צריך כותרת ואין לי

טיפות קפה רותחות נזלו באופן כמעט הרמוני עם הגשם בחוץ. מדי פעם איזה ברק הבזיק ברקע ואחריו אחיו הצולע- הרעם. ראינו איזה סרט, אני אפילו לא זוכרת איזה. אבל, אני זוכרת שהייתה לו גרב עם חור ענק ממש ליד הבוהן. הצקתי לו על זה, כמובן, והוא זרק לי איזה קללה או העלבה מטופשת. זה היה כל כך מזמן. אולי לא כל כך, אבל ככה זה מרגיש.
קילפתי את אחת המנדרינות הכי טעימות שאכלתי. אצבעותיי דביקות ממיץ הפרי. מנסה להתנקות בדרך הכי מרושלת שאני יכולה ואני נופלת קדימה, והמנדרינה האלוהית מתגלגלת לסוף חדש. אנשים ארעיים מתחילים להתקבץ סביבי, זקנה חסרת שיניים שואלת מה שלומי, האם נפצעתי. אני הודפת אותם במבט מתחצף, קמה והולכת. בזווית עיני ראיתי במנדרינה שהתלכלכה. בדרך עברתי ליד גן שעשועים, מהסוג שמחליד ואין בו כבר כמעט אנשים, חוץ מאיזה הומלס מסכן. בטח הוא היה הורג אותי אם הייתי מנסה לקחת לו את הוודקה שהחזיק בכזאת אדיקות. הוודקה הכי סטריאוטיפית ורוסיה שיכולתי לדמיין. מצחיק.
הגעתי לבניין, סוף סוף. בניין מעמד ביניים מתקלף. שער ברזל חורק וכלב נובח כאילו הרגע ראה מפלצת. עליתי במדרגות הצרות לקומה השנייה, בדרך מלטפת את מיצי החתול של הבניין. \\\"אמא\\\" דפקתי בדלת \\\"זאת אני\\\". הדלת נפתחה וריח של קטורת עלה מהסלון. והוא ישב שם, כאילו כלום. \\\"היי..\\\" היססתי. הוא הסתובב אלי בדרמתיות מוגזמת וחייך חיוך של ילד בן שלוש ושלושה רבעים. \\\"שלום שלום גברתי הנאווה\\\" רעש המזגן המחניק נשמע חזק יותר מתמיד \\\"מתי חזרת?\\\" שאלתי באגביות. \\\"בבוקר\\\" אמא ענתה מהרחק הרחק במטבח. הוא המשיך לעשות לי פרצופים ואני רק חושבת על איך יכולתי בכלל להתגעגע אליו.