בהשראת חלום. אשמח לשמוע תגובות ומחשבות. יום טוב וסופ"ש רגוע.

קריש דם שטעה במסלולו

15/10/2020 220 צפיות אין תגובות
בהשראת חלום. אשמח לשמוע תגובות ומחשבות. יום טוב וסופ"ש רגוע.

התחלנו בנסיעה. במושב האחורי ישבנו אני ואחותי, כל אחד לצד חלון אחר. אמא ישבה מקדימה ואבא נהג. הנסיעה אורכת כשעה, אולם יצאנו בשעה שאף ציפור עוד לא צייצה על מנת להגיע בזמן. הרי עדיף להקדים מאשר לאחר. היא ישנה ואני הבטתי מהחלון על הנוף הנשקף החוצה. הדרך לדודה היא יפיפייה ועוברת בהרים הירוקים והמתחדשים, לצד הבתים הכפריים שניתן לראות מבצבצים להם מבין האילנים.
“את יכולה להסתכל במפה?” אבא פנה לאמא.
“כן שנייה.” ואמא הרימה את המפה, בוחנת אותה. “עוד קילומטר לערך אתה צריך לפנות ימינה.” אמרה.
“תודה.” אמר והוריד את היד מההגה והניח על ידה.
“אני לא מרגישה אותה, עברי.” נחרדה אמא.
“מה זאת אומרת?”
“היד שלך… אני לא מרגישה אותה.” אבא עצר את הנסיעה.
“הכל בסדר?” מלמלה אחותי בישנוניות.
“הכל בסדר ילדה שלי, תחזרי לישון.” הרגיעה אמא.
“את מרגישה את זה?” שאל אבא בעודו מכה קלות את ידה.
“לא.”
“ואת זה?” שאל בעודו מגביר את עוצמת המכה. אבל אמא מנידה את ראשה לשלילה. היא מפצירה בו להמשיך לנסוע והוא ממשיך בדרך.
“את בסדר אמא?”
“כן ילד שלי, תחזור לישון.” ואני המשכתי להתבונן מבעד לזכוכית.
הנוף חזר להתחלף עם כל שנייה שעברה אבל ידה של אמא נשארה משותקת עם כל שנייה שעברה. ולפתע הנוף הפך מוכר. הגענו אל המושב. אבא החנה בעוד שאחותי התעוררה. היד של אמא נשארה חסרת תחושה.

התיישבנו סביב שולחן העץ הכבד והיא הגישה לנו תה יסמין עם לשונות חתול.
“אז מה חדש בעיר?” שאלה.
“מתחילים לבנות מרכז מסחרי חדש בקצה הרחוב שלנו.” סיפר אבא.
“וואו זה בטח המון בלגן.”
“כרגע אנחנו פחות מרגישים, אבל נרגיש בקרוב.” גיחח.
“ומה איתכם לילך, גדי? איך בבית ספר?”
“הולך טוב.” עניתי.
“כן סה”כ הכל טוב.” חיזקה את תשובתי.
“ואת ליזי?” שאלה והניחה ידה על ידה המשותקת.
“אני בטוב כרגע.” אמרה והזיזה את ידה.
“נשמע שהכל מושלם אצלכם, יש משהו שאתם לא מספרים לי חבר’ה?” גיחחה.
“הכל טוב תסמכי על אחיך, אנחנו סופסוף נמצאים בתקופה רגועה.” ענה אבא.
“איך יצא היסמין?” התעניינה.
“מעולה שרון.” אמרה אמא בעודה לוגמת מכוס התה.
“תודה ליזי, אבל את יכולה להוריד את הכוס.” גיחחה.
“אני… אני לא יכולה.” אמרה חרדה.
“ליזוש תנסי להירגע, תנשמי עמוק.” הרגיע אבא.
“אני לא מסוגלת, עברי.”
“את מסוגלת, תזכרי בים. את מריחה אותו?” אמא עצמה עינייה ונשמה.
“כן.” נאנחה “הוא מלוח ורגוע.”
“ואת רואה אותו?”
“הוא כחול ויפה והאדוות הקטנות מגיעות לחוף, מלטפות אותו.”
“ועכשיו תנסי להוריד את הידיים.” הנחה והיא הצליחה, הכוס נגעה בשולחן.
“אני… אני מצטערת שרון.” רעד קולה של אמי.
“הכל בסדר.” ניחמה והניחה ידה על כתפה.
התחלנו בנסיעה. במושב האחורי ישבנו אני ואחותי ובינינו חוצצת שקית הלימונים שדודה שרון הביאה לנו. אמא ישבה מקדימה ואבא נהג. שרון נופפה לנו מאחורה ואנחנו לה חזרה. ראיתי אותה מתרחקת ומתרחקת עד שכבר לא ראיתי אותה יותר, והיא הוחלפה בנופי האילנים הירוקים.
“נהנתם היום במושב?” שאלה אמא בעודה מסתובבת לאחור. ואנחנו הנהנו.

אבא החנה את המכונית. הוא הלך להביא את הארנק מהבית ואנחנו נשארנו במכונית. ואז האיש במכונית הכחולה צפר לנו.
“מה הוא רוצה אמא?” שאלתי.
“הוא רוצה לחנות גם.”
היא יצאה מהמכונית עברה למשוב הנהג והתניעה את המכונית.
“אני רק מיישרת את האוטו.” הכריזה והכניסה את המכונית לבין הסימונים הלבנים והנהג במכונית בכחולה החנה גם הוא.
אבל האוטו לא נעצר, אמא לא עצרה. היא המשיכה לנסוע אחורה באיטיות “אני רק מיישרת את האוטו.” חוזרת ואומרת.
בום! התנגשנו במכונית שמאחורינו.
“אמא תעצרי!” הכרזתי.
“אני רק מיישרת את האוטו, אל תכעס.” והיא ממשיכה.
“לא צריך עוד ליישר!” הכריזה אחותי.
“אני רק מיישרת את האוטו.”
אמא ממשיכה נוסעת אחורה עוד ועוד עד שהמכונית שמאחורינו פגשה את המכונית שמאחוריה.
“ליזי שלי תעצרי!” קרא אבא בצעקות בעודו רץ לעברנו.
אני שחררתי את החגורה מנסה לשחרר את אחיזתה מההגה. אך ללא הצלחה. אבא פתח את הדלת וסובב את המפתח. האוטו נכבה והוא כבר לא זז יותר. המכונית שלנו חברה לעוד שתי מכוניות ויחדיו יצרו מעין סנדוויץ’ ברזל.
“בואי ליז שלי.”
“אני רק מיישרת את המכונית, אל תכעס.” ממשיכה לאחוז בהגה.
אבא ניתק את האחיזה של אמא אך מנח הידיים שלה לא השתנה. היא חזרה על המשפט הזה ‘אני רק מיישרת את המכונית’ עד שהגענו לבית החולים במונית.

קריש דם שטעה במסלולו
דרוג הסיפור 3 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך