Twisty
שלום לקוראים המתמידים והחדשים. הפעם סיפור שהוא מחשבה. מחשבה על הבדיקה המפחידה ועל תשובתה העוד יותר מפחידה. בעשר דקות החיים יכולים להתהפך במאה ושמונים מעלות אבל הם לא חייבים. חיים יכולים להשתנות וחיים יכולים גם לא. למתעניינים בהמשך ל"הלוויה אחת ונשים שתיים" ההמשך התחיל לכתוב את עצמו, אבל לא בצורה מספקת אז אולי יקח עוד זמן עד פרסום ההמשך. מצפה לתגובות, לביקורות ולהערות שלכם. קריאה נעימה ושבת שלום:)

עשר דקות הרות גורל

Twisty 04/06/2021 159 צפיות 4 תגובות
שלום לקוראים המתמידים והחדשים. הפעם סיפור שהוא מחשבה. מחשבה על הבדיקה המפחידה ועל תשובתה העוד יותר מפחידה. בעשר דקות החיים יכולים להתהפך במאה ושמונים מעלות אבל הם לא חייבים. חיים יכולים להשתנות וחיים יכולים גם לא. למתעניינים בהמשך ל"הלוויה אחת ונשים שתיים" ההמשך התחיל לכתוב את עצמו, אבל לא בצורה מספקת אז אולי יקח עוד זמן עד פרסום ההמשך. מצפה לתגובות, לביקורות ולהערות שלכם. קריאה נעימה ושבת שלום:)

מחכה במסדרון האפור והמתקלף על כיסא ברזלי שמאבד מבוהקו. הדוקטור עומד לקרוא לי בעוד חמש דקות. בעוד חמש דקות החיים עלולים להשתנות ויכולים להישאר על מסלולם. הכל תלוי בדבריו של הדוקטור ובתוצאות הבדיקה.
מה אעשה אם היא תהיה חיובית? אם באמת יש לי את המחלה הזו? אם המוות יתקרב אליי בצעד קל? אמרו שיש לה תרופה ושאפשר לטפל בה אם הגילוי מוקדם. האם הגעתי מאוחר מידי? הדבר היחידי שבטוח, בחמש דקות היציבות האחרונות, שמעכשיו לא אזלזל בשמש. הקרינה שלה היא זו שהאדימה עורי, טיגנה אותו, שרפה אותו ועכשיו הוא מת. ואולי בעוד שנה שנתיים אצטרף אליו, למוות.
אבל המחשבות חייבות להיות נקיות, אסור להתבצר סביב מוות. כשאתה מוקף במוות וחושב על מוות, הוא מגיע אליך בסופו של דבר. אני בריא, הגוף הוא זה שחולה אבל אני? אני בריא.
נו מה יהיה? מתי הוא קורא לי כבר? אולי היא חיובית אז הוא מפחד לקרוא לי? אז אני אכנס בכוח, אני חייב לדעת את התשובה! אבל איזו מן צורה זו, להתפרץ למשרד של דוקטור ולא לפיזיקה, לרפואת עור, לא פחות ולא יותר. ממש מהולל! שבע שנים בשביל להגיע למשרד המסריח הזה, במסדרון המתפרק הזה, בושה! לא מעניין אותי, דוקטור לא דוקטור ,אני נכנס!

“היכנס בבקשה.” קרא לי מבפנים. הרגליים מרותקות למרצפות השבורות, הן לא מוכנות לשמוע את מה שהוא עומד לומר.
“אתה נכנס?” מנסה לזרז אותי.
“כ…כ…כן דוקטור וויס” מגמגם בקול חלוש והרגליים מתנתקות, פוסעות צעדים קטנים לעבר המשרד, מנסות לדחוק את הקץ.
“בוא, שב בבקשה.” הציע בחן.
“תודה, דוקטור.”
“ראה, גיליתי שלוש נקודות חשודות שיש לאבחנן לפני הניתוח.” התחיל בדבריו אך אני עוצר אותו, אני לא רוצה לשמוע את החפירה הרפואית, רק כן או לא לשאלה כל כך פשוטה שתשובתה כל כך משמעותית.
“דוקטור, דבר בפשטות, הן סרטניות?”
“תראה, צריך לבדוק אותן לפני שמסירים אותן.” עונה ועוצר לרגע קצר ופניו מגלות לי את התשובה “אבל בעיקרון כן.” ממשיך בדבריו.
“אז… אז… אז אני חולה?” שואל בשנית.
“כן. אני מצטער אבל אתה מאובחן כחולה קרצינומה בתאי הבסיס.” שקט משתרר בחדר, לאהצלחתי לבלוע את הרוק, הגוף עצר. “הטיפול יעיל בשבעים אחוזים מהמקרים כך שאין סיבה לדאגה, הגילוי המקדים יעזור מאוד!” הבטיח הדוקטור אבל זה נגמר עבורי.
“דוקטור וויס, אני עומד למות. תודה ולהתראות.”

אוסף את הדברים, יוצא מהמשרד. הולך את כל המסדרון המאפיר והקודר ויורד במדרגות. שלוש קומות לקומת הכניסה. יוצא מדלת הכניסה ומהנהן למאבטח. הולך לעבר הכביש. הרגליים משתוקקות להגיע לכביש. נעמד באמצע ומחכה. מכונית באה מולי ועוצרת. מצפצפת ומצפה שאזוז מהכביש. הרגליים לא נושאות בנטל הבשורה והגוף נשמט מטה אל הכביש. התנועה עוצרת, אני יודע. צפצופים רמים מנהגים שלא מבינים. אבל אני מבין, מבין יותר מידי. מבין שאני עומד למות. וזה יקרה ממש עוד דקה. אני רואה את האור הלבן והבוהק שכולם דיברו אליו. אני נמשך אליו כמו עש ללהבה והוא שורף אותי. שורף את השרוף שנשרף אז מהשמש.
ואישה אחת שרצתה להמשיך לנסוע, פינתה אותי לצד הכביש והמשיכה במסלול הנסיעה המתוכנן. היא המשיכה כי לה הפריבילגיה להמשיך בחיים, בעוד ששלי מחשבים מסלול מחדש וסופרים את הדקות עד הסוף.

עשר דקות הרות גורל
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

שלום.

קראתי את הסיפור. חשבתי שזה ניסיון מעניין להעביר תחושות של אדם שמקבל את אחת הבשורות הקשות וההתמודדות הראשונית. אני מקווה שלא מדובר מניסיון. אני (תודה לאל – ואני אתאיסט) לא חווית משהו דומה, אז קשה לי לקבוע את האותנטיות. אני חושב שאני הייתי מדמיין סיטואציה אחרת, והתקשיתי להתחבר ממש לתחושות. יכול להיות שהיה מקום להכניס המון פרטים כדי להעצים את הקטע. אני חושב שהלקוניות קצת פוגמת.

אני אתייחס קצת לכתיבה. חסרים מספר סימני פיסוק. ישנם מקומות שדורשים הפסקה. כדאי לעבור ולהוסיף. זה מבלבל; מאלץ את הקורא לעצור ולקרוא את המשפט שוב, ופוגם בהנאה.

לדוגמה במשפט:
‘להתפרץ למשרד של דוקטור ולא לפיזיקה(,) לרפואת עור, לא פחות ולא יותר. ממש מהולל(! או .) שבע שנים בשביל להגיע למשרד המסריח הזה, במסדרון המתפרק הזה, בושה!’
לפני ה’בושה’ הייתי שוקל להשתמש בנקודה.

העדפות אישיות שלי:
1. להשתמש ברופא ולא בדוקטור, פרט למקום שבו המספר פונה לרופא ומדבר איתו.
2. לא יכולתי לבלוע רוק – לא הצלחתי לבלוע רוק. זה מדגיש את הניסיון, לעומת למשל: בני אדם לא יכולים לעוף.
3. הולך את כל המסדרון – חוצה את כל המסדרון
4. מצפצפת, משתוקקת שאזוז מהכביש. משתוקקת מבטא תשוקה. לי הרגיש שהמילה פחות מתאימה, בעיקר כי גם משפט קודם השתמשת בה.
די בטוח שצריך להיות:
1. והגוף נשמט מטה אל הכביש – על הכביש.
2. האור הלבן והבוהק שכולם דיברו אליו – עליו.
3. והמשיך במסלול – והמשיכה

תמשיך לכתוב – אמשיך לעקוב.

04/06/2021 23:33

שכחתי לכתוב בתגובה הקודמת. שם הסיפור הוא עשר דקות הרות גורל. בסיפור אתה מתאר חמש דקות. יכול להיות שגם השם גרם לי לחשוב שיש צורך בהמון פרטים כלומר להדגיש את כמות המחשבות ועוצמת האירוע לעומת הזמן הקצר שבו הכל מתרחש.

04/06/2021 23:40

    תודה רבה על התגובה! חלק מההערות קיבלתי ואני איתך ואף שיניתי. אני חושב שאפשר לראות שהסיפור נכתב בחיפזון, אולי כי לא רציתי להאמין למה שאני כותב, אז קצת מיהרתי בכתיבה וזה יצא ברמה נמוכה יותר מבדרך כלל. אגב, אין תירוצים, טעויות יש לתקן.
    הסיפור מקיף בתוכו עשר דקות סך הכל. חמש דקות על הכסא מחוץ למשרד ועוד חמש שמתחלקות בין מתן הבשורה ובין העצירה בכביש. עשר דקות בהשוואה לחיים שלמים שנאבדו, זה די קצר. האינפורמציה מצומצמת, מאוד אפילו, אני לא רציתי להכניס תיאורים ארוכים. כן רציתי להעביר את התחושה של אותו אדם שמקבל את הבשורה, את הלך הדברים שקרו רגע לפני ורגע אחרי. בעיניי הרגעים הקטנים האלו, עשר הדקות הללו, אלו הן העיקר ותיאורים ארוכים לפי דעתי היו קצת מאפילים על קבלת הבשורה הנוראית הזו.
    הסיפור כמו שכתבתי קצרה לפניו, הוא מחשבה. כלומר הדבר בחלקו עומד לקרות ואני מקווה רק שאצלי התוצאה תהיה קצת, קצת הרבה שונה, ואת הפחד ההוא פרקתי בסיפור הזה.
    תודה רבה על התיקונים ובכללי על התגובות. שבוע טוב ורגוע:)

    05/06/2021 20:28

כיוון שגידי כבר סיכם את עניין העברית, ואני מסכים עם דבריו,
וכיוון שכבר ענית וקיבלת (חלקית),
כל שנותר לי הוא לאחל בריאות.

מישהו שהיה קרוב אליי חלה באחד מסוגי המחלה, ודעך במשך שנה עד פטירתו. הוא לא איבד תקווה לרגע. הוא הקפיד על מטלות הרופאים; התאמן; קיבל טיפולים; פנה גם לכאלו שאינם מוסמכים ברפואה…

רק יומיים לפני הסוף, הוא הבין שזהו־זה. לא להתייאש!

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/06/2021 18:54
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך