תמונה ישנה

17/02/2019 216 צפיות אין תגובות

בתמונה משפחתית ישנה אני ואחיי עומדים בשורה. אני בת ארבע בערך, מביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לאחי שלי, שלשמאלי. תלתליי שחורים, גופי שחום, שמלתי כחולה ועליה דב קטב לבן. אנטיתזה לחום שבחוץ.
לאן פניי מביטות? הלוא אמא שמצלמת עומדת מולנו, אך אינני מביטה אליה. אני מחזיקה חזק בעגלת אחי, שאף הוא מסתכל לאותו הכיוון שלי.
אחי, קצת פחות מגיל שלוש, לבוש חולצה לבנה, נקייה למשעי, שלא כיאה לתינוק בגילו, עם טיטול או חיתול ומכנסיים קצרים. גרביים לבנות, שלא יתקרר, על אף החום השורר.
אחותנו הגדולה, גילה המשוער בתמונה הוא שמונה, עומדת ומישירה מבטה אל המצלמה. היא אינה חולמנית, דורכת מבט על אף השמש המייסרת. גבותיה קפוצות ופיה חמוץ. אינה מחייכת, לבושה אף היא בשמלה כחולה. נראית אופנתית, עם שרשרת וצמיד כרוך על פרק ידה. שיערה חצי אסוף וחצי פזור. היא מניחה את ידה על כתף אחי, כשומרת הסף. כאומרת: “אני כאן לצידך, על המשמרת”. לעומתי הנשענת לצידו, לא נכנסת אל טווח מחייתו.
עומדת, מביטה מסביב, נתמכת.
הדשא סביבנו ירוק וקצוץ, מאחורינו שיחי הרדוף וורדרדים, ברוש אחד ויחיד בשמיים כחולים נקיים לימיני ועץ צעיר לשמאל אחותי. מאחורינו עומד שלד בניין. מה מוזר זה לבחור בשלד אפור שכזה כרקע לתמונה ביום בהיר ושמח? אני יודעת כי לאימי זאת בחירה טבעית ואולי אף אומנותית, כאחת שעוסקת בעיצוב ובניית בתים במקצועה. ללא ספק שלד זה מייצג את אימי, בולט, רחב, יציב, בטון.
היה זה ביום אחר מימות הקיץ הלחים, בעודי יושבת במשרדה, המשרד הראשון שנפתח בעיר, לעיצוב ובניית בתים, על ידי אימי, אישה בין גברים.
אימי ממולי רוכנת על עבודתה, משרטטת, מחשבת, צובעת ומוחקת. כל עבודתה נעשתה אז בידיה שלה. בפנים שקט שורר, קריר לעומת הבחוץ החם. אני יושבת על הספסל מולה, ממוללת בידיי, שרה לעצמי שירים בליבי. משחקת בדמיוני. שקטה.
“אולי תלכי לקנות לך שוקו ולחמניה במכולת?” מציעה אימי.
“לא, אני בסדר” עונה
“לכי, לכי. שלא תשתעממי” דוחקת בי אימי.
ואני, בחוסר אונים וחוסר חשק, מצייתת לה. יוצאת החוצה, אל הרחוב החוצה את העיר. הולכת לי לאטי בעוד מכוניות חורקות לידי. לאט לאט. ממה אני מפחדת? לא יודעת. הולכת בשקט, מלמלת שירים. לבי פועם בכל צפירה של מכונית.
אני מגיעה אל מעבר החצייה, מביטה סביבי ועוברת בבטחה. אני ילדה אחראית ואפשר לסמוך עליי בעיניים עצומות.
קניתי לי את מטעמיי. אני מחבקת אותם חזק אל לבי, כאילו היו שומריי ועושה דרכי בחזרה אל משרדה של אימי, מבצרי.
לפתע, מרחוק על המדרכה לפניי, אני מבחינה ברוכב אופניים שועט קדימה לעברי כשמאחוריו דוהר כלב שחור, גדול, חזק, מ פ ח י ד.
אני מחבקת חזק יותר את ידיי לגופי, מוחצת את שקניתי לחזי, לבי הולם בקרבי וידיי מתחילות לרעוד.
אני ממלמלת לעצמי כי הכל בסדר ואני יכולה להמשיך ללכת. אני הולכת לאט…הזמן כאילו קופא במקומו, האופניים עובר אותי והכלב שמאחוריו דוהר ישר אליי בנביחה עצומה ושיניים חורקות.
שקט….חושך….אור….צלילי מכוניות עמומים….
“הכל בסדר? את רוצה כוס מים?” בחור צעיר שגר בסמוך מושיט אליי את ידו, עוזר לי בקומי ואוסף חפציי שנשמטו על הריצפה.
אני שותה את המים ברעדה, מנקה שמלתי, ממלמלת תודה וחוזרת בשתיקה ולב רועם אל המשרד של אמא.
אני נכנסת. מתיישבת על הספסל שמולה. שותקת. מחבקת את ממתקיי. מנסה לנשום לאט. אימי כעובדת חרוצה, ממשיכה בשלה, אינה שמה לב לסערת ליבי.
אחרי כמה דקות שנראו לי כנצח, היא מסתכלת אליי ושואלת: “למה את לא שותה משקית השוקו? זה יתחמם לך…” ופתאום מבחינה בלובן פניי, מגיחה מאחורי שולחנה הגדול…”מה קרה לך? הכל בסדר?”
“כן…כן…זה בסדר…זה פשוט…היה שם כלב גדול…ואופניים”…
אני מנסה לספר אך המילים נקטעות. הדמעות שלא יצאו עד עתה חונקות את גרוני כסגר העומד להתפרץ. אני בולעת אותן חזרה, כבולעת כאב. מנסה להדחיק.
“בואי, תראי לי מי זה היה. אני אטפל בו” אומרת אימי כמו מפקדת מיומנת וממהרת להציץ בחלון בעיניים רושפות.
“הוא כבר הלך”…אני עונה כמעט בלחש.
“טוב, שתי את השוקו. תנוחי. קיבלת מכה איפשהו? זה יעבור”.
וכך יעברו עוד ימים ופחדים, בשתיקה חולמנית.
אימא, אף שהיא הצלמת בתמונה הישנה, אין רואים את צילה, רק שלד בניין, בולט, רחב, יציב, בטון.
וצלינו שלנו, נח לו לאיטו על הדשא הירוק, מאריך את רגלינו ודמותנו עד מחוץ לתמונה, כאילו עד אינסוף.
כאילו מספר עוד את הבאות להגיע. שנמשיך כך יחדיו, אני ואחיי ותמונותינו המשותפות.

תמונה ישנה
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך