רקוויאם

הג’נטלמן שישב לידי על ספסל הכנסייה מחץ אותי ואת מרפקי השבור במשך כל המחצית הראשונה של הקונצרט, ששיאו היה צריך להתרחש דווקא במחצית השנייה, לצלילי הרקוויאם של מוצרט.

הסיכויים נראו לי קלושים, אך החלטתי לפנות למישהו מהסדרנים – כולם עובדי הכנסייה, אלוהים וישו – שינסו למצוא איזה שהוא סידור לגופי הדווי ולמרפקי השבור. אולי כסא רגיל בסוף הכנסייה. משהו מבודד. שכן הקרבה מולידה בוז, או לפחות דוחק.

נתקלתי בסדרן סִינִי, לבוש שחורים, בגד שתמיד מעורר בי תחושה של אמינות. אלא שכה צנום היה הבחור, כמעט שברירי, ופקפקתי במעמדו בהיררכיה הכנסייתית לסדר לי מושב אחר. הסִינִי הקשיב קשב רב לבעייתי והתעקש לסדר לי מושב באותה עלות מקסימאלית ששילמתי עבור המושב הבעייתי. צדק צדק תרדוף. הוא ביקש ממני להמתין במקום המפגש שלנו ואץ-רץ אל קופת הכנסייה, השוכנת במרתף, מנסה למצוא לי כרטיס חלופי. כעבור עשר דקות שב ובידיו כרטיס בקומת הגלריה. תא שלם עמד לרשותי. הוא שאל אותי אם אני כאן לבד או עם משפחתי, שכן התא יכול היה להכיל ברווחה אנשים נוספים. שאלה בעייתית.

בהיותו בתיכון, התבקש חברי עוזי לכתוב חיבור על הנושא י”א באדר של שנה זו ו-י”א באדר של שנים אחרות. הוא מסר דף הנושא את שמו, את הכותרת ושתי מילים: “אין הבדל”. עוזי היה אימת המורים. מאז ומעולם נחשבו המקצועות הריאליים יוקרתיים יותר מהמקצועות ההומאניים. כבר בכיתה ד’ הפנתה המורה למתמטיקה את המתקשים במקצוע זה לקבל שיעורים פרטיים אצל עוזי. מאז התייחסו אליו כל המורים בדחילו ורחימו. המורה לחיבור הזמין אותו אליו ביראת כבוד והציע, בזהירות המתחייבת, שבבחינת הבגרות עצמה ינסה עוזי להרחיב מעט את תשובותיו. בעיקר בחיבור. “טוב”, ענה הנער, ואבן נגולה מלב המורה. כששירת כחייל בסדיר בוועדה לאנרגיה אטומית, ניגש אליו פרופסור מהטכניון באחת ההפסקות, שבה ישב עוזי על הדשא ואכל סנדוויץ’, ושאל, גם הוא בדחילו ורחימו, אם אפשר להפריע לו ואם ייאות לכתוב דוקטורט בהנחייתו. עוזי ענה בחיוב והפרופסור חזר והתנצל על ההפרעה והמשיך בדרכו. מיותר לציין שעוזי היה מלא בוז למה שהמורות כינו “תשובה מלאה”.

לעומת זאת, הסדרן הסִינִי אינו סתם עוד סדרן. עובדי כנסיית סנט מרטין אין דה פילדס שבלונדון מכריזים בכל עת על שליחותם לאלוהים, לישו, לחברה ובעיקר לנזקקיה. אם הסדרן הוא שליח האל, האם די להסתפק בתשובה מנומסת: “לא, אני כאן לבדי”, או שמא לספק גרסה מסוימת של התשובה המלאה? שיחקתי במוחי עם משפט פתיחה באנגלית לתשובה המלאה. אולי I don’t have any family whatsoever? האם ישאל אותי משהו על כך? האם ירצה לשאול אך יכבד את פרטיותי, כמקובל באנגליה? ואם לא ישאל, אולי יהא זה רק משום שהגיע סוף ההפסקה?

בקרב בני הדור החדש שגדל בישראל הצטבר מאגר תשובות, שאינן מותירות כל מקום לספק ולנכונות להקשיב, לשאלה “מה שלומך?” (או בניסוחיה המודרניים: “ממצב?”, “מה קורה?”, “אז מה ככה?” ו”מה חוץ מזה?”) לפעמים, בתלות במוצא ובהשכלה, מצורפת לשאלה מילה מקרבת, כמו “אחי” או “גבר” ואז עליך לבחור מתוך שלל התשובות החיוביות הגורפות האפשריות הבאות: “הכול טוב”, “סבבה”, “אחלה”, “מעולה”, “הכול מעולה” ו”הכול דבש”. תשובה כמו “בסדר” מעוררת כבר דאגה של ממש ותשובה מסויגת יותר, כמו “חיים…” מעוררת חרדה לחייך. אתה גם יכול להוסיף “אחי” או “גבר” כדי לאותת לבן-השיח שאתה לא מעוניין לשמוע כל תשובה אחרת ממנו. זו משמעות ה”אחאות” המודרנית, “האחווה הגברית”. ההבדלים בין המינים הולכים ומצטמצמים גם בתחום זה. אם מקובל לחשוב שיחסים בין נשים לבין עצמן הם פתוחים ומערבים מידה רבה יותר של חשיפה, באה המקבילה “אחותי” לציין את הצורך החיוני להחליף רק היגדים חיוביים, עם או בלי ניפוח בלון מסטיק, ולשמור את התקשורת למינימום.

האמת, שיש לכך אפילו סימוכין מדעיים. פרופ’ סוזן נולן-הוקסמה, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, למשל, פיתחה קריירה אקדמית מכובדת מהטענה שנבירה וחיטוט עצמי (rumination) אחראים לעובדה שנשים סובלות יותר מדיכאון מאשר גברים והסחת דעת היא זו שתגאל אותן מייסוריהן. בספרה “Women Who Think Too Much” היא אף מציעה רשימה של הסחות דעת כאלו, שיעזרו לכן הנשים למזער את התקשורת עם חברותיכן הנשים ולשמור אותה חיובית בלבד, אם אתן רוצות שהיא תוסיף להתקיים.

מה, אפוא, מקומו של הסדרן הסִינִי החביב והיעיל, שיצא מגדרו להחליף לי מושב, ושאל אם אני כאן עם משפחתי, בתוך הפסיפס האנושי הישראלי-אמריקני הזה? מצד אחד, הוא צעיר. מצד שני, הוא לובש שחורים. מצד שלישי, הוא יצא מגדרו כדי לעזור ולכן, אולי, לא יתנגד לשמוע שאין לי משפחה בכלל ואני, מצידי, לא אתנגד לראות בכנסייה את משפחתי (ולו לתקופת חופשתי בחו”ל).

ביצועים רבים לרקוויאם של מוצרט. את המלהיב שבהם שמעתי בכנסייה בפראג יחד עם חברתי דבורה, אשר הריעה בקול “פיצוץ!” בתום היצירה. גם לפני שנתיים, בסנט מרטין אין דה פילדס, שמעתי ביצוע מעולה. וכמובן, באוסף הדיסקים שלי מצויות כמה וכמה גרסאות מעניינות לתפילת האשכבה. הביצוע הערב היה בינוני למדיי. קשה לי לומר זאת אובייקטיבית. קשה גם לקבוע כאן יחסי סיבה ותוצאה. האם בגלל השעמום שהשרה עליי הביצוע המשמים הגיתי בדילמת הסדרן, או שמא דילמת הסדרן פגעה בריכוז שלי ביצירה? התזמורת הייתה בסדר גמור. המקהלה סבירה. שלושה מתוך ארבעת הסולנים קיבלו בהחלט ציון “עובר”, אך הסופראן הייתה אישה מבוגרת עם קול של ילדה מצפצפת. כדי להימלט מהזוועה המצקצקת הזו חזרתי, מעת לעת, לדילמת הסדרן שיצא מגדרו כדי לעזור לי ונאלצתי לפטור אותו בתשובה נימוסית ועניינית באשר לנוכחותה של משפחתי הנפקדת ולהודות לו על עזרתו.

לרגע קט עוד השתעשעתי ברעיון שהיה דואג לי למשפחה אחרת, אך צפצופי הסופראן הסיעו אותי למחוזות פראקטיים יותר. האם ניתן יהיה להחליף גם את הכרטיס של תפילת האשכבה הבאה, זו של פוֹרֶה שתיערך בשבוע הבא, בכרטיס בגלריה שבמרומי הכנסייה? בבוקר שלמחרת התייצבתי בקופת הכרטיסים שבמרתף הכנסייה והקופאי טוב-המראה התעניין עניינית באיזה מרפק השבר ובאיזה צד של הכנסייה יש לו מקום פנוי, אמר ביובש שבימי שלישי הגלריה סגורה והחזיר לי את כספי על הכרטיס ששילמתי. היה זה סארטר, שראה סתירה מוחלטת בין אותנטיות וקומוניקציה: “חוויית ה’אנחנו’ כמוה כחזיון שרב”, אמר והחזיר אותי באחת ל”סבבה”, ל”אחלה” ולהמלצתה של פרופ’ הולן-הוקסמה מאוניברסיטת ייל להפסיק ליילל לאלתר. אכן, בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, כמאמר המשורר. מסדרים לך תא, המספיק למשפחה שלמה, אך לא מסדרים לך משפחה.

רקוויאם
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך