שעון שוויצרי – גרסה כמעט סופית

Over Koldävaar 07/03/2021 116 צפיות אין תגובות

הרגשתי קלות כזו, לא נעימה בראש.
קרה יותר מדי, ואף אדם אינו שם לב;
כל אחד שט בפינתו שלו.
עמדתי באמציון, בדיוק בנקודת האמצע בין להיות אדם הרגיל לעיר ואדם הרגיל למרחב
הייתי אדם לא מורגל.
הכל שונה, הצלילים, המראות, כמות האנשים (והבטון)
לבסוף כאשר אני מסתכל מקרוב הכל..
אותו הדבר?
סביבתי, הרחוב ה”מרכזי” בעיר התחלפו מהר, והמהירות רק גברה
גורדי שחקים, ביניני דירות, כביש, דרך עפר, ריקנות וריקות.
משהו נתקע בי, ברגע אחד חזרתי לראות את הצג המראה את הגעת האוטובוסים.
לא הצלחתי להיזכר כמה זמן היה רשום בצג לפני שאיבדתי ריכוז.
האם הייתי יותר זר כבר פה, או שם
או אולי זרותי לא קשורה למרחב בו אני חווה את ההווה בו לאורך זמן בתקופה מסוימת.
לפעמים נגמר הזמן, ואין ברירה אלא לחזור הביתה.. אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך.

האוטובוס הגיע, עליתי עליו והוצאתי את הטלפון בשביל לנסות את שיטת הניקוב החדשה.
הטלפון סירב לסרוק את הקוד
ואיתו, אני מניע את הטלפוןועצמי ימינה שמאלה, אחורה קדימה, בבישול לחץ
כמעין מיקרו-קוסמוס של הקיום שלי, לאף אחד לא היה משנה אם אני משלם או לא, איך? ואני מתבשל שם באמצע רק בגלל נואנס קטן של המציאות.
כל כך רציתי להחליף אותו, הממזר
הזמן חזר למהירותו “הטבעית”, זו שקשה לשים לב בה לפרטים הקטנים. התיישבתי בפינת האוטובוס והוצאתי מהשק שסחבתי ספר.
מצאתי נחלה, קראתי במהלך שארית הנסיעה.
שתיי תחנות לפני התחנה שבה אני צריך לרדת, כמו שעון שוייצרי של הרגלים ישנים שמתי לב לעולם סביבי והתכוננתי לרדת.
אז, כבר הייתי חדש. העולם לא איים, ואפילו אם רק קצת, ידעתי לכמה רגעים מי אני.
קצת לפני דלת האוטובוס הייתה אישה שאת פניה לא יכולתי לראות(כי הם הופנו הצידה) ומולה עגלה עם עיניים צייצניות שמביטות ישירות בי.
אותו שעון שווייצרי התחיל לדפוק ועמדתי להסיט את מבטי, אבל כמו ברגע קסם נזכרתי שזה הוא עוד לא יודע, שכך אמורים להתנהג
הוקל לי.
התבוננו קצת, ורושמי הראשון היה שמא הוא עצוב. נזכרתי, שאצלו הדברים עוד לא הסתבכו כך, והנחתי את השעון השוויצרי למנוחה.
פעם בכמה שניות בהייה, העפתי מבט חטוף לאמא, שמדי פעם הסתכלה על פניו של ילדה, היה נדמה לי שהיא תוהה במה הוא מתעניין, אבל לא מספיק בשביל להסתכל בעצמה.
מבטי היה מרוכז בו, ותהיתי אם באמת לא נעים להיות בעגלה בתוך מכונת מתכת ענקית שנוסעת במהירוץ מסחררת ושואגת בסיסטמטיות.
לי זה נשמע נורא, אבל הוא בטח רואה את הדברים אחרת.
תהיתי, אם בשלב מסויים יבכה, כמו שלאיטים קורה כאשר אני מתבונן בפניו של תינוק זמן ממושך.
תמיד תהיתי אם זה משהו בי, בהורים, בחברה או בעולם.
לבסוף, אימו סובבה את הראש, ואני – שהייתי כבר מוכן – הסטתי מבט כאילו אני מביט למעלה בכלל; כמה טוב לשמור את השעון השוויצרי בכיס.
בתנועתה לסובב את הראש שוב – בסנכרון מושלם, החזרתי את מבטי לתינוק, שפניו כבר האירו דבר מה אחר.
קרצתי לו וירדתי מהאוטובוס.

לא הכרתי את חלק העיר בה ירדתי, אבל הרגשתי שלא היה אפשר אחרת. זו חוויה מוכרת לי.
הנחתי, שאם אלך בכיוון ממנו הגיע האוטובוס שירדתי ממנו אהיה חייב להגיע מתישהו לבניין בו פגישתי מחכה.
כל איזור בירושלים, מרגיש כמו ירושלים. אינני יודע להסביר בדיוק את פרטי חוויה זו, אולי כך נראה כל מקום לאדם החיי בו מספיק זמן.
ובכל זאת, מסביבי הייתה שכונה, עם תחושה אחרת
כאילו הביאו בטעות ארכיטקט מהפריפריה.
לא היה אבן ירושלמי, לא היו עצים בתוך העיר, היה נראה שלאותו איזור בפני עצמו לא היה ברור אם הוא איזור תעשייה או מגורים.
מצד אחד של הכביש בינייני בטון, מצד שני קוטג’ים בסגנון קטמון.
ביניהם, גדר מתכת ארוכה, בגובה כזה שבדיוק יהיה לא נוח לטפס, אבל עדיין מעצבן ללכת את כל אורכה בשביל לעבור צד.
לי, הספיק מהקוטג’ים המפונפנים ורציתי לחוש קצת את הבטון והאדמה.
אחרי כמה דקות הליכה לצד הכביש, שמעתי וויכוח שמשך את צומת ליבי.

“אתה חושב שאתה יודע להעריך?”
“בוא ניכנס, נבחן את הקטלוג ונעשה איזה ממוצע..”
“על מה אתה מדבר?! ממוצע למאה פריטים לא קשורים?, אתה מנסה לעקוץ אותי?” קול שני, בקע מאותה סמטה.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה היה יוצא הממוצע המשונה הזה.
שניי הצלליות נכנסו לדלת צדדית, ואני המשכתי בדרכי.
הפגישה כבר לא הייתה קיימת. הבנתי למה קמתי בבוקר.
החלטתי ללכת לפארק קרוב, להבחין קצת בפרטים.
שריקת הרוח בין העצים, וריקות הרחוב (ואני) יצרו תמונה כתומה ופסטורלית.
בפנייה הבאה לסמטה הבטתי ימינה, וראיתי חתול עם בטן לבנה ופסים כתומים, הפסים חזרו באינטרוולים לא מסודרים.
בין רחובות לא מוכרים, זיהיתי את חזית הבניין שאליו נכנסו שניי הצלליות. זה היה בניין בצבע אפרסק, עם חלונות כפולים בדילוגים קבועים.
כשנכנסתי בדלת מהצד השני, קיוויתי שאקבל תשובה סופית לשאלת הממוצע.

הוא היה גבוה, והיה נראה שזה חשוב שהוא לובש בגד בצבע סגול.
הוא לבש חולצה כזו, שהייתה ארוכה עד הברכיים, בצבע סגול שמחזיר מעט אור בהשתקפות מהמנורה שעמדה בכניהק לחנות.
את הסגול עיטר קוו דק מזהב שעלה בצורה סדירה למעלה.
כשנכנסתי נשמע צלצול פעמון, העפתי מבט חטוף אל הטלפון.
השיער שלו היה לבן לגמרי, אפילו שנראה דיי צעיר, והיו לו טלטלים ממש פרועים.
טלטלים, שלא נגעו בהם, נתנו לתנועות המציאות לגרור אותם לכאן ולכאן, ויצרו תמונה כאוטית, כמעין קריקטורה של משהו גדול יותר.
כאלה טלטלים, שכבר לא מקובל שיהיו למבוגר.
הוא סרק דרך משקף מחברת שהייתה פרוסה על הדלפק שעמד מאחוריו, המחברת הזכירה לי יריחון.

שעון שוויצרי – גרסה כמעט סופית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך