מרוגז קלות
אפל, אפל יותר, ועוד יותר. האפלה גדלה עוד ועוד. הצללים חותכים עמוק. קריאת פוטונים: שלילית. הניסוי הבא נראה מאוד מאוד מעניין ... מה אתם חושבים?

שבע עשרה

מרוגז קלות 22/01/2017 617 צפיות 13 תגובות
אפל, אפל יותר, ועוד יותר. האפלה גדלה עוד ועוד. הצללים חותכים עמוק. קריאת פוטונים: שלילית. הניסוי הבא נראה מאוד מאוד מעניין ... מה אתם חושבים?

I.
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה באמצע הלילה.
השעה הייתה חצות בדיוק, ובחדר היה שרוי באפלה מוחלטת. שכבתי מתחת לשמיכה, מנסה להתחמם, להתנתק מאוויר החורף המקפיא, כשפתאום ראיתי אותו.
הוא היה גבוה, כשלושה מטרים, מתכופף תחת תקרת חדרי. מגלימתו השחורה, הארוכה, העשויה בסגנון מיושן, נטפו חוטים ארוכים של חושך נוזלי. היא הייתה עשויה מריק טהור, והחביאה בתוכה אבדון גדול עוד יותר. פניו היו עשויים מחומר אטום, לבן, דמוי עצם, ששני סדקים ארוכים נחרצו בה, ממעל וממתחת לעיניים השחורות, הריקות, המתות.
פנים שבורות.
לא יכולתי לזוז. הפחד שיתק אותי. אך למרבה ההפתעה, גם הוא לא זז. כל אותו הלילה אף אחד מאיתנו לא הניע שריר עד לצאת השחר, וכשחש את קרן השמש הראשונה, נמס לנוזל שחור ונזל את מתחת למיטתי, ואני התמוטטתי, מותש לחלוטין מהלילה נטול השינה, ונרדמתי.

II.
מאז, בכל לילה הוא עומד בפינת חדרי ומביט בי. הוא נראה רק כשכל האורות בבית כבויים, אך אני מרגיש בנוכחות שלו עוד מהרגע שהשמש יורדת. הוא כבר לא מפריע לי לישון, כבר התרגלתי.
הפינה שבה הוא עומד היא קבועה – תמיד הימנית הקדמית, מול המיטה שלי. אני מביט בו כשאני נרדם. ההילה המפחידה שלו, שחשתי בה בכזו עוצמה בהתחלה, נעלמה כלא הייתה. עכשיו הוא רק נראה עצוב, חוטי הריק הנוזלים מגלימתו יוצרים שלולית שחורה על הרצפה.

III.
אני רוצה להיות כמוהו.
הצרחה הדוממת שלו, העשירה, האלקטרונית כמעט, היא עוצמתית מאין כמותה – מטפסת ועולה ועוברת בדרכה את כל הצלילים האפשריים בסולם, מורכבת מספר שכבות מחרידות, מקפיאות דם כדי ליצור סימפוניה מושלמת של כאב ושום דבר.
הכוח הנובע ממנו הוא אדיר. הוא חזק כל כך, כל יכול, כמעט אל. הוא בלתי מנוצח. כשאני חושב על להיות חזק כמוהו, אני בוכה מרוב אושר.

IV.
קיללתי אותו פעם אחת.
לא יכולתי לסבול את הסבל שלו, את תחושת היגון המחרידה שנבעה מהפינה שלו של החדר. זה היה כל כך נורא, עד שזרקתי עליו כיסא וצעקתי עליו שילך מפה. הכיסא עבר דרכו ופגע בקיר, והרגל שלו נשברה. הוא יצא מזה בלי שריטה, אך יכולתי להרגיש שהוא נעלב.
במשך שארית הערב, העצב גדל עוד יותר, ואני עטפתי את האוזניים בכרית כדי שלא לשמוע את הבכי שלו, החרישי כמו הכלום, והעשיר כמו יצירה של בטהובן.

V.
אני לא רוצה להיות כמוהו.
הוא כל כך ריק, קיים למחצה, לא מת ולא חי. צורת קיום שכולה סבל טהור, טראגדיה, כלום, שום דבר. הוא צל. אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה לחיות כמו בן אדם, לא כמו שד שיושב בפינת החדר של אנשים ומדבר אל עצמו בשפה מוזרה.

VI.
הוא ניסה לכשף פעם.
כיביתי את האור כדי ללכת לישון, וראיתי את זה – מעגל משונה על הרצפה, מלא בסמלים מוזרים, שהפיץ זוהר שחור, פועם כמו וריד פתוח. הוא עמד במרכזו, ויו השלדיות מורמות אל על, וצעק בשפתו המוזרה, חסרת החוקיות. הוא היה נראה נואש, כמעט כאילו התפלל, וכשהמעגל כבה בשיא הצעקות שלו, הוא התמוטט על הקרקע ובכה, רועד כולו, במשך כל אותו הלילה.

VII.
כשקרה האסון, בכיתי יחד איתו.
ישבתי מול המחשב שלי, על הכיסא, בעוד שהוא ממרר בפינה, ונתתי לדמעות לזרום. וכשהוא שמע את יפחותי החרישיות, הכואבות, הוא עשה מה שמעולם לא עשה קודם לכן – הוא קם, וניגש אלי בהיסוס.
הוא לא בכה עוד. הוא עמד, והניח יד שלדית גרומה על כתפי במחווה מנחמת. הוא עטף כך כמעט את כולי, גובהו האדיר מתנשא מעלי, ואני כבר מתקשה לנשום מרוב הדמעות. בתנועה איטית, מהוססת, הוא הסיר את גלימתו, וכרך אותה מעלי, לחמם אותי.
קור מקפיא התפשט בי. הרגשתי את עולו של הריק על כתפי. ראיתי את פניו, האטומות תמיד, מחייכות אלי חיוך עצוב, וכשהשבתי לו חיוך של הזדהות, חשתי את עור פני מתקשה, נעשה דחוס, אטום ולבן כעצם, ובמקומות שעברו הדמעות נחרצו בפני סדקים, מעל ומתחת לעיני הריקות, הקרות, המתות.
נעמדתי בעודי מתנשא למלוא גובהי האדיר, שלושה מטרים, ונשאתי אותו את החלון. מהגופה השלדית שלו לא נדפה עוד אותה ההילה של כוח. נתתי לו להתפורר לעפר בין אצבעותי הארוכות, הלבנות, וקפצתי החוצה מהחלון, נישא על כנפי רוח אפלה בעוד שגלימתי השחורה מתנופפת מאחורי, ואני צורח את הצרחה שלו, העמוקה, העשירה, המקפיאה את הדם. וסוף כל סוף הבנתי מה היה פירושה. המילים שאמר היו פשוטות כל כך.
“אני חופשי! אני חופשי! אני כל כך, כל כך חופשי!”

שבע עשרה
דרג את הסיפור

תגובות (13)

איזה ניסוי אתה מדבר?
אגב, כתיבה יפה.

22/01/2017 20:31

    אז אני נכנס, כולי מתרגש, בראותי שיש לי תגובה אחת (אחת! בימים שהייתי פופולרי פה הייתי מקבל עשר בעשירית מהזמן!), וזה מה שאני מקבל? כפויי טובה. זה מה שאתם, הנוער של היום…
    אבל עכשיו ברצינות – האמת שכל הקטע הזה עם הניסוי הוא בדיחה. זה הכל הומאז’. ליוצר שאני מאוד מאוד מעריך, והחלטתי לכתוב את הפראפראזה שלי לכמה מהדמויות שהוא מציג. לכן כל הקטע שב-“רציתי להוסיף” הוא פשוט רפרנס אחד גדול. אני שוקל להמשיך עם זה, ולכתוב על דמויות נוספות.

    22/01/2017 20:37

    אתה כותב כאילו אני, כקורא, נכנס לאתר הזה כל הזמן.
    צר לי לאכזב אותך… כשאני לא עובד אני כותב למגירה.
    מדי פעם אני מציץ לאתר (ולא בכל יום).

    22/01/2017 20:46

    ובכל זאת – “אגב, כתיבה יפה”?
    הממפ!

    22/01/2017 20:47

    חשבתי שאני צריך לפתור את משמעות הצעקה… ואז הייתי מוסיף את הביקורת.
    בכל מקרה, כתיבה סוחפת.
    מאוד מעניין לקרוא והרגשתי שאני חייב לסיים.
    רק את עניין הצעקה, אני לא הבנתי את הסיבה להסתרה.
    בנוסף הסיפרור באותיות רומיות… לא ברור.
    הזדהתי עם הילד ונעצבתי מהסוף. (אולי זו הייתה הכוונה שלך)

    22/01/2017 20:59

    הקטע של המספור הוא בעצם השראה שלקחתי מסיפורים קצרים של אתגר קרת – זה משהו שהוא היה עושה בסיפורים הארוכים יותר שלו, וזה מצא חן בעיני, אבל מעולם לא מצאתי לזה שימוש בעצמי. אבל פה זה היה נראה לי מתאים, בגלל שהרעיון בסיפור היה לתת רושם כללי מתוך רצף האירועים הזה. שברי מקרים שכולם מתארים איזשהו דמות שלם, ותפקיד הקורא הוא לשפוט.
    וענייין ההסתרה של הצעקה הוא עוד רפרנס, שמיועד למי שיבין את הבדיחה. מי שיבין ידע מיד מה לעשות, ויכול מאוד להיות שינחש מה כתוב הרבה לפני. אבל מי שלא מבין, גם אם הוא ידע מה פירוש הצרחה, זה לא יתרום לו הרבה.

    22/01/2017 21:04

    אבל אם יורשה לי, אני ממליץ על רצף הפעולות הבא:
    1. הורד את התוכנה Steam וצור לך משתמש.
    2. קנה את Undertale (הוא עולה בערך עשרה דולרים, די זול)
    3. אל תהרוג אף אחד. רחמים הם תמיד אפשרות.

    אם אין לך עשרה דולרים זמינים, או כרטיס אשראי, או פרק זמן המאפשר לך להנות ממשחק קצר, חפש “Undertale pacifist run walkthrough”. אם לא תאהב את הדמויות מההתחלה, אין טעם שתמשיך.

    22/01/2017 21:09

שלום שלום

22/01/2017 20:39

טוב אז ההתחלה ממש מושכת. החלק של הכישוף היה ממש נהדר, החלקים לפני מצאו חן בעיניי גם. כתובים ממש טוב, כל חלק מביא עוד פן אחר ביצור המתואר, החלק של הכישוף היה מאוד מסתורי וחזק, קשה לי למצוא את המילים המתאימות לתאר את מה שזה גרם לי להרגיש אבל זה היה נהדר וקריפי ומיסטי ומפחיד ומחריד , מבחינת איזונים הכל די מושלם בייחוד העניין עם הכישוף. אגב אני כותבת את התגובה הזו כי הכרחת אותי ואני תוך כדי עושה דברים אז סורי על הניסוחים חח. אממ… אחר כך הוא קצת יותר כזה… הדמות הראשית, היא בוכה, ומשום מה זה הוריד מהערך של הבכי הקודם שהיה ממש טוב כי לא היה ממש ברור מה מי מו ואיך. וגם התגובה של היצור קצת הורידה מהערך העוצמה וההשפעה שלו בסיפור כאילו נהיה קצת אנושי יותר מדי. לא ברור גם מה האסון. הוא פשוט הרגיש נחמד חח צריך להתעסק שם יותר עם המינונים. אממ הסוף הוא… לא מוכנים אליו. הוא נורא טוב בפשטות שלו אבל כמובן שהתרגזתי מהקוד בסוף זה פשוט לא מקצועי. אם כי זה בכל זאת סוף מספיק טוב.

22/01/2017 20:52

    שוב, הכל עניין של רפרנס. אבל מה שהוא אומר שם הוא גם כן רפרנס.

    22/01/2017 20:54

    סיפור טוב שהסוף שלו הוא בברור ובצורה לא מתפשרת רפרנס למשחק הוא די עצוב כי הוא גורם לך לצפות. זה כאילו בבת אחת הכרחת את הקורא להכיר בזה שהסיפור ‘בעצם פתאום’ לא יכול לעמוד בפני עצמו לבד. זה חבל

    22/01/2017 23:34

חח שלדון, אתה לא מורגז קלות.

23/01/2017 01:21

אולי כלוט

23/01/2017 01:21
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך