הוא ואני. אני והוא.

הוא ואני.. כבר לא
אני והוא… עדיין כן.
כי הרי ברור לך שמשהו ממך נשאר בי
משהו ממך תמיד יישאר בי.
גם אם החלטת שאתה קם והולך , חשבת שככה זה ייגמר?
חשבת שאם תנסה לצאת מהקופסא , לכופף קצת את החוקים , יילך לך ?
תחשוב שוב.
אתה לא יכול. אני שוכחת.
בכל מקרה , כפיים על המחשבה. מגיע לך. היית טוב בלהכאיב, לכולם.
בנסיבות אחרות הייתי מבקשת סליחה על הזעם , אבל אני רוצה לצעוק ולא יכולה , אז לזרוק מילים על הדף אני חייבת. כי בזה –אני- טובה.
קרה לך שחשבת על חזרה של מישהו ? ואז התחרטת שבכלל חשבת על זה, שנתת לזה לגיטימציה.
אז גם אני חטאתי בזה , גם אני חשבתי , מותר לי.
הרעש החולני הזה.. שגרם להורמונים שלך להשתולל .. הריח המבחיל והחריף שלא הייתה לך בעיה להסניף גלון שלם שלו…הלחיצות הקצרות שעוררו לחיים את מכונת המוות הזאת.. שני גלגלים , ארבעה , זה באמת משנה?
העיקר שאני תמיד סירבתי. נכון ? זאת הייתה המחשבה האחרונה שלך ? עליי ?
אבל לך..לך לא היה אלוהים.
ואיך איבדת תחושה בחיוך הנצחי שלך. אפילו אני חייכתי. וכמה , כמה שלווה…
שלווה שהייתה מסוגלת להרוג בן אדם שפוי. סליחה , שכחתי שמוות זה עניין רגיש פה.
אבסורד. כמה רגש יכול לצאת ממני לבן אדם כמוך , חסר רגש.
אבל ככה תמיד היית, קר.
פעם חשבתי שאולי ממך השאלתי את זה , אבל איכשהו אני תמיד טוענת שיש לי את האופי החזק שלא מושפע. האומנם ?
ידעתי להפסיק כשצריך , ידעתי לחייך אליך כשהיית זקוק לזה.. אבל אותך ? אותך לא היה מה שיעצור. חוץ מ…..חוץ ממה שגרם ללב שלי לעצור לשנייה.
אני והוא כבר לא
אתה. אתה כבר לא.

הוא ואני. אני והוא.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך