תנועה של מספריים

GidLevin84 14/02/2024 401 צפיות אין תגובות

"אתה יודע מה הבעיה שלך?"
"יש רק אחת?"
"אתה לא יודע לחתוך."
אח שלי התעלם מהשנינה שלי וסיכם עבורי, במשפט, את הבעייתיות שבי. הייתי די מרוצה מהבדיחה שלי והצטערתי שהיא התבזבזה לה, אפילו שלא היה מדובר במשהו מקורי במיוחד, חבל לי קצת כשבדיחות הולכות לאיבוד. אבל יש אמת במה שאח שלי אמר, אני באמת לא יודע לחתוך.

זו הייתה עוד אחת מהשיחות האלה על חוסר שביעות הרצון שלי ממקום העבודה. אם תרשו לי, אני אפרט קצת יותר. את התובנה השמיע אחי הצעיר, אחי הבכור ישב מצדו השני והנהן. לפעמים אני תוהה כמה מהשיחה הוא שומע. אחי הבכור, אבי, שירת בתותחנים והשמיעה שלו קצת נדפקה, אבל זה מעולם לא נראה שזה ממש מפריע לו. אבי אוהב להתווכח ופחות מעניין אותו להקשיב מה יש לצד השני להגיד, הוא אוהב בעיקר להשמיע את הצד שלו, אז כל העניין של כבדות השמיעה משחק לטובתו. אני חושב.

ישבנו שלושתנו סביב שולחן עגול עם מפה בצבע תכלת דהוי מוכתמת בכתמי שומן ויין באולם אירועים, בלב בני ברק או בפרברים, הכל פה מתפורר ונראה לי אותו הדבר, משדר איזה עוני או צניעות, תלוי מאיזה מגזר אתה מתבונן. בניינים ישנים ומתפוררים. תהיתי לעצמי אם מדובר במקרים של הזנחה שהתרחשה לאורך שנים, היה קשה לי לדמיין שהמבנה היה אי פעם במצב טוב. את הרצפה כיסו בלטות ישנות כמו אלו שהיו אצל ההורים שלי בבית כשהיינו ילדים, עם צורות וכתמים בצבעים שונים. כשהיינו צריכים לבחור ריצוף לדירה שלנו, רציתי לרצף בכאלה בלטות אבל כולם הביטו בי מזועזעים ואשתי הטילה וטו, אז ויתרתי. ישבתי שם ושתקתי, בחנתי את הבלטות ושמתי לב שבחלק מהמקומות הן התנדנדו, משלימות את המראה הדל של אולם האירועים. לא יודע למה זה היה לי אכפת בכלל, למה דברים כאלה מטרידים אותי. אולי בגלל שאני מרגיש שהם לא מטרידים אף אחד אחר.

איתנו מסביב לשולחן ישבו גם אשתי, אבא שלי (אמא שלי הלכה עם דודה שלי לראות את הנכד) ודוד שלי מצד אבא, חיים. התבוננתי במלצרים, צעירים חרדים, מתרוצצים מהמטבח לשולחנות ומניחים לחמניות, סלטים, חומוס ודג כבוש על השולחנות. בצעתי חתיכה מהלחמניה שלי אבל היא הייתה יבשה, אז ויתרתי. בשאר הדברים לא נגעתי, יש לי בטן רגישה. ישבתי שם מזיע, כולנו לבושים בג'ינסים ארוכים וחולצות מכופתרות, אמנם קצרות, אבל בכל זאת – יולי. המזגן לא עבד או סתם לא היה מורגש, רק מאווררים, והסיבה שהגענו למקום הזה הייתה "לחגוג" חיתוך-של-הקצה-של-הזין לתינוק קטן, או במינוח המתורבת, ברית-מילה.

"הלו? שניה, אני לא שומע כלום," אחי הצעיר, צביקה, קיבל שיחה, כנראה חברה שלו והסתלק משם. עקבתי אחריו יוצא מהאולם במבט עייף. "תעביר לי את החומוס," קטע אבי את המחשבה המדכדכת שהתחלתי לשקוע לתוכה, הוא הצביע על הצלחת שעמדה לידי. העברתי לו אותה, מנסה באותה הזדמנות להעביר לו בעזרת המחשבות את תחושת הגועל והזעזוע שלי, נראה שלא בהצלחה יתרה. דוד שלי שמואל, הגיע לשולחן מחזיק בקבוק שיבאס. "בואו נעשה לחיים!" הוא לא חיכה לתגובה והתחיל למזוג.
"אולי נחכה לצביקה, הוא יצא שניה לדבר," אמרתי. דוד שלי לא שמע או סתם היה לא מרוכז והמשיך למזוג. יכולתי לראות לפי האדמומיות בלחיים, שאנחנו לא היינו השולחן הראשון שהוא מזג לו, כנראה גם לא השני.
"אהרון עכשיו אמר לי," דוד שלי התחיל לצחוק "אתם יודעים איך אומרים ברית מילה באיטלקית?"
"נו?" שאל אבא שלי, קצת בחוסר סבלנות.
"סופ-על-הקטינו." דוד שלי התחיל לצחוק.
אבי ואני הצלבנו מבטים, מעבירים אחד לשני מסרים באמצעות הגבות.
"נראה לי שזה של דודו טופז," אמרתי.
"מה?"
"לא חשוב."
האמת שהכרתי את הבדיחה, היא לא מצחיקה אותי במיוחד, אבל לא רציתי לקלקל לשמואל. או שרציתי והתאפקתי. כמו שאני לפעמים רוצה ממש להשתגע או להשחית את כל החדר ובסוף עוצר את עצמי.
"ענת! את רוצה גם קצת," פנה שמואל לאשתי, משבש את שמה, והדגים לה את הבקבוק ופעולת מזיגה.
"לא," היא הרימה את המבט מהטלפון, שהייתה שקועה בו עד עכשיו והצביעה על הבטן המתעגלת.
"אסור לי," אמרה בחצי חיוך, חצי נזיפה. התבוננתי בה קצת בביקורתיות. זה לא שהיא אי-פעם שותה, זה בכלל לא קשור להריון. אשתי הפנתה את המבט אלי, וראיתי עכשיו שהיא זועפת.
"למה אתה לא מתקן אותו?"
"מתקן את מי?" ידעתי על מה היא מדברת אבל העמדתי פני מטומטם, לא הייתה לי סבלנות לזה.
"הוא קרא לי ענת," לחשה בכעס.
"הוא שיכור," משכתי בכתפיים. ידעתי שזו לא הסיבה האמיתית ששמואל שיבש את שמה של אשתי, עינת, הוא אף-פעם לא זוכר אבל לא התחשק לי לתקן אותו. האמת שגם הריב שלנו מהבוקר תרם לחוסר הרצון שלי להפגין כלפיה חיבה עכשיו, אבל באמת שלא ראיתי מה הטעם. אני חושב שגם עינת הבינה שאין באמת טעם, אני חושב שהיא פשוט הייתה עצבנית גם בגלל הריב ורק רצתה להוציא עוד קצת מהכעס עלי. ראיתי על הפנים שלה שהיא לא מרוצה מהתשובה שלי אבל היא החזירה את המבט לטלפון.
"עודד, מה איתך?"
הגשתי לו את הכוס.
"אנחנו בהריון אז אני שותה בשביל שניים," ידעתי שאני סתם מעצבן את אשתי אבל חשבתי שזו בדיחה טובה מדי בשביל לבזבז אותה. הרגשתי את המבט שלה רושף לי בעורף אבל לא טרחתי לבדוק.
דוד שלי מזג לי כמות כפולה לתוך כוס הפלסטיק, לא נראה שהוא הבין שהתבדחתי, אבל היה נראה לי שהוא מרוצה ממה שהתפרש כרצון שלי לשתות. כשתיין, דוד שלי חיבב בעיקר שתיינים אחרים. הקטע הוא שאני שונא וויסקי, סתם הייתי חסר מצב-רוח וקיוויתי קצת להשתכר.
"אתה יודע איך אומרים ברית-מילה ביידיש?" החזרתי לדוד שלי. הוא נעצר ונעץ בי מבט.
"הזין-גזום."
דוד שלי התחיל לצחוק, אבל ידעתי שהוא צוחק רק מהחלק של ה"זין" והמצלול ה"יידי". ההורים שלי ודודים שלי עלו לארץ בגיל מאוחר, ואוצר המילים שלהם היה די מוגבל.
"לחיים," קרא אבא שלי והגביה את הכוס שלו.
"לחיים," חזרנו אחריו כולנו ולקחנו לגימה ארוכה מהשיבאס. לא הצלחתי לסיים אפילו מחצית כוס, העוויתי את הפנים והנחתי את הכוס על השולחן. הרגשתי את הפנים שלי מאדימות.
"חם לי," קטרה אשתי, "תארגן לי קולה זירו?"

מיהרתי להסיט את המבט לפני שתראה את ההבעה על הפנים שלי.
אחרי מספר כישלונות ללכוד את מבטו של אחד המלצרים בנפנופי ידיים, קמתי מהשולחן בחוסר חשק וניגשתי לאחד מהם. ביקשתי ממנו את הקולה-זירו והצבעתי לעבר אשתי, המלצר הנהן והסתלק. התבוננתי קצת סביבי. למרות שמדובר במשפחה קרובה, היו שם הרבה אנשים שלא הכרתי. האירוע היה של הבן של בת-דודה שלי מצד אמא שלי, ילד שלישי. בת-דודה שלי, חנה, חזרה בתשובה, הכירה את בעלה שגם הוא חוזר בתשובה, והם עכשיו חלק מאיזו "קהילה", שזו המילה שאני משתמש בה כדי להחשב נאור. בתוך המשפחה אנחנו קוראים להם כת. הנחתי שרב הפרצופים שלא הכרתי שייכים לחברים שלהם מה"קהילה". הם ישבו שם עם חיוכים על הפנים, תוקעים אוכל לפרצוף. אני יודע – יש בי אנטי. יש בי אנטי לכל-כך הרבה דברים. דת, אירועים, ברית-מילה, שמחה. יש בי אנטי לשמחה. אני לא מצליח להיות שמח, ומעצבן אותי שאחרים מצליחים, בעיקר מעצבן אותי שזה נראה כל-כך קל עבורם.
צביקה, אחי, חזר לאולם.
"הכל בסדר?"
"כן… סתם," הוא החווה עם המבט לטלפון, "ראיתי את קטיה ובעלה עכשיו…"
"אילושה."
"בטוח?" הוא עשה פרצוף שואל.
"כן. לא. לא יודע."
"אמרו לי שלום. הבת שלהם…," והוא עשה שוב את הפרצוף השואל, מחכה שאשלים לו את השם.
"איזו אחת, יש להם שלוש?"
"כן, נו, אני לא זוכר. היא או הגדולה או האמצעית, נראה לי האמצעית…"
"נטע? אז מה איתה?"
"עם עגלה…עגלת תינוק. לא ידעתי שהיא נשואה בכלל," חייך אחי במין חצי התנצלות.
"היינו בחתונה שלה לפני שנה ומשהו."
"באמת?! אני לא זוכר."
"נראה לי גם שאמא אמרה שנולד לה תינוק. תינוקת… לא זוכר."
אחי משך בכתפיו בזמן שנעצתי בו מבט תוכחה ופתאום נזכרתי "אה נו, היית עוד בצבא… לא באת אתנו."
"אה, אוקיי." שנינו השתתקנו. הרגשנו שפיצחנו איזו תעלומה, שלאף אחד מאתנו לא באמת היה עניין בה, ואף אחד לא יודע מה לעשות עכשיו עם הפתרון.
"החמצת הרמת כוסית," שיניתי נושא.
"לא נורא," חזר אחי להביט בטלפון.
"הכל בסדר?"
"כן… כן, אני חוזר לשולחן."
"אני אלך להגיד להם גם שלום."
"טוב."

נטע היא הבת האמצעית של קטיה ואילושה כמו שהבנתם, חברים טובים של ההורים שלי ודודים שלי, אני חושב שקטיה היא חברת ילדות של אימא שלי ודודה שלי מהכפר שלהן ברוסיה. בחגים היינו נפגשים אצל דודים שלי ומידי פעם גם בחופשת פסח ובחופש הגדול. היינו חבורה כזו, חנה, אני, נטע ודני בן-דוד שלי, האח הצעיר של חנה. נטע צעירה ממני בשנתיים בערך, היא הייתה ילדה שמנמנה עם נמשים ושיער קצר, חום קצת ג'ינג'י כזה, שקטה מאד, עם חיוך מבויש וכשדיברה היה לה קול קצת צפצפני. והייתי מאוהב בה. כמו כל ילדה אחרת שאהבתי במהלך חיי הצעירים, הקפדתי לאהוב גם אותה בסתר. למעשה עד היום היא לא יודעת, וזה דבר מוזר לחשוב עליו, שיש אנשים בעולם הזה, שמסתובבים ואולי לא מודעים לזה שיש שם אדם, שאוהב אותם ומעולם לא סיפר להם. לי בכל אופן, מעולם לא הייתה תחושה שיש מישהי כזו עבורי, מישהי שאהבה אותי בסתר. זה היה יכול להיות נחמד לדעת שיש מישהי כזו.
השנים חלפו, גדלנו, המפגשים הצטמצמו ואפילו שלא ראיתי את נטע כמעט מאז גיל שש-עשרה, והייתי נשוי כבר שנה, כשאימא שלי סיפרה לי שהיא מתחתנת וקיבלנו הזמנה, הרגשתי שאיזו עננה חלפה בשמיים, הרגשתי שעוד חלום ילדות נגוז.

נטע נכנסה לאולם עם עגלה והדבר הראשון שהרגשתי הוא הלם. הילדה היפה שזכרתי עמדה שם כבויה. היא נראתה כאילו לא ישנה כבר כמה חודשים, עיניים טרוטות, שיער מדולדל, אסוף בחוסר חן. הגוף שלה עדיין בגזרת הריון, והשמלה הרחבה והרפויה תלויה עליה במין חוסר חשק, כאילו שתיהן נגררו לאירוע הזה בניגוד לרצונן. למען האמת, היה נראה שהיא רוצה להיות פה אפילו פחות ממני. כל המראה המכמיר הזה, אני מתבייש להודות, גרם לי להרגיש טוב ולא תחושה טובה של שותפות גורל. טוב ממקור רע ולא מפרגן, טוב של שמחה לאיד. טוב שהחיים שלה לא נראים משמעותית טובים משלי. ניגשתי אליה מחייך.
"היי," היא הרימה את ראשה וכשראתה אותי התאמצה להעלות חיוך על פניה.
רכנו לנשק אחד את השנייה על הלחי, באופן מגושם.
"מה שלומך?"
"בסדר," היא האריכה את ה"בסדר" ועשתה פרצוף של "אתה יודע איך זה." חייכתי אליה, לא כל-כך ידעתי מה להגיד ולמזלי אבא שלה בדיוק הצטרף אלינו.
"הו, שלום, שלום… מה שלומך?" הוא הושיט את ידו.
"בסדר," חייכתי אליו ולחצתי את ידו "אני בסדר, מה שלומכם?"
"בסדר, בסדר," הוא חייך "נו, ראית את הקטנה?"
לרגע לא הבנתי על מי הוא מדבר אבל אז הוא הפנה את מבטו לעגלה.
"אה כן, מתוקה," הסתובבתי להעיף מבט בתינוקת ששכבה בעגלה ושעד לאותו רגע התעלמתי ממנה לחלוטין. התבוננתי בה לרגע ארוך וחשבתי על ההיריון של אשתי ועל הילד שייוולד, על הורות ואז על הריב שהיה לנו הבוקר. "היא ממש חמודה," אמרתי בקול מאולץ, רציני מדי.
"אנחנו יושבים שם," הצבעתי לעבר השולחן שלנו, "…אז נתראה," השתדלתי לחייך.

זה היה משפט קצת מטופש להגיד, אבל באותו רגע פשוט רציתי להסתלק משם.
רציתי להסתלק, להתרחק ממנה, להתרחק מכולם, להתרחק מכל העמדת הפנים הזו של אנשים שמתכנסים לחגוג משהו שלא באמת אכפת להם ממנו. נמאס לי מהאנשים שיושבים כאן וצוחקים ונראים שמחים. הם כולם נראו פתאום טיפשים בעיניי, ואיזו סיבה אמיתית יש להם לשמוח?! הם שמחים כי הם לא מודעים לעליבות שלהם, הם לא מודעים לטיפשות שלהם, זו הסיבה שהם שמחים. הם שמחים ואתה לא… בא לי להסתלק מכאן, לא לראות אותם, לא לשמוע אותם, לברוח מהאולם המגעיל והמתפורר הזה, לצאת החוצה וללכת. המקום הזה מגעיל אותי. האנשים פה… אני אלך לכל מקום, למקום שאין בו אף-אחד. אשתי…לא אכפת לי… היא ממילא לא מבינה אותי ולא מעניינת אותי… והילד… יש את הילד… אני לא מסוגל לאהוב אותה, אני רק מרצה אותה, כל היום אני עושה עבורה דברים… היא מבקשת משהו אז אני עושה אותו, אין לי כח לריב איתה. אני מרצה את כולם ולאף אחד לא באמת אכפת… לא אכפת להם מ…כשאני רוצה משהו, כשאני צריך משהו, אז לא אכפת…המנהל האידיוט שלי שרק חשוב לו לצאת חכם מול המנהלים שלו עם החוסר ביטחון הזה שלו… אלוהים, הבן-אדם הזה צריך טיפול דחוף. הפחדן הזה… אני שונא את העבודה הזאת, אני לא יודע מה אני עושה שם בכלל… הייתי צריך להתפטר מזמן, להסתלק משם… אתה כזה פחדן עלוב… הייתי צריך לעשות משהו יצירתי עם החיים שלי, הייתי חי בעוני ולפחות עושה משהו שאני אוהב. כסף… זה כל מה שחשוב לך… אתה כזה פחדן עלוב! אתה גר במקום שאתה לא אוהב… גם את זה היא בחרה, רצתה לגור ליד ההורים שלה, אז אמרתי כן… אני לא סובל את האנשים בשכונה הזו, איזה פרצופים צבועים… גם היא נהיית צבועה עם החיוכים המזויפים והקול המתחנחן… אני לא סובל את זה ואני מרצה אותה במקום… כל מה שהיא מבקשת, אבל כשאני צריך משהו…לא אכפת לי! שלא תשכב איתי… היא גם ככה מגעילה אותי… היא חושבת רק על עצמה, מתי היא עשתה משהו שאני רציתי?! כל הזמן עם התירוצים שלה… והפרצופים שלה… חושבת רק על עצמה, איך לא ראיתי את זה קודם?! לא ראית את זה קודם?? על מי אתה עובד, היית חתיכת פחדן… גם את ההורים שלך אתה מרצה. כמה זמן היה אפשר למשוך את זה?!…גם עכשיו אתה פחדן שאתה לא קם והולך מכאן… כולם שיכורים פה, צוחקים כמו מטומטמים, ממה? מה כל-כך מצחיק? הולכים לחתוך לאיזה ילד את הבולבול…להכאיב לילד קטן ותמים… ממש שמחה! חבורה של מטומטמים… אתה מטומטם! אתה חלק מזה… אתה יכול לקום וללכת ולהחליט שדי ואתה נשאר פה… יש את הילד… הוא לא אשם שאבא שלו מטומטם. הם כולם ישתגעו…אבא שלה, אמא שלה… הילד לא אשם… בא לי להסתלק מפה… לא בא לי לראות יותר אף פרצוף מוכר…אני אשאר בשביל הילד, אני אסבול אותה, לא אכפת לי ממנה, אכפת לי ממנו. אני אלך לעבודה הדפוקה ואגמור שם את החיים שלי בשביל הילד הזה. הוא לא עשה כלום, מגיע לו שיאהבו אותו… כסף, צריך כסף לגדל ילד… הייתי לוקח אותו איתי, היינו בורחים…

"בוא! חותכים," הקול של אבי קטע את המחשבות שלי.
"מה?"
"חותכים," הוא עשה תנועה של מספריים עם האצבעות.
"אוקיי," התאמצתי לחייך. חיוך עייף. הרגשתי עייף.
הצטופפנו כל האורחים מסביב, דוד שמואל ישב על הכסא והתינוק עליו, הרב עמד לידו מחזיק כוס יין, אמא שלי ודודה שלי בצד בוכות, אבא שלי לידן חסר סבלנות. אחר-כך הסתירו לי, לא היה לי אכפת, לא ממש רציתי לראות. אשתי נעמדה לידי ולקחה לי את היד, נתתי לה למרות שלא באמת רציתי.

אני שונא את הקטע הזה ביהדות, הקטע של הברית, אני לא מבין את זה… אני לא מבין איך חותכים למישהו קטן שלא מבין כלום, חלק מאיבר המין, זה בלתי נתפש בעיניי. שיחכו לגיל שמונה-עשרה ואז ישאלו אותך "רוצה להיות יהודי?" כן – כן, לא -לא. לא מבין את זה, מכריחים אותך לעשות משהו… מחליטים עליך. ואם אתה לא רוצה?

השפלתי את המבט והתבוננתי ברצפה, חיפשתי צורות. אני זוכר איך כילד הייתי יושב בשירותים, לפעמים היה לוקח לי קצת זמן, אתם יודעים, לפעמים סתם הייתי משתהה אחרי שכבר סיימתי והייתי מסתכל על הרצפה. הייתי אוהב ליצור מהכתמים שעל הבלטות דמויות. היה לי ארנב וחללית ואיש עם קסדה. כשהייתי יושב בשירותים הייתי מחפש אותם כל פעם ומתלהב כשהייתי מוצא.
היה לי שם את השקט.

"נראה לי שסיימו, אפשר ללכת?" אשתי שאלה בחוסר סבלנות.
הסטתי ממנה את המבט.
"לא נעים…עוד קצת."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך