Over Koldävaar
טיוטה ראשונית, עוד לא עבר עריכה

שעון שוויצרי – טיוטה

Over Koldävaar 03/02/2021 154 צפיות אין תגובות
טיוטה ראשונית, עוד לא עבר עריכה

התבוננתי מסביבי והרגשתי קלות כזו, לא כל כך נעימה בראש.
הרגשתי שקורה יותר מדי, ואף אדם אינו שם לב
כל אחד שט בפינתו שלו.
הייתי בדיוק בנקודת האמצע, בין לשנות מה שאני רגיל (העיר)
למציאותי החדשה (מועצה מקומית באמצע המדבר)
אז לא הייתי רגיל לכלום.
אפילו שהכל שונה, הצלילים, המראות, כמות האנשים והבטון
איכשהו תמיד בסוף כשאני מסתכל מקרוב הכל אותו דבר..
תמונת הסביבה מסביבי והרחוב ה”מרכזי” בעיר מגוריי התחלפו מהר, והמהירות רק גברה
עיר, כפר, עיר, עיר קטנה, עיר, מועצה.
נדמה לי שמשהו נתקע בי כי ברגע אחד חזרתי לראות את הצג המראה את הגעת האוטובוסים; משום מה לא הצלחתי לזכור כמה זמן היה רשום עד שהקוו שלי יגיע, לפני שאיבדתי ריכוז.
האם הייתי יותר זר כבר פה, או שם
או אולי זרותי לא קשורה למרחב בו אני חווה את ההווה בו לאורך זמן בתקופה מסוימת.
טוב, טוב – הגיע הזמן שבו אתעסק בחיי שוב, אחזור לרגע
כשהאוטובוס הגיע (לאחר כמות לא ברורה של “מחשבות חשובות”) עליתי עליו, הוצאתי את הטלפון וניסיתי את שיטת הניקוב החדשה.
הטלפון סירב לסרוק את הקוד ובכל רגע שהטלפון התעכב אני התבשלתי יותר
כמעין מיקרו-קוסמוס של הקיום שלי, לאף אחד לא היה משנה אם אני משלם או לא, ואני מתבשל שם באמצע רק בגלל שהטלפון מתעקב.
כל כך רציתי להחליף אותו, הממזר
שהזמן המשיך לנוע במהירותו המהירה עד שקשה להבחין בפרטים הרגילה שלו, התיישבתי בפינת האוטובוס והוצאתי מהשק שסחבתי ספר.
מצאתי נחלה
קראתי ממש במהלך כל הנסיעה, שתיי תחנות לפני התחנה שבה אני צריך לרדת, כמו שעון שוייצרי של הרגלים ישנים שמתי לב לעולם סביבי והתכוננתי לרדת.
אז, כבר הייתי חדש. העולם לא איים, ואני ידעתי לכמה רגעים מי אני.
מולי עמדה אישה שאת פניה לא יכולתי לראות כי הם הופנו הצידה, ומולה עגלה עם עיניים צייצניות שמביטות ישירות בי.
אותו שעון שווייצרי התחיל לדפוק ועמדתי להסיט את מבטי, אבל כמו ברגע קסם נזכרתי שזהו עוד לא יודע שכך אמורים להתנהג
הוקל לי.
התבוננו קצת, ורושמי הראשון היה שמא הוא עצוב. נזכרתי, שאצלו הדברים עוד לא הסתבכו כך, והנחתי את השעון השוויצרי למנוחה.
פעם בכמה שניות בהייה, העפתי מבט חטוף לאמא, שמדי פעם הסתכלה על פניו של ילדה, היה נדמה לי שהיא תוהה במה הוא מתעניין, אבל לא מספיק בשביל להסתכל בעצמה.
מבטי היה מרוכז בו, ותהיתי אם באמת לא נעים להיות בעגלה בתוך מכונת מתכת ענקית שנוסעת במהירוץ מסחררת. לי זה נשמע נורא, אבל הוא בטח רואה את הדברים אחרת.
תהיתי, אם בשלב מסויים יבכה, כמו שלאיטים קורה כאשר אני מתבונן בפניו של תינוק זמן ממושך.
תמיד תהיתי אם זה משהו בי, בהורים, בחברה או בעולם.
לבסוף, אימו סובבה את הראש, ואני – שהייתי מוכן הסטתי מבט כאילו אני מביט למעלה בכלל; כמה טוב לשמור את השעון השוויצרי בכיס.
בתנועתה לסובב את הראש שוב, החזרתי את מבטי לתינוק, שפניו כבר האירו דבר מה אחר
קרצתי לו וירדתי מהאוטובוס.

אין לי שום מושג איפה אני

שעון שוויצרי – טיוטה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך