שתיקה – פעם רביעית

על הבוקר הגיעה אלי משלחת. מכל קצוות הארץ התאספו ובאו. נשים, זקנים, ילדים, יהודים, ערבים ועוד מגזרים שלא כל כך זיהיתי. כולם באו, נעמדו לי מתחת לחלון עם שלטים, שירים וסיסמאות בחרוזים, חלקן אפילו די מוצלחות, אחרות מצחיקות אבל הרוב לא משהו.
'צא בבקשה' נשמעו קריאות פה ושם, 'צא ותבשר לנו' ביקשו.
אני בכלל רציתי לישון עוד איזה שעה או שעתיים וחצי. נרדמתי מאוחר בלילה והייתי עייף מאוד בבוקר. בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים וגם כאב לי הראש. אבל איך אפשר לישון ברעש הזה.
אחר כך אימא נכנסה לחדר 'קום חמוד, מחכים לך שתבשר' אמרה והלכה להכין לי קפה או שוקו.
מה אגיד לכם, כל שנה אותו סיפור. נמאס לי. אז החלטתי שהפעם אני לא משתף פעולה. אני שותק ושיחפשו מישהו אחר שיבשר להם, אני לא יוצא למרפסת וזהו, מה תעשו לי?
אז נשארתי סגור ככה איזה יומיים בבית אבל הם לא התפזרו, נשארו מתחת לחלון. הדליקו נרות ושרו שירי דיכאון, בעיקר של אביב גפן. אחר כך התחילו להביא מתנות ולשים אותם ליד הדלת.
פרחים, עציצים, שוקולדים וגם פיצוחים.
החזקתי מעמד עוד יום נוסף ולבסוף נשברתי. אז גם השנה אבשר על הסתיו אבל תדעו לכם שבשנה הבאה אתם יכולים לשכוח ממני. לא אהיה כאן בתקופה זו. חפשו אותי על חופי אפריקה עם הציפורים הנודדות.

שלכם
אלי הנחליאלי