רחוב מוות 24 חלק ב’

emil22 05/07/2016 547 צפיות אין תגובות

השמש כבר בקושי נראתה באופק ואותו האיש התקרב. אני נושמת עמוק עמוק ומצמידה את ידיי ללב ומתפללת שהכל יעבור בקרוב. האיש התקרב ויותר אליי, אך לרגע נראה כאילו הוא מתרחק. וברגע שקמתי, האיש הזה לא נראה שוב. אני מגרדת את ראשי ובאותו הזמן שואלת את עצמי, “מה? הרגע ראיתי אותו… איך זה ייתכן?” לקחתי את התמונה של משפחתו ורק באותו הרגע שמתי לב למכתב שמאחורי התמונה. פתחתי את המכתב מהר וסגרתי את הדלת והתיישבתי לקרוא אותו. המכתב נראה ממש ישן, אפשר לראות שזה באמת מהמאה ה-19… “דיוויד היקר, זהו יום ההולדת ה- 10 שלך, ואביך ואני מתרגשים נורא בשבילך, אנחנו שוב מצטערים שלא יכולת לבוא איתנו בחזרה לרוסיה, אבל אנחנו מבטיחים שבקרוב נתראה.”
אחרי שקראתי את המכתב בקול רם שמעתי קול של איש זקן מאחוריי: “אז עכשיו את חושבת שאת יודעת הכל? רק בגלל מכתב קטן?” “תני לי לספר לך משהו ילדה”. הייתי מבוהלת וסקרנית באותו הזמן. “המכתב הזה לא באמת משנת 1846. זה משנת 1939” “לא ממש רציתי שיחפשו אותי, הייתי מעדיף לשמור את זהותי בדויה לבני משפחתי”. יש לך משפחה? שאלתי? “אין לי ילדים אבל יש לי 3 אחיות שהן בטוח התחתנו ויש להן כבר נכדים”. הו, וואו. אז אתה פה כבר מעל ל-70 שנה?
“לא ממש. אני לפעמים יוצא לטייל ביעיר ובעיירה הזאת.” לא רציתי להתנפל עליו עם הקטע של הרוצח אבל לא הייתי לי ברירה. מחשבות רצו לי בראש, איך בן אדם כזה נחמד יכול לרצוח?
ואז הוא פרץ באמרה, “את בטח חושבת שיש לי קשר למה שקורה בעיר הזאת…” לא רציתי להשמע חוצפנית אז אמרתי .. לא יודעת… יש לך קשר? “אני גם מנסה למצוא את הבן אדם שאחראי לכל זה.” אז מה אנחנו עושים כאן? אנחנו צריכים ללכת בחזרה לעיירה כדי למנוע אסון נוסף! רצתי עם האיש בכל הכוח, כמובן שהוא רץ פחות מהר ממני, אבל הצלחנו להגיע. העיניים שלי בערו. נפלתי על ברכיי. אש בערה מכל הכיוונים ודמעה נפלה על האדמה. רצתי דרך האש, ראיתי צל. רצתי אחרי הבן אדם בעקות ובצרחות אימה. קפצתי עליו, וצעקתי עליו אבל הוא לא הבין מה רציתי ממנו אז הוא סטר אותי. התחלתי להשתגע. הוא הרגיע אותי ואמר” “זה הכל לטובה, עכשיו הם ידעו שלא צריך להרוס לאנשים אחרים את החיים”. הוא הוסיף מיד אחרי דברים אלו עוד משפט ארוך. “הם ביצעו פשעים יותר חמורים ממני ילדה. את צריכה להבין שלפעמים לנקום זה דבר טוב. הם הרגו את המשפחה שלי!” אז מה??? זו לא סיבה לנקום ככה! צעקתי בבכי. אנשים תמימים לגמרי. למה להרוס להם את החיים ככה??? המשטרה במהרה באה ולקחה אותו. הוא אמר מהר מאד, “את עוד תשלמי על זה שעצרת אותי!” כרעתי על ברכיי והתחלתי לבכות בזמן שכל מה שיש מסביבי זה להבות שבוערות מרוב נקמתו הטיפשה של בן אדם אחד…

רחוב מוות 24 חלק ב’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך