“צבע טרי”

13/04/2019 104 צפיות 2 תגובות

אני מסתובב לי בין האולמות המאולתרים באנגר ענק, כל הקירות עמוסים בציורים. שוב אני בתערוכת צבע טרי, מקווה למצוא את האחת שתהפוך לי את הקרביים. פעם האחרונה שזה קרה היה לפני ארבע שנים ומאז כלום. כל שנה אני מגיע לאותו האנגר, עם אותה הציפיה, הסקרנות והרעב למשהו לא מוסבר, וכל שנה אני יוצא מאוכזב ובידיים ריקות. יש תמונות יפות יותר ופחות, אבל אף לא אחת הצליחה לדבוק לליבי עד כדי כך שארצה לקחת אותה הביתה.
אני כבר חצי שעה מסתובב בין ההמולה האנושית כשאני מבחין בה. משהו מושך את העיניים, כנראה הצבע – טורקיז בוהק. אני מתקרב, תמונה קטנה על הקיר. פניה של אישה עם עיניים ענקיות חסרות פרופורציה בצבע טורקיז ושיער ארוך ועבה העוטף את פניה וכתפיה – גם הוא בצבע טורקיז בוהק. עיניי צללו לתוך עיניה הענקיות, שמסתכלות עלי בתדהמה, כאילו גיליתי את סודה. אנחנו מביטים אחד בשנייה לאורך דקות ארוכות, הטורקיז של עיניה ושיערה נדבקים לליבי הפועם. הנה את, אני לוחש לעצמי “סוף-סוף מצאתי אותך”. כה קטנה ועוצמתית הייתה שנשמתי פשוט נעתקה ודקה ארוכה שהיתי בשקט מוחלט, בלי לראות , לשמוע או להרגיש.
פתאום אני רואה שאחת העובדות ניגשת אל התמונה, ומדביקה עליה פתק “נמכר”. ליבי צונח במהירות האור, גופי אחוז פאניקה, “זה לא יכול להיות, זה פשוט לא קורה, לא קורה, אני הוזה…”. אבל הפתק עדיין שם, פתק מכוער ובוטה, חד כמו סכין, נייר לבן סתמי עם אותיות אדומות ושמנות. אפילו הכתב מכוער.
אני ניגש אל העובדת שגנזה את חלומי שרק החל להבנות: “סליחה, האם התמונה באמת נמכרה?” – אני שואל ותקווה קטנה בליבי משיקה את כנפיה בהתרגשות כמו פרפר ביום קיץ.
“ראית את הפתק, לא?” – היא מחזירה לי בחוסר סבלנות
“כן ראיתי, פשוט מאד התאכזבתי, כי רצית לקנות אותה , ואז את באת ושמת את הפתק, את חושבת שהקונה יהיה מוכן למכור לי אותה?”
“אני לא חושבת, היא עונה, אבל אתה יכול לשאול אותו. אתה רואה את הגבר הגבוהה שעומד ליד הקיר שממול? הוא קנה את התמונה”
אני מהסס, לא מצליח להחליט. אהבתי מאד את התמונה, אבל לא חשבתי להתחיל להטעמת עליה ועוד עם מישהו זר. בכל זאת החלטתי לגשת: “סליחה אדוני, שלום, ראיתי שקנית את התמונה, זאת עם פניה של אישה ועיניים בצבע טורקיז וגם השיער…האם תהיה מוכן למכור לי אותה?” הוא הסתובב והסתכל עלי במבט קר כקרח ואז סינן “לא” שקט ועיקש והמשיך ללכת. הרגשתי ששפכו עלי מים קרים, אף פעם לא התייחסו אלי בגסות רוח כזו. התרגזתי מאד והחלטתי להמשיך הלאה. אבל כל תמונה שראיתי נצבעה בצבעי טורקיז , היה נדמה לי שאני עונד משקפיים עם עדשות בצבע טורקיז, לא הצלחתי לראות שום דבר אחר. התמונה פשוט נחרטה לי בכל חלקי גופי וסירבה לשחרר. החלטתי לעזוב.
ניגשתי אל רכבי, ממש קרוב אליו הבחנתי ברשע ההוא עם התמונה שלי ביד נכנס לרכב ומתחיל לנסוע. לא יודע למה, אבל החלטתי לנסוע אחריו, עקבתי אחריו באובססיביות, כמו איזה בלש מיומן. לאחר נסיעה של כעשרים דקות ראיתי אותו נכנס לחניון של בית החולים איכילוב. נכנסתי אחריו וחניתי לא רחוק ממנו. השתרכתי אחריו במרחק מה במסדרונות הארוכים של בית החולים עד שהגענו לחדר אליו הוא נכנס. חיכיתי לא רחוק מהחדר, מהרהר ביני לבין עצמי על ההתנהגות הלא שפויה שלי, כל רגע אמרתי לעצמי “לך כבר”, אבל לא יכולתי. התמונה כישפה אותי וריתקה אל המקום. לאחר כחצי שעה הוא יצא מהחדר, אבל ללא התמונה. ראיתי שהוא אומר שלום לאחיות ועוזב. לאחר כמה דקות כשאף אחד לא ראה נכנסתי בשקט לחדר. חדר מואר באור כתום של תל אביב של אחר הצהרים, מיטה אחת ועליה אישה צעירה עם פנים עדינות ושיער צבוע לתכלת. עיניה הגדולות היו עצומות ונשימותיה היו כה קטנות ושלוות שלפעמים היה נדמה לי שעוד שנייה והיא תפסיק לנשום. ממול למיטה הבחנתי בתמונה שלי שהסתכלה עכשיו על האישה הצעירה במיטה בעניים סקרניות ומלאות רגש.
זה היה נראה שמראה גדולה עומדת בחדר כאשר מצידה האחת האישה במיטה שנמצאת על גבול הקיום, ומצידה השני אישה שהיא סך הכל תמונה, אבל מלאת חיים בדרכה שלה.
הבנתי את ה”לא” הנחרץ של האיש למכור לי את התמונה.
“מה אתה עושה פה? אסור לך להיות פה…מי אתה? – לא שמתי לב שאחות נכנסה לחדר . “..אא זה בסדר, אני טעיתי בחדר, חיפשתי את אחותי” אני משקר ויוצא במהירות מחדרן המכושף של הנשים עם שיער בצבע טורקיז.
עוברים כמה ימים, אני לא מצליח לשכוח את התמונה ולא את האישה. מעניין מה קרה לה, מי היא? האם היא ראתה אותי?האם שמה לב שהייתי בחדר? איזו פדיחה…מה קרה לי?
“פשוט ירדתי מהפסים” אני ממלמל כשרגליי מובילות אותי חזרה אל בית החולים ואל חדרן של…אני מסתובב במחלקה, מוודא שאף אחד לא מסתכל ואז נכנס לחדר. האישה עדיין בגבול הקיום במיטה, והתמונה עדיין חייה על הקיר. אני מתיישב בכורסא ליד המיטה מעביר מבטים בינה לבינה ולאחר כמה דקות מתחיל לספר להן על היום הגרוע שעבר עלי, על המחסור בשינה, על חוסר היכולת להתרכז, על אמא שמסרבת להתבגר ועדיין חושבת שיש לה ילד בן שלוש, על הלבן שבשיער, על הפחד להיות לבד, על האהבה שלא נדבקת ולא מדבקת.
וכך, כל יום שישי אחר הצהרים, לפני שאני הולך להורי לארוחת ערב שישי אני עובר בבית חולים איכילוב לבקר את הבנות שלי, שהיום כבר יודעות עלי יותר ממה שאני ידעתי על עצמי, שבחברתן אני מרגיש חופשי ובטוח שלא ישפטו ולא יבקרו אותי, שנהיו חברות טובות ואמיצות, שכל פעם שאני הולך לבקרן, עיניי וליבי מתמלאים בצבע טורקיז בוהק שממלא אותי ומלווה לאורך השבוע.
לאחר כמה חודשים, ביום סתיו גשום, כהרגלי, נכנסתי שוב לחדר, התיישבתי בכורסא שליד מיטתה של האישה. כהרגלי לקחתי את ידה בידי והתחלתי את הוידאוי השבועי שלי. לאחר כמה דקות הרגשתי לחיצה קטנה, חשבתי שנדמה לי, ואז שוב לחיצה עדינה וחזקה באותו הזמן. הרמתי את עיניי אל האישה הישנה וליבי צמח אל העננים – עיניה הענקיות בצבע טורקיז בוהק הסתכלו עלי, חיוכה המבויש סנוור אותי וחשבתי שאני טובע בנחלי דמעותיה השקופות שיבשו את עיניה.
“אני אוהבת אתך, יואב” – היא מלמלה ואני כבר חולם על ילדינו הקטנים עם עיניים ענקיות בצבע טורקיז בוהק שאקח אותם פעם לתערוכת “צבע טרי”.

“צבע טרי”
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

קשה להפסיק לקרוא אבל הקצב היה מהיר עד כדי שהוריד מהאמינות של הקטע במידת מה. בנוסף הסוף היה מגוחך עד כאב. כך או כך נהניתי לקרוא וחבל שלא היה סוף עם משמעות.

15/04/2019 17:02
    ECL

    תודה רבה על התגובה, מעריכה מאד! זאת גרסה ראשונה, אני עוד עובדת עליו, שומעת כל מני דעות.
    בגדול רציתי שהוא יהיה קצת מיסטי, קצת אגדתי ולא הגיוני/אמיתי.

    17/04/2019 18:26
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך