hasafranit
בכיתי בכתיבה. (לא קשור לפלייליסט העצוב שמתנגן ברקע). בכלל רציתי לכתוב סיפור שמח, שישלב את כל השמחה שאפפה אותי היום. אבל לא, כמובן שהדמיון והיצירתיות שלי חייבים ללכת נגדי. הסיפור בכלל לא אמיתי, אני אפילו לא מכירה אף אחת שקוראים לה עדי... (זה סתם השם הראשון שקפץ לי לראש). הוא מין ניסיון שלי לשלב בין חוסר ביטחון וחוסר ידיעה של ''מי אני'' בשלב ההתבגרות לבין עצב ופרידה כואבת. אני מקווה שאף אחד לא חווה פרידה כזאת קשה אי פעם... ערב נעים :)

קוראים לה עדי.

hasafranit 27/05/2021 144 צפיות 2 תגובות
בכיתי בכתיבה. (לא קשור לפלייליסט העצוב שמתנגן ברקע). בכלל רציתי לכתוב סיפור שמח, שישלב את כל השמחה שאפפה אותי היום. אבל לא, כמובן שהדמיון והיצירתיות שלי חייבים ללכת נגדי. הסיפור בכלל לא אמיתי, אני אפילו לא מכירה אף אחת שקוראים לה עדי... (זה סתם השם הראשון שקפץ לי לראש). הוא מין ניסיון שלי לשלב בין חוסר ביטחון וחוסר ידיעה של ''מי אני'' בשלב ההתבגרות לבין עצב ופרידה כואבת. אני מקווה שאף אחד לא חווה פרידה כזאת קשה אי פעם... ערב נעים :)

קוראים לה עדי. היא לא מי שחושבים שהיא. היא לא תכשיט כמו משמעות שמה. היא לא הילדה המתוקה של אביה. היא לא הנערה האחראית של אמה. היא לא הבחורה של חבר שלה. היא לא הנכדה המתמידה בביקורים של סבתה. היא לא האחות הגדולה והתומכת של אחיה.
היא לא יודעת מי היא.
או מה היא.
כולם חושבים שהם כן יודעים.
כולם חושבים שהשפתיים המחייכות שלה נשארות חייכניות ושמחות כל היום, ולא מייבבות בבכי בלילה.
כולם חושבים שהנדיבות שלה היא תכונה מולדת, ולא נובעת כי אין לה אומץ לקחת לעצמה גם.
כולם חושבים שהחוכמה שלה קיימת בזכות השעות הרבות שבהן היא למדה, ולא כי היא חוותה על בשרה דברים מלמדים.
כולם חושבים שהאהבה שלה היא אהבה שלא תלויה בדבר, ולא יהיה רגע שבו היא לא תאהב אותם.
אבל כזאת עדי.
ניסיתי לשכנע אותה לא פעם ולא פעמיים לקחת גם לעצמה.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי להצחיק אותה בשעה שהיא מיררה בבכי על כתפי.
גם אחרי שהיא שוטפת את הפנים, מביטה בי בעיניים אדומות ומחייכת, אני יודעת שהיא לא בסדר. אני יודעת שכואב לה. אני יודעת שאין ביכולתי לעזור לה.
אבל כזאת עדי.
כשהיינו יותר קטנות ועוד פינטזנו על חברי להקת וואן דרקשיין, שאלתי אותה מי היא.
”מי אני? את מכירה אותי,” היא השיבה.
”כן, כן, אבל מי את רוצה להיות? מי את חושבת שאת?” ראיתי שהשאלה הפריעה לה, הרי מלדבר על הארי עברנו לדבר על נושא עמוק יותר.
”אני לא יודעת… מה שבטוח הוא שאהיה אשתו של הארי,” היא ענתה, מעבירה נושא.
אבל כזאת עדי.
לא משנה כמה דיברתי, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לפרוץ את חומת רגשותיה שהיא הקימה במהלך השנים.
טיפה זולגת מעיני, ומרטיבה את לחי. אני מייבשת אותה במהירות, כי כמו עדי, גם אותי רואים כאדם חזק, ולא חלש.
עדי לא יודעת מה היא, אבל אני בטוחה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה. שאני נאמנה לה, ומלווה אותה מלמטה.
עדי היא לא מי שחושבים שהיא, היא לא ילדה מתוקה, לא נערה אחראית, לא בחורה, לא נכדה מתמידה ולא אחות גדולה. עדי היא החברה הכי טובה שלי.
אני יורדת מהבימה הקטנה שהקימו לכבוד ההלוויה.
אמא של עדי ניגשת אליי, ומחבקת אותי בחוזקה. אני מביטה מעבר לכתפה על שאר האנשים הפוקדים את בית הקברות. אביה, אחיה, סבתה, חבר שלה, ושאר אנשים זרים. כולם באו לחגוג את חגיגת הפרידה מעדי.
עדי לא יודעת מי היא, אבל כזאת הייתה עדי.

קוראים לה עדי.
דרוג הסיפור 4.4 | 10 מדרגים

תגובות (2)

סיפור יפה. אני חושב שהמשפט שהכי משך את תשומת ליבי היה “כי כמו עדי, גם אותי רואים כאדם חזק, ולא חלש.”
שמייצר הקבלה בין המספרת לעדי, וגורם לקורא לתהות עד כמה הדמיון בינהן משותף (עד הסוף המר?).
אפשר לחזק את הדמיון במשפט האחרון כדי לייצר דרמה,
או באופן שההספד יהיה גם של המספרת על חייה שלה,
או שלא, ופשוט להשאיר את זה מלנכולי, אפל ומינורי כמו שזה.

נקודה נוספת שאולי לא לגמרי ברורה, היא האם ההספד היה רק בלבה של המספרת, וההספד שנשאה בקול היה אחר. כרגע זה נראה שזה היה אותו אחד, אבל זה גורם לתהות האם כחברה “חשפה” את סודותיה של חברתה. (מעידה על עצמה שהיא חברה נאמנה)

לי אישית חסר או סוג של ניסיון המספרת להסביר לעצמה מה קרה(הנחתי שמדובר בהתאבדות), או לשאול את עצמה שאלות על חברתה, ומה לדעתה היא לא ידעה עליה, או מה רצתה לדעת עליה.

01/06/2021 13:08

תודה.
לגבי הנקודות שאתה מציג, זה כמו שני הצדדים שיש בעל אדם – מלאך ושטן. (כמובן שאף אחד לא שטן או מלאך פה).
אני הכותבת הנמכרת, הממעיטה במידע חשוב. אתה כותב הביקורות ההגיוני, הרציונלי ושואל השאלות.
בקיצור, תודה, אני אבדוק מה אני יכולה לעשות לגבי הסיפור הזה.
(אה, תודה שהיית התגובה הראשונה).

01/06/2021 17:18
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך