זהו סיפור על ג'נק שהצליח להינצל מהיחרבות כפרו. אשמח לתגובות.

ערב דומם

21/06/2019 122 צפיות תגובה אחת
זהו סיפור על ג'נק שהצליח להינצל מהיחרבות כפרו. אשמח לתגובות.

ערב ירד על הכפר הקטן בגליל. ערב הצופן בחובו את גורלו האכזר של הכפר, ערב שחור ומרטיט כבמן סערה. יצא איכר מפתח דלתו, טפח רכות על גב סוסו אשר יילל חרישות עת חמה שקעה במצולות. הכפר נדם. אף נפש חיה לא השמיעה קולה. לא כלבים ולא סוסים, לא הזאבים והתנים מהיער הסמוך, ולא התינוקות הצווחים מידי יום ביומו ובוכים את בכיים הצורם בפני הוריהם. הערב הזה היה כשונה מהלילות האחרים. אף לא אחד מבין יושבי הכפר לא העלה על קצה דעתו את מה שעלול להתרחש באותו הלילה. הכפר כולו השתתק ונדם…. ובשעת אפלת הלילה, בה אפילו הירח הרכין את ראשו בפני כל והכוכבים נפלו ונכנעו מותירים את השמיים אפלים וקודרים כפי שלא היו מעולם, נשמע רחש מן היער הסמוך, רחש אשר עתיד היה לבשר על האסון העלול לפקוד את התושבים כולם. בתחילה הרחש הדהד קלות ברחבי היער, מותיר את יושביו מכונסים בעצמם ואילמים מפני יוצרו. אך במהרה התגבר הרחש והתעצם ונשמע כרעם המתגלגל ברחבי המדרון, כגשם בלתי פוסק אשר ממטירים העננים בכוונה תחילה, כקול המיועד למכונות במפעלי התעשייה בהם עובדים הפועלים יומם וליל, כצחוקו של הטבע הרחב והמבורך המלגלג על העולם הלא – מובן שיצר האל, צחוק חזק, מהדהד ברחבי עמקי כל, מטופש. וירייה אחת בודדת מתותח- כיסתה כל פני הכפר בדומייה!
זה היה בערבי היום, כאשר סוף כל סוף סיים ג’נק את ענייניו בבית החולים בעיר והתפנה למגורים הזמניים בפרברה. הלז היה עייף זה מכבר מהטלטולים הרבים שעבר בערב אתמול. כל מאווייו היו להגיע כבר למחנה בו ממוקמים מגוריו הזמניים, לשים ראשו על כרית קרירה, לכסות גופו בשמיכה חמימה, לנוח ולחשוב על צעדיו הבאים במשחק החיים. אוחז בידו את המסמכים הרפואיים, אשר הוכיחו את נכותו החלקית שבאה לידי ביטוי בצליעה קלה ושברים בצלעות, התקדם ג’נק במתלול הצר מבלי הוציא הגה מפיו. כאשר הגיע לתחנת עץ דהויה ועליה המספר 263, עצר והביט על סביבותיו. לא ראה ולו מכונית אחת, ובטח ובטח שלא ראה אוטובוס רעוע מתנודד במתלול. בישיבתו הארוכה בתחנה, שארכה זמן רב ומכופל מהזמן לו ציפה הבחור, חשב על הכפר ההוא, בו גר רק לפני יממה בודדה, ונפגש עם חבריו איתם יוכל לנהל ככל הנראה שיחה מעמיקה והיקפית, רק ביושבו מול קבריהם הריקים מגופות. איזה כאוס התחולל שם אתמול בערב, חשב. כאוס שאף אחד לא יכול היה למנוע. “הם היו כל –כך חזקים וחסינים, מפחידים למראה. עד כדי כך חסינים ובלתי פגיעים, שאני בטוח שגם ללא כל האמצעים הללו ורק בעזרת כוח הידיים היינו מנוצחים”, הרהר ג’נק בדברים. הוא הרגיש מן תחושה משונה כזאת כשהתעורר מאותו ליל – בלהות אשר התרחש אמש. הוא הלך לישון בביתו שבכפר הקטן, על מיטתו הרכה והחמימה שלבטח כעת נשרפת לה בלהבות התמיד, וקם בבית – החולים. הוא חלם שהוא רועה את כבשיו בשדה, והנה לחלומו זה נוספו קולותיהן של הפגזות כבדות ויריות, כמו מטר טיפות שנדמה שלעולם לא ייפסק. חלומו התעטף בשכבת מציאות שהתערפלה יותר ויותר עד שהפכה למציאות של ממש בעת שקם ג’נק הישן במיטה המונחת בחדר ההומה – אדם בבית החולים בעיר.
אוטובוס רעוע התנודד במתלול, מפרכס את דרכו לג’נק הנמצא בתחנת האוטובוס השוממה. ג’נק, שלפתע כמו ניעור משק המחשבות שעטף אותו, קפץ ממקום ישיבתו והרים את ידו, לבל האוטובוס יחלוף דרכו כאילו היה רוח ותו לא. כפי שציפה האיש המחוספס בשנות ה- 30 לחייו, עצר האוטובוס בחריקה קורעת לבבות בדיוק מול ג’נק, המביט בנהג המכונה המקרטעת ותוהה מדוע הסיע אותה עד למקום נידח זה . . לאחר שעלה על המכונה ושילם את מעותיו עבור נסיעה למעונות הזמניים בהן יתגורר, התיישב ג’נק על מושב קרוע שניכר היה עליו שריפוד לא היה בו מעולם, באוטובוס אשר לא היה בו איש אשר יכול היה לבדר ולהרגיע את בדידותו של ג’נק, לנחם אותו על מות יקיריו וחבריו לאחווה שנרקמה בכפר הנחרב. ג’נק מלמל קלות במטרה לפתוח בשיחה עם הנהג הזקן והמשוער, כי היה זקוק לאוזן קשבת ולהסחת – דעת קלה מהמכה שהונחתה עליו בשעות האחרונות, אך הלז שקע אל המוזיקה לה הקשיב באוזן אחת ובאוזן השנייה הקשיב להוראות הדרך ממכשיר הטלפון הקטן שלו. באותו רגע ג’נק הבין שאף אחד אינו יוכל להוציא אותו מדיכאונו, שכן דיכאון זה הנובע מצער על יקיריו האבודים בעולמות אחרים ורחוקים, חזק יותר מכל דבר אחר בעולם ואינו ניתן למרפא. כיצד יוכל להמשיך לחיות ביודעו שאחרים שהכיר אינם זכו למעמד נעלה זה ונשרפו באש – הלהבה ? כיצד יתפנה למציאות נוספת אותה יצטרך לבנות בכוחות עצמו, לכשישוב לאיתנו, בעוד הוא עדיין נמצא במציאות ההיא, הכואבת וההמומה, אשר נדמה כי לעולם לא תישכח מליבו ותמיד תשכון ותהיה הרסיס השולט במחשבותיו ?
ג’נק ירד מהאוטובוס דרך מדרגותיו הקשות כאבן, ולא הודה אפילו לנהג על שהסיע אותו ליעדו זה. על מה צריך הוא להודות לו, אם רק העציב אותו ושיקע אותו אל ביצת החלום הנורא שעבר ? ? משך הליכתו בשביל המחוספס והמלא בסלעים, הוסיף וחשב ג’נק על כל מה שעבר. הוא תהה האם קיבל בכוונה תחילה את שמו זה – ג’נק – מהוריו. אם כך הדבר, הרי שהם ידעו שהוא תמיד יהיה האחד שיינצל, והאחד שאלוהים ירחמו ויחבקו ויעטפו בשמיכת הטוהר הקסומה, שתעניק לו כוח ותובנות חדשים שיאפשרו לו להשיג כל מה שירצה בחייו שלו. ג’נק, באותה שנייה קסומה ומלאה בתקווה ערפילית, הרגיש ובעצם ידע את אשר יעשה בהמשך. עליו לתלות את תמונת חבריו שלו מהכפר ואת נופיו המהממים ביופיים שהוא כל – כך כמה לגמוע לרוויה בעיניו. תמונה זו, המלאה בכל הדברים היחידים שהיו לו, תהיה תלויה תמיד מעל לליבו והוא אינו יסיר אותה מעליו, שכן אם יעשה זאת ימחק את זכר חבריו החיים והדוממים לנצח, ויהרגם בשנית. ג’נק, שרגליו הארוכות המטילות צל על האדמה הסלעית התקדמו במהירות לעבר המעונות, לעבר המשך חייו, אל האור שמכסה את החושך בליבו, אותו ג’נק שרעה את כבשיו בשדה אשר בכפר, אותו ג’נק תמים שאינו שיער והעלה במוחו כלל וכלל שכך ייראו פני הדברים. אותו ג’נק, צעד בלב שלם ומלא ביטחון לעבר קרן האור המישירה אל תוך עיניו, אינו פוחד שיתעוור כי יודע ששום דבר בעולם לא יוכל לכופפו ולשבורו, כי חבריו עומדים לצידו בתוך ליבו.
ערב דומם ירד על בנייני המעונות המאפירים המעלים בדל קלוש של חיוך ומכילים בתוכם את אותו הלך קטון שזקוק נואשות למחסה, ערב אשר עומד דומם אל מול השמש השוקעת אט – אט ונעלמת בשמי – המים הכהים, ומשאיר את זכר הכפר ההוא, הכפר הקטן בגליל שלבטח את איש אינו מעניין ואיש אינו שמע עליו, חקוק לנצחי – נצחים ולדורי – דורות בליבה של החמה, שתעלה בעוד שעות ספורות אל מרכז הרקיע, ותלווה במבטה את אותו הלך בודד ההולך בנתיב שבחר, הולך ואינו יודע מה צופן לו המחר. רק דבר אחד יודע הוא, אותו הלך קטון ורזה, אשר טרם הספיק להיפרד כראוי מכבשיו המחכים לו במרעה השרוף – דע מאין באת ולאן אתה הולך !

ערב דומם
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

כתוב מצוין, עם המון רגש ומעורר השראה.

22/06/2019 22:30
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך