UV kid
סיפור חמוץ-מתוק, עצוב-מלא תקווה.

שתי מנות ילדים

UV kid 02/08/2019 94 צפיות 4 תגובות
סיפור חמוץ-מתוק, עצוב-מלא תקווה.

“שתי מנות ילדים בבקשה.” אמר אלעד כשהגיע תורו אל מול התיכוניסט הצעיר שעבד במקדונלד’ס באותה שעה. המוכר לא זיהה את אלעד, ואלעד הבין שמדובר כנראה בעובד חדש, כי את כל העובדים האחרים כבר הכיר. כל העובדים בדלפק כבר הכירו את השורה הקבועה שלו, “שתי מנות ילדים בבקשה”, הכירו את הטון האטום, קר כקרח, שבו דיבר. חלקם גם העיפו בוא מבט כאשר יצא מתוך וזרק לפח האשפה את שתי המנות, סגורות עם העטיפות.
והנה הוא שוב, הודף את דלת הזכוכית ויוצא אל האוויר הדחוס בלחות של חודש יולי, צועד ישירות, שוב, לפח הזבל. בדרך, על אחד השולחנות מונח עיתון, שכעת בשעת ערב נותר יתום. אלעד מרים אותו, ומתבונן בתאריך בפינה העליונה של הדף. ה 13 ליולי, שנה בדיוק מאז שעולמו חרב עליו בפעם הראשונה. איפה זה התחיל? שאל את עצמו. כנראה שלפני חמש וחצי שנים, אצל הרופא, שבישר על התוצאות של הבדיקות הגנטיות שלו ושל אשתו הטרייה דגנית. היה להם חשוב לבדוק, שכן במשפחות של שניהם יש מחלות תורשתיות שונות. הרופא הסביר להם, ששניהם נושאים גן מוחלש, שעלול לגרום למחלה קשה בחיי ילדיהם העתידיים. מחלה בעלת אחוז החלמה נמוך מאוד, והחלמה סופית דורשת תרומת מח עצם מאדם שאינו בעל קשר דם למשפחה. אך הרופא בחר להדגיש, כי הסיכוי שיוולד ילד שיהיה חשוף למחלה, הוא רק אחד לארבע. אלעד ודגנית התלבטו רבות, ולמשך כמה חודשים חיו בידיעה שלא יביאו ילדים לעולם. אך אלעד לא היה יכול לשאת זאת, הוא הרגיש חסר משמעות, מה כבר הביא לעולם הזה? מה ישאר ממנו כאשר יעזוב? דגנית הבינה לליבו, ואף התוודתה בפניו שגם היא כמהה לילד, רוצה להיות אמא בכל מאודה.
וכעבור תשעה חודשים, חלומם התגשם. בארי, תינוק במשקל 3.80, הגיח לאוויר העולם, והדברים הסתדרו. בארי היה ילד מתוק, אלעד אהב לנסוע איתו ברכבת, לראות איך היה מתפלא כאשר הרכבת מאיצה, צוחק בקול גדול. דגנית הייתה מקריאה לו סיפור כל ערב, ולפעמים גם נרדמת על המיטה הקטנטנה שלו. והם ישנו כך מחובקים קלות. אלעד עומד בפתח הדלת, מחייך בסיפוק.
ובאחד הלילות, אלו שבהם דגנית כן ישנה לצידו, הם החליטו שהגיע הזמן לילד נוסף. ושוב, תשעה חודשים לאחר מכן נולדה מעיין. עוד ילדה צוחקת, עם גומות של חן בלחיים. והם היו מאושרים, ארבעתם, מרוצים מהמשפחה שהייתה להם.
רק כשהיה בארי בן שלוש וחצי, הסיוט החל באופן רשמי. חום, חולשה ואובדן הברק בעיניו, סימנים של שפעת. הרופאים ביצעו את בדיקותיהם, וקבעו, סיכוי של אחד לארבע התממש. ומכאן זה סיכוי של אחד לעשר שבארי יזכה לחיות חיים מלאים. אלעד נלחם, פנה למומחים, חיפש מחקרים פורצי דרך בעולם, ואפילו הרים מבצע התרמה ארצי לחיפוש אחר תורם מח עצם אפשרי. אך ככל שהזמן חלף, והתשובות השליליות המשיכו לזרום, אלעד התחיל להתייאש. וכאשר היה כבר מוכן לוותר, גמלה בליבו החלטה – הוא ייתן לבארי את השנה האחרונה הטובה ביותר של החיים שלו. כל יום השתדל אלעד להגשים לו חלום; לונה פארק, טיסה במטוס, שיט בים, הצגות, הופעות, כל מה שרק אפשר כדי לעשות אותו שמח. וכשהרופאים כבר אסרו את יציאתו מבית החולים, היה אלעד מנסה עוד קצת לפנק את הבן שלו. הוא היה נוסע לסניף של מקדונלד’ס במרכז המסחרי, בכל יום חמישי, וקונה לו מנת ילדים. בתחילה , קנה רק אחת, אך מעיין הקטנה התלוננה: ” זה לא או – פר” היא מיאנה, ואלעד הבטיח לקנות לה מנה בחמישי הבא. וכך,כל ערב חמישי, היו שני האחים יושבים על רצפת בית החולים, אוכלים בהנאה שתי מנות ילדים. ולאחר מכן, פותחים את אריזות הצעצוע ברינה, ומשחקים אחד עם השנייה. משחקים, כאילו הם לא באמצע בית חולים, כאילו לא שמים לב לכל הילדים שעזבו את המחלקה בלי לומר שלום, כאילו לא מבחינים במוות מעבר לפינה. הזמן התקצר, ובסוף כל יום חמישי התפלל אלעד שגם בחמישי הבא יביא שתי מנות ילדים. וחמישי אחד, בשעה שאכלו הילדים בשמחה, אלעד ודגנית ישובים לצידם על הרצפה, כולם מדברים וצוחקים, ושוב אלעד נושא תפילה שיזכה לעוד יום חמישי שכזה. לפתע בארי פורץ בהצהרה: “כשאהיה בגן חובה, אני כבר אהיה ילד גדול, ולא תצטרכו לשמור עליי בלילה בבית חולים כי אני אהיה ילד גדול ולא אפחד, כי אני אהיה ילד גדול.” הוא עומד ובידו הצעצוע החדש שקיבל, דגנית פורשת את ידיה ומזמינה את בארי לחיבוק, מעיין הקטנה דורשת גם היא להיות בגן חובה, ואלעד מחניק דמעה, ויודע שאת גן חובה, בארי יראה רק מלמעלה.
עוד באותו לילה, נשמעו ממיטתו של בארי צפצופים לא ברורים, ועדת רופאים התקבצה סביבו. “התדרדרות פתאומית במצב” ציין אחד “יש צורך בניתוח דחוף” ציין אחר ” המוניטור! המוניטור! ” צועק שלישי. שקט משתרר, “שעת המוות – 03:44.” חותם הרופא הבכיר את הדיון.
המוות היה צפוי, אך כבד מנשוא. אלעד הרגיש איך חלק ממנו נעקר, נלקח, נעלם למקום אחר. הלוויה, השבעה, הכל חלף על פניו כמו בסרט נע, סרט רע. הוא המשיך בכל יום חמישי ללכת ולקנות שתי מנות ילדים, אחת בשביל מעיין ואחת בשביל בארי – כוחו של הרגל, או חוסר השלמה עם המציאות. הוא חשב שכבר מצא נחמה, אבל הוא לא ידע שהסיוט ימשיך. חודש אחרי מותו של בארי, והמשפחה רק חזרה מגילוי המצבה, שוב אותם הסימנים. מעיין עם חום, חולשה, וכבר לא מתרוצצת לכל עבר, מחפשת אחר אחיה הגדול. אלעד התפלל שזו רק שפעת, שבוע – שבועיים והילדה שבה לסורה. אבל לא, סיכוי של אחד לארבע הכה בשנית, כנגד כל הסיכויים, חרף חוסר האיזון בסטטיסטיקה. הפעם אלעד הגיע שבור מראש לכל התהליך, אותם רופאים, אותו בית חולים, אותם מחקרים בעולם, אותם סיכויי החלמה. וגם אותן שתי מנות ילדים, שהיה מביא בכל יום חמישי, מנסה לשמור על השמחה של מעיין בעיניים. החודשים עברו, והתברר שמעיין לוקה בגרסה חזקה יותר של המחלה, שיש בה גם פגיעה בתפקוד מערכת העיכול. מה שאומר, שעל מנת הילדים שלה תצטרך לוותר, ועתה תיאלץ לאכול רק אוכל שהוכן בפיקוח בית החולים. אלעד לא היה יכול להפסיק, וכל יום חמישי היה מתייצב בסניף מקדונלד’ס, אל מול העובדים המוכרים, ומבקש שתי מנות ילדים. ואז, צועד לעבר פח האפשר שבקצה המתחם, ומשליך את האוכל. שומר כמובן צעצוע אחד למעיין, ואת השני שם בצד, בדרך לבית החולים עוצר בבית העלמין ומניח את הצעצוע על הקבר של בארי.
וגם היום, עשה את דרכו מפתח המסעדה לעבר פח הזבל שעל שפת המדרכה. בחוץ, הורים עם ילדים קטנים יושבים בשולחנות המתכת, הילדים סועדים בהנאה, וההורים נהנים משניות ספורות של שקט בחופש הגדול והמעיק. אלעד קינא בהם, הוא קינא בכל צעקה שצעדו על ילדיהם, כל מגבון שאיתו ניקו את פניהם המלוכלכות, כל רגע שבו חשו אחריות ושליטה על ילדיהם, שיכלו להבטיח להם הבטחות שבאמת יוכלו לקיים. סניף מקדונלד’ס נמצא בקצה המתחם המסחרי, בסמוך לחנות התכשיטים הפרטית “תכשיטי בן זקן”. ואחריה בטור מסעדת “פורטליני” האיטלקית. הסידור הזה תמיד שעשע את אלעד, כי הדגים במדויק את שלבי הזוגיות. בתחילה, הזוג הצעיר נפגש ל”דייטים” במסעדה, להלן “פורטליני”, שמשכה אליה זוגות בעיקר בדייט ראשון, בזכות תפריט מגוון ומחיר הגון. לאחר מכן, הקשר מתהדק, וכדי לקשור זוג בברית נישואים, יש צורך בטבעת. כאו “תכשיטי בן זקן” נכנסת לתמונה, חנות הידועה בכך שמאפשרת עיצוב אישי לטבעות ויהלומים. ולבסוף, כל הזוגות מביאים ילדים, ואת הילדים מביאים למקדונלד’ס. זה כל מה שאלעד רצה, לעבור בכל התחנות בשלום. הוא כבר היה קרוב, אבל נראה שנכשל בסוף המסלול, וכעת הוא עומד לאבד ילד נוסף.
“למה את תמיד זורק את האוכל לפח? אולי תתן אותו למישהו במקום? ” שאל הילד הקטן שישב על הספסל ליד פח האשפה. “כל יום חמישי אני רואה אותך זורק שתי מנות שלמות.”
אלעד נאנח, הילד נראה בודד בנוף שהיה מלא במשפחות עם ילדים.
” תרצה מנה אחת? יש גם צעצוע…” הציע אלעד והתיישב על ידו. אלעד הוציא מהאריזה את חפיסת הקרטון ובה צ’יפס צהוב ושמנוני והגיש לילד. “תאכל קודם, ואז צעצוע.” אמר לו אלעד, כפי שנהג עם ילדיו שלו.
“איך קוראים לך?” שאל הילד.
“אלעד” הוא השיב.
“אלעד,למה אתה לא אוכל את המנה השנייה?”
אלעד נאנח שוב, הוא רצה לשמור את המנה השנייה למעיין. הוא נזכר בפניה החיוורות והרזות, ראשה המגולח בגלל המחלה, הוא ידע שהיא לא תאכל.
“אתה יודע מה, זה רעיון מצוין.” חייך אליו אלעד. “ומה שמך?”
” אני כפיר.” אמר הילד בפה מלא, לועס במרץ.
“אז כפיר, תן לי לשאול אותך שאלה נוספת. מה אתה עושה פה לבד על הספסל?”
“מחכה” ענה כפיר ועצר לרגע את אכילתו. “מחכה שאבא יסגור את החנות”. אמר, והצביע על על “תכשיטי בן זקן” המלאה בלקוחות.
“אבא לוקח אותי כל יום אחרי הקייטנה לחנות לעזור, אבל זה משעמם אז אני יוצא החוצה.” אמר כפיר, בתמימות של ילד.
כפיר המשיך ללעוס בשתיקה, ואלעד גם נגס במנה שלו.
“אל תדאג כפיר,” אמר אלעד, “אבא עובד קשה בשבילך. אל תשכח שהוא אוהב אותך, גם אם לפעמים הוא צריך לעבוד קשה כדי שאתה תלך לגן חובה”. אלעד אמר, והשתדל לא לחשוב על ילדיו שלו.
כפיר חייך. “אני יודע, פשוט רציתי שנעשה דברים ביחד בחופש..”
מחשבותיו של אלעד נדדו לבארי ומעיין, והשתרר שקט בין השניים.
“עכשיו אפשר את הצעצוע?” אמר לפתע כפיר, לאחר שחיסל את כל הצ’יפס.
אלעד צחק, והגיש לו את הבובה השמנונית. הוא צפה בו כשקרע את העטיפה והוציא את הבובה, ומיד החל להניע אותה סחור וסחור, משחק.
“אני מקווה שתהנה בקייטנה ולא תשתעמם בחנות.” אמר אלעד. “היה נחמד, אבל אני צריך ללכת.” אלעד קם ממקומו.
“אוקי” אמר כפיר, עצב קל בקולו. “אבל לא סיפרת לי למה אתה קונה שתי מנות כל פעם!” צעק אליו. אלעד נעצר במקומו, נדרך.
“זה סיפור ארוך…” אלעד הסתובב חזרה. “וכבר נהיה מאוחר.”
“זה חופש גדול,” ציין כפיר והביט בעיניו בציפייה. “וזה נשמע מעניין” הוסיף.
אלעד חשב לרגע, והירהר. היה זה מאותם המצבים שאדם שואל את עצמו מה הוא עושה במקום הזה, בנקודת הזמן הזו, וחולק שיחה עם אדם מסוים. השאלות היכו בראשו, אך הוא סילק אותן. התיישב ליד כפיר, ופתח את פיו. משום מה חש צורך עז לשתף אותו.
שעה ארוכה הם ישבו על הספסל, אלעד מדבר ומדבר, לא מדלג על אף פרט, לא על אף דמעה, לא על אף רגע משבר. וכפיר יושב על ידו, שותק. מדי פעם מרים את מבטו ומסתכל בעיניים לא מבינות, עיניים שהתמימות שהייתה בהם נעלמה עם כל מילה שאלעד הוציא מפיו.
“ובשבוע הבא, מעיין נכנסת לטיפולים אחרונים, ניסיון נואש. אם זה לא יצליח, היא תמות עוד פחות משבועיים.” אמר אלעד בחדות שלא ריחמה על הילד הצעיר.
“אני באמת לא יודע, לא יודע איך אמשיך בלעדיה, גם ככה קשה לי בלי בארי. העיניים שלו, כשאמר שיעלה לגן חובה…” אלעד השתנק. “אני לא יכולתי לעמוד בזה, יצאתי מהחדר ובכיתי בחצר” אמר והחניק את הדמעות. הוא בכה בשקט, כפיר לידו, הצעצוע זרוק על הספסל, נטוש. הוא בכה עוד כמה דקות, ולבסוף השתתק. קם מן הספסל.
“אתה מאמין שאפשר להציל אותה? אתה מאמין שהיא תחיה?” שאל כפיר מיד, בקול כמעט מתחנן לתקווה.
“אני לא רוצה להאמין, אני לא רוצה לחיות באשליות, לטפח תקוות גבוהות, ובסוף ליפול שוב. אני מכיר את הסיכויים, אני עוד זוכר איך קברתי את בארי, אני כבר יודע את הסוף.” אמר אלעד, ופנה לכיוון האוטו, כמעט בריצה, בורח מהילד שזה עתה שבר את ליבו.
אלעד לא ישן הרבה בלילה, כמו כל הלילות הקודמים. הוא היה ער כאשר עלה השחר, ואור ראשון חדר מבעד לחלון חדר השינה בבית החולים. הוא ישב על הכורסה מול מעיין הישנה, ישנה עם חיוך קטן, חולמת על חדי קרן וחיים רגילים… אך שניהם כנראה ישארו בגדר חלום, חושב אלעד.

בשעה שמונה, אחרי הקפה המר של בית החולים, הוא פתח את הטלפון הנייד, וגילה 1680 הודעות חדשות בוואטסאפ. רוב ההודעות מקבוצה אחת, והשאר מהרבה אנשי קשר פרטיים, שואלים “מתי החלטת על מבצע ההתרמה?” או “למה לא הודעת קצת לפני? הייתי מכינה כיבוד והפעלות לילדים!” וגם הרבה הודעות חיזוק, שקוראות לו להיות חזק, ומאחלות לו רק בריאות, ומבטיחות לו שבעזרת השם הכל יסתדר. “מבצע התרמה – מצילים את מעיין” היא הקבוצה שצברה את רוב ההודעות. אלעד עיין בכמות הבלתי נתפסת של הודעות, עד שנתקל בהודעה שמסכמת הכל:
“כולנו מתגייסים למען מעיין!
“מעיין חולה במחלה סופנית, וזקוקה בדחיפות לתרומת מח עצם!
“אם לא תקבל את התרומה, תמות מעיין תוך פחות מחודש כמו אחיה הגדול שמת לפני כשנה מאותה מחלה…
“אז ביום שבת 15 ליולי, כולנו באים ותורמים מח עצם, בשביל הסיכוי להציל את מעיין!
“המבצע יתקיים במרכז המסחרי, בחנות “תכשיטי בן זקן”. שי צנוע לכל תורם, מתנת החנות!”
אלעד קרא ולא האמין, הוא קרא שוב ושוב את ההודעה, והתקשה לתפוס. ה 15 לחודש, זה מחר! אלעד תפס את ראשו. קרא שוב את הודעה, והתשהה במיוחד על שולח ההודעה, שהוא גם מנהל הקבוצה – אריה בן זקן. הוא לא הספיק לעשות אחד ועוד אחד, וכבר פנה אליו מנהל המחלקה בבית החולים.
“ראיתי שהרמתם עוד מבצע התרמה” אמר וטפח על שכמו של אלעד. “שאפו.”
“אם כי, אני חייב לציין שבמבצע ההתרמה לבארי, לא נמצא תורם…” הוא הוסיף בקול זהיר. “ומאחר ומדובר בזוג אחים, התרומה שאנחנו מחפשים כעת דומה מאוד לתרומה שחיפשנו לבארי.” אלעד הביט בו ובלע את רוקו, הוא היה נתון בסערת רגשות. מצד אחד שמח על המבצע הספונטני, אך גם הצטער שלא התייעצו איתו לפני, כי הוא היה מודע לדעת הרופאים… והיה מונע את המבצע.
“אני… אה… ” גימגם אלעד. “אני… אני צריך ללכת מרכז המסחרי, לדאוג למבצע.” אמר וברח משם.
באוטו, כבר הבין שאריה בן זקן, הוא הבעלים של “תכשיטי בן זקן”, כלומר זהו אבא של כפיר. כמה אירוני, ומשעשע – אריה וכפיר, חיוך התעקל על שפתיו של אלעד.
הוא החנה את הרכב, וצעד ישירות אל חנות התכשיטים, הסניף השכן של מקדונלד’ס ריק בשעת בוקר מוקדמת. אלעד מעיף מבט בספסל שעליו ישבו אתמול הוא וכפיר, ריק כעת. הוא נכנס לחנות בסערה, ובפתח החנות עומדים כמה בחורים במדים שחורים, ואיתם מדבר בחור מבוגר עם שיער ארוך ואפור, משקפיים קשורים על צווארו, וגופו מלא בטבעות, עגילים וצמידים. כפיר מיד הבין שזהו אריה בן זקן, מראה אופייני לבעל חנות תכשיטים.
“הו, ידעתי שתגיע במוקדם או במאוחר.” אמר אריה ופנה לחבק את אלעד. “אני בדיוק סוגר עם החבר’ה כמה שולחנות וכיסאות אנחנו צריכים למחר.” אמר. אלעד נענה לחיבוק בצורה קרירה, והתכוון לשאול את אריה כמה שאלות חשובות, אך אריה הקדים: “מה אתה אומר? 30 שולחנות ו80 כיסאות? זה גם לבפנים וגם לבחוץ” אמר אריה, וחייך.
“אני רוצה לומר לך אריה, שעדיף לבטל, כבר ערכנו מבצע בעבר ו-” אלעד החל לדבר אך אריה שוב קטע אותו. “אני יודע, זה היה בשביל בארי, אבל עכשיו זה בשביל מעיין, יש קצת הבדל בדנ”א, הם אמנם אחים אבל עדיין יש הבדל.” אלעד הביט בו בפנים מופתעות.
“כן אני יודע, זו התראה קצרה, אבל אם לא נעשה משהו בשבת הזו, מעיין לא תשרוד לשבת הבאה.” אריה ראה שאלעד עדיין לא מבין, והמשיך להסביר. “כפיר דיבר איתי אתמול, ראיתי שאתם מנהלים שיחה עמוקה. הוא סיפר לי הכל, הוא הקשיב להכל. הוא בכה תוך כדי הסבר, הלב שלו כואב. ואני לא יכולתי לראות את הכאב שלו, לא מסכים שהבן שלי יחיה בכאב כזה.
“ואז חשבתי עליך, איך אתה מסוגל לחיות עם כאב כזה? לקום כל בוקר ולראות את הילדים שלך סובלים? לראות איך הם כמלים, נובלים, ובסוף… הסוף.” אריה החניק דמעה.
“לא יכולתי להישאר אדיש, התקשרתי למי שצריך, מעבדות למח עצם, קייטרינג, הפעלות לילדים. יש לי קשרים בכל מיני מקומות, הכסף לא חשוב. אני לא רוצה לתת לילד שלי את ההרגשה שנתנו לזה לחמוק מאיתנו בלי מאבק, אני לא רוצה להרגיש את זה בעצמי.” פניו של אריה כבר רטובות לגמרי, וקולו רועד.
“אז אתה לא צריך לדאוג, דאגת מספיק. אני אדאג להכל, הכל עליי. המבצע בחסותי, הכישלון שלו יהיה חתום על ידי… אך ההצלחה, תהיה של כולנו. אז תעזוב, מה זה משנה? מה זה כסף לעומת חיים של ילדה? כסף יש כל החיים, אבל חיים יש רק פעם אחת.”
אלעד עמד מולו, דמעות גם בעיניו, הוא פתח את פיו להגיד משהו, אך התחרט מיד. הוא רק צעד אל אריה, וחיבק אותו, והם עמדו שם מחובקים, דומעים דמעות של אב.

אלעד החליט שלא יהיה נוכח במבצע, הוא עדיין לא רצה להאמין, להאמין בסיכוי הקלוש. גם מעיין לא תהיה שם, הוא ייקח אותה לטיול, החליט, טיול אחרון. וכך הם יצאו, הוא ומעיין, לטיול של שבת, שבת אחרונה. הכי נורמלי בעולם. דגנית נשארה לעזור במבצע, ובעיקר להודות לאריה ולתורמים. אלעד נסע צפונה, לכנרת. הוא מצא חוף מבודד, ושם הם ישבו. כל היום אלעד הסתכל עליה, ילדה חיוורת, ללא שיער, עומדת במים הרדודים, זורקת אבנים קטנות וצופה באדוות המים. משחקת בבוץ, ידיה הלבנות אל מול הבוץ החום והעכור של הכנרת. אוכלת אבטיח, עם הידיים, בחתיכות גדולות וכל הסנטר שלה אדום ונוזל. כל היום התפלל אלעד שיזכה לטלפון מדגנית. הם קבעו שאם ימצא תורם, היא תתקשר ישר אליו. אך הבוקר הפך לצהריים, והצהריים לערב, ובשעת שקיעה הטלפון של אלעד עוד לא צילצל אפילו פעם אחת. את הדרך חזרה עשה בשקט, מדי פעם פרץ דמעות היה גורם לו לעצור בצד הדרך.
“מה קרה אבא?” מעיין שאלה. הוא לא ענה. רק עבר לספסל האחורי וחיבק אותה, חזק חזק. הם נסעו ישירות למרכז המסחרי, לאסוף את דגנית, ומשם הם ימשיכו ישירות לבית החולים, לטיפולים אחרונים נואשים.
אלעד החנה את הרכב אל מול המקדונלד’ס, מבצע ההתרמה היה לקראת סיום, ותורמים בודדים עוד ישבו בחנות התכשיטים.
לפתע הטלפון צילצל, דגנית.
“אלעד יש תורם!” היא צעקה.
“מה?” הוא לא האמין, קפא על המקום. הביט מחלון הרכב, וראה את דגנית יוצאת מהחנות, הטלפון בידה. מבטיהם הצטלבו. הוא ראה את תנועת השפתיים שלה, כאשר אמרה את המשפט שחתם את השיחה.
“שמו של התורם הוא כפיר בן זקן.”

שנה לאחר, אלעד, דגנית, אריה ושאר הקרובים בבית הקברות, לכבוד האזכרה השנתית לבארי. זהו יום עצוב, אלעד יודע, הזיכרון המתוק-מריר של בארי לא ירפה ממנו לעולם. אך שני ילדים, מעיין וכפיר, אשר רצים בין עצי הברוש של בית הקברות, משחקים להנאתם במקום שורר המוות הזה, נוטעים באלעד תקווה. מעיין חזרה לעצמה, שערה החום צמח מעט, ונאסף לשתי צמות קצרות וחינניות. היא רצה ומשתובבת, וכאשר חם מספיק, לחייה השמנמנות תופסות צבע אדום חי כל כך… כפיר משתולל איתה, הם נהפכו לחברים הכי טובים בשנה האחרונה. את החופש הגדול בילו כמעט בצמידות, מעיין עברה את הטיפולים הנדרשים, וכפיר, התורם, היה נוכח בבית החולים. מיום ליום מעיין התחזקה, עד שיום אחד יצאו שניהם לשחק בחצר בית החולים, ולא חזרו עד שאלעד יצא לחפש אותם. ומאז, בכל יום חמישי, היו אריה ואלעד לוקחים את מעיין וכפיר למקדונלד’ס, ומזמינים להם שתי מנות ילדים. מעיין הייתה גם מגיעה כל אחר צהריים לחנות התכשיטים, ומשחקת עם כפיר, שלא ישעמם לו אחרי שעות הקייטנה. אלעד ודגנית החליטו לקחת חופשה בסיום החופש הגדול, רק לעצמם. את מעיין השאירו עם אריה וכפיר. ולשבוע אחד, שכחו מכל הכאב שעברו בשנים האחרונות. השנה עברה להם במהירות ובהנאה, ללא ספק שינוי מרענן משנים עברו. וכשהגיע הקיץ, ואיתו האזכרה של בארי, ליבו של אלעד התכווץ, הוא הצטער כל הטוב שנפל עליו דווקא לאחר שבארי הלך, הוא רצה שגם בארי יחיה את החיים כמו מעיין, שהם יהיו משפחה שלמה, בלי חורים.
‘היא חייבת לחיות בשבילו, חייבת לחיות בשביל בארי, לחיות בשביל שניים.’ חשב אלעד. ‘לחוות הכל בשביל שניים: בית ספר, התבגרות, למידה והגשמה, הצלחה, כישלון, כאב, אהבה ראשונה. הכל, כל החבילה, פי שתיים’.
מעיין וכפיר סיימו לשחק, והתקרבו אל אלעד.
“מתי הולכים?” שאלה מעיין. “אנחנו עייפים”
“אני יודע מעיין, תחכו בסבלנות,” אלעד התכופף אליהם, “אתם ילדים גדולים עכשיו, שנה הבאה תהיו בגן חובה, ואני כבר לא אצטרך לשמור עליכם.” אלעד אמר, ועוד זכר את מילותיו האחרונות של בארי.
“כי תהיו ילדים גדולים.”

שתי מנות ילדים
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (4)

סיפור מרגש מאוד, בכיתי..

03/08/2019 20:25

    וואו, המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל.
    תודה רבה

    04/08/2019 15:19

התרגשתי מאד….

04/08/2019 01:58

    תודה, מחמם את הלב.

    04/08/2019 15:20
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך