מרוגז קלות
סיפור לא רע בכלל, ואני חושב שיצרתי פה משהו מיוחד. רק דעתכם היא שתקבע. אני לא אוהב את הסוף, אבל זה מה יש. תהנו.

תיאטרון הצלליות

מרוגז קלות 10/12/2013 780 צפיות 7 תגובות
סיפור לא רע בכלל, ואני חושב שיצרתי פה משהו מיוחד. רק דעתכם היא שתקבע. אני לא אוהב את הסוף, אבל זה מה יש. תהנו.

המפעיל יצא מתנשף אל הרחוב. ההופעה הראשונה הייתה להיט, ולא פלא שהוא התבקש ללכת לסיבוב הופעות סביב העולם בעקבותיה. זה הפך מתיש יותר מיום ליום.
“אז איך היה?” שאל אותו האיש תוך כדי הליכה. “נפלא כרגיל” השיב המפעיל במרירות. טיפות ראשונות של גשם החלו לטפטף בעדינות. “הם רואים את הצלליות היפות ואת האגדה המרגשת, אבל הם בכלל רואים את היופי האמיתי? התחושות שמועברות? זה כמו שצייר יצייר יצירת מופת והקהל יתפעל בגלל האיכות של הבד” אמר המפעיל בכעס הולך וגובר. ברק הבזיק, והם החלו להאיץ את קצב הליכתם. “תירגע, תירגע. אז הם לא קולטים שאתה אומן מתוסכל, אז מה?” ניסה האיש להרגיעו במהירות, כשהוא רואה שהגשם מכביד. “תחשוב על כל המעריצים, על הכסף, על התהילה. זה לא מה שרצית?” ניסה האיש שוב, כשראה שכעסו של המפעיל לא משתכך ואיתו הסערה שגוברת. “אני יודע”, מלמל המפעיל, “אבל בכל זאת, אין איזו אפשרות שהם ינסו אפילו לנתח? כל מה שאנשים עושים כל החיים שלהם זה לציין את המובן מאליו, ועכשיו הם אפילו לא רואים אותו. מפגרים.” רטן המפעיל כשהסערה החלה לשכוח. הם עמדו תחת גגון ברחוב, מחכים לטיפות האחרונות שיפלו ארצה. האיש שקל את המצב. הוא היה באיזון עדין עכשיו, וכל דבר שיאמר יכול לשכח עכשיו את הכעס, אך גם להגביר אותו עד לרמות מפחידות. “אתה יודע, אמא שלך הייתה גאה בך עכשיו” ניסה. בדרך כלל הקטע הזה עבד, והאיש לא ראה סיבה שזה יהיה שונה הפעם, אבל הוא איחר להבין שהוא השתמש באותה קלישאה פעם אחת יתר מדי. הסערה גאתה בפתאומיות, והאיש החוויר. “מה אתה יודע על אמא, הא?” צעק המפעיל בזעם. “אמא הייתה מתביישת בך עכשיו, על זה שגררת אותי פנימה אל תוך זה. היא הייתה רוצה אני אהיה אומן, לא איזה בדרן פופולרי!” אמר בזעם. “אמא שלך הייתה רוצה חיים טובים יותר בשבילך, ונתנה לך להשיג את המטרה בעצמך. ממבט ראשון זה נראה בסדר, אבל-“
“מה שאמא עשתה היה הכי בסדר, כי היא ידעה שלפחות עלי אפשר לסמוך שאני אשיג את המטרה שלי ביושר. וגם זה קצת טיפשי ממבט שני, כי אחרי הכל יש לי גם את מה שירשתי ממך.”
“כן, אבל-” האיש השתתק. הוא ידע שאין טעם לנסות לשכנע אותו כשהוא נתון באחד ממצבי הרוח הללו, אבל הוא לא היה בטוח כמה זמן ההתקף יימשך, וכשהמפעיל החל לרוץ במורד הרחוב, הוא הרשה לעצמו אפילו להתלבט אם לרוץ אחריו כשפסל את המחשבה בביטול. זה יעבור, חשב. רק שטות. האיש נכנס לבית הקפה הקרוב והזמין לעצמו תה, מחכה שהסערה תשכח. היה ברור שהיא תשכח.
המפעיל נכנס בזעם אל חדרו בבית המלון וסגר את דלתו בטריקה. בחוץ הסערה התגברה, והטיפות הפכו לשמנות יותר ודמו לדמעות, דמו לדמעות הזעם שזלגו כעת מעיניו של המפעיל. הוא נשם נשימה עמוקה ורועדת ולקח דף ועט. זהו, החליט, הפעם זה ייקרה. נמאס לי מהחיים האלו ומהאנשים האלו וממנו, במיוחד ממנו. הוא התחיל לכתוב ביד רועדת מכתב התאבדות, אבל אז נעצר. הוא לקח דף חדש, והחל לכתוב.
המילים זרמו ממנו כמו גשם מהשמיים, ודמעותיו נמרחו על הדף כמו הטיפות שזלגו על שמשת החלון, בה יכול היה לראות את השתקפות הכורעת על הרצפה וכותבת. כשסיים, הוא הניח את העט ופתח את עדן החלון ביד יציבה. הוא החליט מהו לשם שינוי, משהו יציב וקבוע כמו ידו העוזבת את שמשת החלון. והוא ידע, הוא ידע פעם אחת בחייו מה הוא רצה לעשות עד עכשיו.
הוא רצה הערצה, אבל הערצה מתוך הערכה אמיתית.
הוא רצה עושר, אבל עושר של ידע ושל חיוניות.
הוא רצה כוח, אבל את הכוח להביע את עצמו.
ויותר מכל, הוא רצה להטמיע את חותמו בהיסטוריה.
אך כל אלה נמנעו ממנו עד עכשיו, פשוט בגלל אופיים של בני האדם. הוא לא יכול היה לקבל מהם משהו שפשוט לא התקיים בהם. ובגלל האיש. במיוחד בגלל האיש.
הוא היה רק צללית ממה שהוא רצה להיות, צללית עלובה וקלושה, אבל צלליות, כמו בני אדם, יכולות להעביר רגשות. כמו אותן הצלליות שבהן הוא עסק רוב הזמן, הוא היה רק שמץ ממה שהיה באמת. אבל עכשיו, הוא הגיע לשלמות.
יצא אל האור.
***
ההלוויה הייתה גדולה ומפוארת, והרבה אנשים ברברו על איזה אומן מוכשר הוא היה ומה היו הרגשות שלו ומהגרם לו להתאבד בכזו טרגיות. הכי עצובים היו נותני החסות, שמת להם מקור הכנסה מצוין. אחרי שכולם עזבו, נשאר האיש. פניו היו מוצללות בעוד שפנה אל המפעיל.
“זה היה צעד מיותר. נפתרת מהחיים, נכון, אבל בשביל מה? היה לך הכל. דאגתי לך להכל. ועכשיו הרסת אותי” אמר האיש בקול שקט, והתרחק כשהוא עדיין מוצלל.
ואומנם היה זה רק משחק קטן של אפלה, אך נדמה היה שגופתו שעדיין לא נקבר של המפעיל מחייכת בשלווה.

תיאטרון הצלליות
דרג את הסיפור

תגובות (7)

לא רע, לא רע. הסיפור עצמו היה סביר, סגנון הכתיבה בינוני וחוזר על עצמו יותר מדי, עם מעט שגיאות, אך הסוף, ואני מתכוון לשורה האחרונה, הסוף היה פשוט גאוני. כול משמעותו של הסיפור הייתה גלומה בשורה האחרונה הזאת, הסוף היה נפלא, לגמרי שווה את הקריאה של כול השאר, שהיה גם לא רע.
נ.ב. שורש ש.כ.כ. – נרגע. שורש ש.כ.ח. – חדל מלזכור. מאוד חשוב. תקן את זה ואת שאר השגיאות.

19/12/2013 10:01

חסר משהו שהוא קצת יותר אתה, אני לא יודעת אולי יותר ציניות אולי משהו אחר, היו לך טובים יותר , אבל הסיפור מושך אתה רוצה לקרוא … קצת צפוי אבל מיוחד במינו בגלל הכתיבה המקורית

22/12/2013 12:04

חסר משהו שהוא קצת יותר אתה, אני לא יודעת אולי יותר ציניות אולי משהו אחר, היו לך טובים יותר , אבל הסיפור מושך אתה רוצה לקרוא … קצת צפוי אבל מיוחד במינו בגלל הכתיבה המקורית

22/12/2013 12:04

אני מצטטת ״נדמה היה שגופתו שעדיין לא נקבר של המפעיל מחייכת בשלווה.״
זאת טעות חביבי, אתה אמור לכתוב משהו כמו ״נדמה היה שגופתו של המפעיל שעדיין לא נקבר מחייכת בשלווה״,
בכל זאת, אחד מהסיפורים הטובים ביותר שלך, ולמגיבה שמעליי, אני חושבת דווקא שהציניות כן נמצאת, בשורה האחרונה, זו שהרגע תיקנתי.
הכתיבה יפה, המילים זורמות, וסוף סוף אין שום סיבוך פיזיקאלי שאני לא מבינה!
הללויה!

22/12/2013 12:10

רק דבר קטן: כנראה טעות הקלדה, זה הכל.

24/12/2013 06:05

חח … born thus way! , גם אני גרועה מאד בפיסיקה, נשאיר את זה בצד, לא יודעת היה חסר לי אולי יותר קאצ’ משהו קצת פחות צפוי לא יודעת היה לי חסר משהו.. (לא בקטע של משהו שירגש אותי, אולי אבל בקטע של משהו שיחבר אותי יותר למילים ולדמויות, משהו שהוא יותר גורם למחשבה לא יודעת) אך הכתיבה מעולה על זה אני מסכימה איתך לחלוטין…

02/01/2014 12:02

וואוו אהבתי. אהבתי את המטאפורה של סערה: חיצונית ופנימית. אהבתי את המשפט: זה כמו שצייר יצייר יצירת מופת והקהל יתלהב בגלל האיכות של הבד.
אהבתי אהבתי אהבתיי
תודה לך שנתת לי את האפשרות להיחשף לזה.

04/09/2014 20:41
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך