראשונה שלי. לא משהו.

15/01/2020 459 צפיות תגובה אחת
בסוף החלטתי (אחרי 8 שנים מאז שזה קרה, ו-4 שנים מאז שכתבתי את זה) לספר החוצה. הכתיבה לא ערוכה כמעט.. אבל אני מרגישה שיש ערך לנקודה הזו של פגיעות ומקווה שתהנו (בין השאר) :)

הנשיקה הראשונה שלי…
זה לא סיפור יפה דווקא…
הייתה שביתה ברכבת. לא מהשביתות היפות שמודיעים לך עליהן ברדיו, וגם וסבא מתקשר להודיע. ואחרי סופ”ש בצפון גם אמא מוודאה שאכן יש לי איך להגיע למרכז כשאני יוצאת מהבית בצפון רק ב11 בלילה… זו הייתה מין שביתת חירום של הנהגים כי ההנהלה כבר עלתה להם על כל עצב שעוד נותר בהם לאחר מתן שירות לקהל הישראלי ה-כה נעים ואדיב… כך הסתבר, הם פשוט הודיעו כל אחד בנפרד על חופשת מחלה בת כמה ימים והרכבת שבתה ממחסור בנהגים.. מקסים. הלוא כן?
אז זהו.. ששום דבר שבעולם לא יחזיר אותי הביתה להורים לעוד לילה ומהנהלת הרכבת הודיעו כל פעם על איחור של חצי שעה בלבד.. עוד חצי שעה ועוד חצי שעה. בסוף החלטתי לקחת אוטובוס, שאגיע מתישהו.. עליתי לאוטובוס לחיפה. מישהו קרא לי לבוא לשבת ליד מישהי אחרת. באתי. גם הוא היה מקודם ברציף. דווקא חמוד. הוא ישב בספסל מאחורי והעיניים שלו היו בגב שלי חזק. לידו ישבה עוד בחורה, והן שתיהן היו חברות שלו מפעם, אולי מאיזו קומונה, אני כבר לא זוכרת. והוא היה יפה. ואהבתי איך שהוא דיבר. זה היה כאילו הוא דיבר כדי שאני אדע שהוא מדבר כדי שאני אשמע. ואהבתי את מה ששמעתי. בסוף הבנות נפרדו ממנו לשלום וירדו באיזו תחנה ונשארנו שנינו, פליטי התחנה הסופית, מדברים דברים ברומו של עולם, או בתחתיתו וזה היה לא משנה. אחר כך לקחנו עוד אוטובוס. עקום. כי אני הייתי צריכה לכפר סבא והוא בכלל לתל אביב כי הוא גר עכשיו אצל סבתא שלו או משהו אבל תירצנו לעצמינו שהאוטובוס שלי הוא באמת הברירה הכי טובה שלו וגנבנו עוד שעה וחצי האחת בניחוחו של השני. בסוף נפרדנו, כיאה וכיאות, בהחלפת מספרים חגיגית. למחרת הוא התקשר ונפגשנו בתל אביב על איזה חוף. ישבנו על החול והוא הסתכל עלי והסמיק ואמר שהוא הניח לעצמו שאני לא מ”אליטת” היין ולכן הביא מיץ סחוט וכוסות זכוכית מהבית של סבתא, שיהיה אקולוגי.
אהבתי כל מה שהוא הביא איתו. את היד שהוא העז להחזיק לי פתאום. את הנשיקה שלא נישק. את הדיבור האינסופי אחרי שכבר נגמרו המיץ והעוגיות עד שהרגשתי שיוצאות לי נבלות מהפה והמבוכה שלי מעצם המפגש המוזר שייצרתי לעצמי ומהגזים האיומים שהמיץ עשה לי. היה לי נעים במבוכה הזו. רציתי שניפגש שוב.
בסוף סיכמנו שמאוחר ושצריך לחזור איש איש לביתו ובצעדנו על הטיילת ההומה על אף השעה שמתי לב פתאום שהוא צולע קלות. מזל ששמתי לב…
ככה היה לי תירוץ..
לעצמי..
חבל שכך.
מזל שכך.
לקחתי מונית שירות. ירדתי בגלילות. צעדתי לי לתחנה. מפליצה בחלקים את כל מה שאגרתי בחמש השעות האחרונות ומקווה שהאוטובוס לא יבוא עדיין. והוא אכן לא בא. וכשהעזתי לבזבז את עשרת האחוזים האחרונים שנשארו לי בפלאפון כדי לגלות מתי הוא כן יבוא גיליתי שהקו הבא יעבור פה בשעה 5:30 בבוקר.. כלומר עוד 4 שעות לערך… שעתיים לפני שאני צריכה להתחיל עוד יום בגן… כסף למונית אין וגם אם היה אני לא משלמת לגנבים האלה. נקודה. טרמפים, אם כך הם מפלטי היחיד. אלא אם ברצוני לצעוד. ואין ברצוני. הושטתי אצבע. עברה מכונית אחת והבאה אחריה נעצרה. בקושי חצי דקה. הבחור בפנים אמר שיקרב אותי כמה שיוכל ושבאתי לו בטוב כי הוא כל כך עייף שזה מסוכן שינהג לבד. משום מה, שאני יודעת מה הוא, נכנסתי אליו לאוטו ובכל זאת הייתי קפוצה. קצת פחדתי שהוא יעשה לי משהו רע וקצת יותר פחדתי כי קצת התיימרתי לסמוך עליו שלא ייגע בי בניגוד לרצוני. כך הוא אמר וכך בחרתי להאמין. אבל פחדתי. פתאום הוא אמר שייקח אותי הביתה. רציתי למחות אבל האמת הייתה שכבר הייתי אצלו באוטו ולא היתה לי דרך אחרת להגיע הביתה חוץ מטרמפ נוסף מצומת שעוד לא הכרתי ולכן הודיתי לו בחרש והתפללתי שיהיה בסדר. בדרך הוא סיפר לי שיש לו מסעדת בשרים משובחת. סיפר לעצמו ולי על גדלות המסעדה. על איך צריך להתייחס לעובדים ובכללי לאנשים. שככה גם בנות נופלות לרגליו. היה לו ריח של בשר וזה הגעיל אותי. היה לו גוף של בשר. הוא היה בשר. והוא הגעיל אותי אבל איכשהו מתוך דבקותי בלשבור את מוסכמויותי שלי הסכמתי כשהוא ביקש שנעצור במגרש חניה נטוש שני קילומטרים מהבית שלי ונדבר עוד קצת…
הוא אמר שהשפתיים שלי יפות. אמרתי שהן קטנות. הוא אמר שהן יפות בכל זאת. שאני יפה. שיש לי גוף יפה ושהביישנות שלי הורסת אותו. ממש הורסת את הבריאות. הוא התקרב. אמרתי שמעולם לא התנשקתי. הוא אמר “לא נורא”, “אפשר ללמוד” ו”תמיד יש פעם ראשונה” ונגע לי בירך. הופתעתי כי זה לא דגדג אותי והתביישתי כי פתאום היה לי נורא רטוב בתחתונים ולא ידעתי למה. הוא התקרב עוד ונישק אותי נשיקה קטנה ולרגע האמנתי שזה בכלל נחמד ואז הגיעה לשון. הרבה לשון. נכנסת לי בכוח בין השיניים. גדולה. שמנה. בשרנית. היה לו טעם שלא היה הטעם שלי ולא היה שום טעם שאהבתי. באיזה רגע של הפוגת לשון הרגשתי משהו בתוך הפה שלי והוצאתי חתיכת בשר שהוא העביר אלי. הבשר. ואז הוא הסתכל לי מעבר למחשוף שלבשתי לכבוד שחר, שאיתו נפגשתי לפני אלף שנה או יותר. אמר שהחזה שלי נורא יפה ונגע בו דרך החולצה ואז מבעד לחולצה ואז מתחת לחזיה וכל מה שרציתי היה רק לוודא שהוא מבין ויודע שלא נשכב והוא אמר שזה בסדר ושלא נעשה משהו שאני לא רוצה. והיה טוב שהסכמנו בינינו על זה. “את רטובה?” הוא שאל, שולח ידיים לעבר האיבר הכי מסריח והכי מביש שלי. עצרתי אותו עם הידיים שלי תוך שאני מבינה שהוא עלה על הרטיבות שבאיבר ההוא שבין רגלי. לא עניתי. אני מניחה שהסומק שעלה בלחיי הסגיר את התשובה. “זה היה קשה, הנסיעה הזאת” הוא אומר. “עומד לי כבר מאמצע הדרך” אומר וחולץ טאבו מתוך המכנסיים. “אני רוצה להרגיש את השפתיים שלך עליו. תגעי בו. תראי איך הוא עומד לי ממך. יואו כמה שאני חרמן. כמה את יפה אין לך מושג. כמה אני חרמן אלוהים אדירים” אמרתי שהשפתיים שלי לא יגיעו לשם והוא התחנן על נפשו ואז אמר שהוא רוצה שגם אני אגמור וזה כנראה היה מתחשב מצדו. הוא הוריד לי את החולצה ונגע הרבה. לא זזתי. בשום רגע כמעט בעצם לא זזתי. ואז הוא חפן אותי לתוכו. כאילו ניסה לקחת אתו את החזה העגול והגדול והמביך שלי. התענג עליו, לקח את פטמותיי, הפך אותן. נישק אותן כאילו הן הדבר היפה בעולם ולא דבר שצריך להסתיר. הן הזדקרו ואני פמפמתי פתאום למטה והוא הרגיש ואמר ” הנה היא מתעוררת”. התפתלתי עד לתקרת האוטו. בתנועה אחת, כמו אווחת חרב הוא פשט ממני את הדבר האחרון שהפריד בינו לבינם ובהה בהם כאחוז דיבוק. “אני יכול לגמור מרוב שהם יפים, אילו הם כנראה השדיים הכי יפים שראיתי” ואני מתכווצת ונאלמת ומתכווצת ומפמפמת.. “תגעי בי” הוא מבקש/מצווה. אני נוגעת. מחזיקה בידי הלא מיומנת את הדבר הכי נורא שאני יכולה להחזיק ולא ממש יודעת מה עתיד לבוא. הוא מוביל. שם את ידו מעל ידי ומלמד אותי את כל מה שרציתי ללמוד ופחדתי. התנועות שלו שאני מבצעת נעשות מהירות וגם הנשימה שלו. הוא משתולל ופתאום יוצא ממנו פרץ של ג’לי לא חינני בריח שרותי גברים. אני מבינה במה אני פוגשת. אני לא רוצה לקרוא לזה בשם. עוד לא. הוא ממלמל לעצמו שמזל שיש מגבונים באוטו ואני מברכת על גורלי הטוב שגמל אותי מחוסר הניסיון שלי. בכל כך הרבה דברים בפעם אחת. ברוך שפטרני מעולה של בורות. שעכשיו אני יכולה להתנשק עם שחר. אבל איך אתנשק עם שחר ואני כמו זונה. שבערב הדייט אכן התנשקתי את הנשיקה הראשונה שלי אך לא אתו.. הוא מחזיר אותי הביתה ואני הולכת לישון ורק עכשיו, בשעה שאני מעלה את הדברים על הכתב אני בוכה את זה החוצה בפעם הראשונה..
למחרת שחר התקשר ורצה שנפגש אצלי בכפר סבא. אמרתי לו שאני לא רוצה להיפגש יותר והוא היה מופתע. אני הופתעתי שהוא לא בא בכל זאת לאנוס עלי את אהבתו.
לעצמי ולהדר אמרתי שזה נגמר כי הוא צולע.

על הנשיקה הראשונה שלי. לא משהו.
דרג את הסיפור

תגובות (1)

אם זה אמיתי, ואני מאוד מקווה שלא, את חייבת לדווח על זה ועכשיו.
תאמיני לי כשאני אומרת שזה הדבר הכי נכון שאת יכולה לעשות כרגע. בבקשה תדווחי ותפני לקו חם לתמיכה. גם אני פה בשבילך.

19/01/2020 03:05
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך