פלסטר צבעוני על נפש כרותה

naorrr9 16/10/2020 157 צפיות 2 תגובות

רק מילת טובה, זה מה שחיפשה ממנה, רק יחס מינימלי. היא לא ציפתה תחרוג לגמרי ממנהגיה המקטינים ותהפוך בין רגע לאיזו אמא מושלמת. אבל היא כן חלמה שמדי פעם, כל שש שנים פלוס מינוס, תחמיא לה ותפרגן לה, לבת הקטנה שלה.
הרי ראוי לגמרי שלאור כל המלחמות עקובות הדם שהשתוללו והתעצמו בקרביה של הילדה שגדלה, שכולן, בלי יוצא מן הכלל, נבעו מיחס אטום וביטול מהותה, מגיעה לה איזו מדליה, איזה צלש או סיכת לוחם, אולי תעודת הכרה, לפחות משהו שירמז על קיומיות, שלא תעלם לחלוטין ממוחה של היוצרת הזקנה.
אבל לא, לא כל שש שים ולא כל החיים. פשוט כלום. כלום ושום דבר.
הבת מנסה ומשתדלת ללקט באלגנטיות דברי שבח שלא צפויים להגיע אליה ואילו האמא בכלל מפארת את אחיה הקטן, את הבן, הזכר, יורש העצר של משפחת האצולה הגרה בשיכון. והילד הנערץ בכלל לא בחר בשפע של החום, הוא פשוט נולד עם זין.
וככה השנים עוברות על אותה ילדה והפצעים מתרחבים, נהפכים לכיבים רקובים, שלוליות סמיכות של דיסאוטופיה.
אין רופא שהיה רואה על מטופל פצעים כאלה ולא היה נחרד מהמראות.
אבל המזל של האמא הוא שכשהיא פוצעת ומכאיבה זה לא נראה לעין, אחרת עוד הייתה עלולה בטעות להפגין חמלה.
והבת חכמה, היא יודעת שככה זה בחיים, שאמא שורטת בת ששורטת בת ששורטת בת ששורטת בן ששורט כלב ששורט דלת. ובכל זאת קשה לה להיגמל מאותן עקיצות על חינוך כושל. היא רואה בזה מעין סגירת חשבונות דלה, לא אמיתית, סתם דקירות קטנות כדי להראות עליונות. והאמת היא שהיא רוצה לצרוח ולהקיא רגעי עבר כואבים, להטיף לה על איך מתנהגת אמא אמיתית ולמה לא מגהצים לילדה את השיער. היא רוצה לזעוק “את הטענת אותי ועכשיו אני יורה”
כן, היא רוצה לירות עליה כדורי אשמה, לחורר לה את המצפון ולקוות לפגוע באיזה רגש נסתר של הכלה והבנה. לומר לה הכל בפנים כי אם לא עכשיו אז מתי? מתי באמת תוכל הילדה להוציא את החומצה שרקחו בתוכה? ועל מי? על מי תנשף את אותה תמיסה חומצתית?
אבל בתוך תוכה היא יודע שבקלות מתחנפת, כמו כלב החושף את הבטן, היא תניח את הרובים ותנמיך את להבות נפשה. אין בה רצון אמיתי להילחם, היא רק רוצה משהו קטן, סמלי, משהו שיחסום את הדימום הפנימי, פלסטר צבעוני על נפש כרותה.

פלסטר צבעוני על נפש כרותה
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אהלן נאור, כתיבה מעניינת :) אפשר ממש להרגיש שכתבת את הדברים מדם לבך, שהיה לך חשוב לכתוב אותם ושהם מגיעים מתוך זכרונות ותחושות אינדיווידואליים שלך. זו נדיבות גדולה, לתת מהנפש שלך לקוראים, ואני סופר-דופר מעריכה את זה.
יש לי כמה הערות קטנות.
קודם כל, הערה ממש שולית – יש פה קצת סלט עם סימני הקריאה. לפעמים במשפט אחד יש שמונה פסיקים (והמשפט הוא ארבע שורות), לפעמים בשורה אחת יש חמש נקודות. הקריאה מקוטעת לפיכך, אפילו מבלבלת. אני ממליצה לקרוא בקול רם את הסיפור, לראות מתי ואיך אתה נושם ולפי זה לחלק פסיקים ונקודות, זה יכול לעזור. לרוב משפט לא יהיה באורך של פסקה – אלא אם כן זו בחירה אמנותית. פה, נראה שזה סגנון – והייתי ממליצה להימנע ממנו.
בנוסף, אני הייתי מאווווד מבולבלת לאורך הסיפור. לא ממש הבנתי על מה מדובר, והייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי להבין את הנושא. אני חושבת שזה נובע מחוסר עריכה של הסיפור. כלומר, שמעת אותו בלבך ובראשך, כתבת ופרסמת (אולי?). אני חושבת ששווה (שוב) לקרוא בקול רם, ולראות אולי חלק מהמשפטים ששמעת בראש, לא יצאו מה שהתכוונת כשהם על הנייר. יש פה משפטים מסורבלים, טעויות כתיב, מילים לא במקום, שזה הרבה טעויות סופר-קטנות שיכולות להפוך סיפור נפלא לקצת בלגן.
אחרון חביב: יצרת כאן דמות מאוד מעניינת, שאתה מתייחס אליה בגוף שלישי. אני מרגישה שזו בחירה מאוד מאוד נכונה, שגם קוראת תיגר על הקורא! אבל, שים לב. כתוצאה מזה שיש פה משפטים מסורבלים, הדמות שלך עוברת כל מיני “שינויים” מוזרים לאורך הטקסט. לא תמיד ברור שזו היא הדוברת, בכל פסקה זה קצת אחרת, ואז הסיפור מאבד מהכיוון והפואנטה שלו, ושוב נוצר סלט. גם כאן, עריכה יכולה לעזור. ניסוחים מסורבלים לרוב קורים כשהמוח חושב יותר מהר מהידיים. אנחנו כותבים את הסיפור, אבל מה שקורה על הנייר לפעמים קצת אחרת. מסורבל = נשמע “לא נכון” או “לא טוב” באוזן, מצלצל מוזר. ממליצה לעבור על זה.

מקווה שההערות שלי יעזרו לך להפוך את הסיפור הנהדר שלך לאפילו יותר נהדר :) בהצלחה!

18/10/2020 22:42

    היי קבוקי :)
    תודה רבה על התגובה המנומקת!
    יכול מאוד להיות שעם הגהה נכונה הסיפור יקבל צורה אחרת ויהיה קליט יותר אבל יחד עם זאת כשאני קורא אותו הוא מתחבר לי (אולי רק לי חח) אז לבינתיים אשאיר אותו ככה עד ש…
    ואם חשבת שפה יש סלט אז חכי ל”ביקורת פתע” שיעלה עוד כמה ימים חח 😇

    20/10/2020 12:16
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך