שקרים , בגידות והרבה כאב – פרק 3

"א…אז זהו אמא..קרה מה שקרה ו..ויש תינוק , ו…אני לא מתכוונת לעבור הפלה " אמרתי והרגשתי איך אבן ענקית יורדת לי מהלב.
את אמא שלי לא קשה לקרוא , ממבט אחד שלה אפשר להבין הכול. אבל הפעם היה לי קשה יותר מתמיד . המבט שלה היה מעורב מידי… ראיתי עצב עם כעס והבנה ודאגה , אך היא לא אמרה מילה.
לפתע זלגה לה דמעה ואחריה עוד אחת ועוד אחת.. התחלתי לבכות גם אני וחיבקתי אותה .
ישבנו כך בערך חצי שעה בוכות מחובקות , שותקות.
"א…ייקח לי זמן לקבל את המצב כפי שהוא..ו….ואת תצטרכי להבין אותי , אבל אני אמא שלך אחרי הכל ואני אעזור ואתמוך בך , כי זה המצב ואי אפשר לשנות אותו או יותר נכון את לא רוצה לשנות אותו..א…אז אני איתך בזה וזהו…" היא אמרה , כל כך אהבתי אותה באותו רגע.
"אני אוהבת אותך אמא , תודה רבה על ההבנה , תודה " אמרתי וחיבקתי אותה שוב.
"רגע…איך רועי קיבל את זה? נכנסתי בדיוק כשהייתם באמצע ויכוח סוער "
"א…רועי..אממ הוא כרגע מעדיף להשקיע בדברים אחרים…" אמרתי מאוכזבת
"מה הוא לא לוקח אחריות ?!" היא צעקה
"אמא תרגעי.. יש לו את הזכות לא לרצות את הילד הזה.. ולי יש את הזכות לא לכבד את הרצונות שלו , ולכן אני שומרת את ההריון הזה ולא מפילה.. הילד הזה יוולד עם או בלי רועי.." אמרתי והתחלתי לבכות שוב
"ששששש דייי מתוקה , יהיה בסדר ילדה שלי , יהיה בסדר " היא חיבקה אותי אליה .
——————————————————————————————

"מ…מה אתה עושה כאן תומר ? " שיראל שאלה מפוחדת
"בואי " הוא אמר והידק את אחיזת ידו על כתפה
"היא שאלה מה אתה עושה כאן תומר " אמרה עדי שעמדה מאחוריו
תומר הסתובב אליה ואפשר היה לראות בעיניה של עדי את הסלידה ממנו.
"לא דיברתי איתך ילדה , תחזרי לכיתה " הוא אמר בטון נרגז ששיראל הכירה כל כך טוב .
" פ'חחחח מה אתה א-ו-מ-ר ! " היא הדגישה כל מילה , " אני מציעה לך לעוף מהבית ספר ולהתרחק כמה שיותר משיראל" היא אמרה בכל כך הרבה ביטחון , ושיראל הרגישה כל כך בטוחה פתאום.
"ילדה , אני חושב .. לא לא אני בטוח שאת לא מבינה עם מי את מדברת פה " הוא אמר , מנסה להפחיד
הוא קיבץ את אגרופיו והחל ללכת לכיוונה . אולי עדי קפאה במקום , או שבאמת היה לה את האומץ להתמודד מולו , אבל היא לא זזה ממקומה.
"תומר אתה לא תצליח להפחיד אותי "
"רוצה לראות איך אני מצליח לעשות את זה ? ובגדול ? .. תשאלי את שיראל כמה אני טוב בזה.." אי אי-אפשר היה לפספס את הרוע בעיניים שלו , איזה מפלצת…
"סליחה ? מי אתה? " שיראל הסתובבה וראתה את לי המורה ללשון.
"אני תומר , חבר של שיראל " הוא אמר בכל כך הרבה ביטחון .
"אוקי , חבר , אח , אבא , סבא .. אני נאלצת לבקש ממך לעזוב את שטח בית הספר "
על פניה של עדי עלה חיוך ניצחון .
"אין בעיה המורה , את עדי , ואת שיראל.. לא סיימתי איתכן " הוא נעץ בשיראל מבט אחרון והלך.
היא התחילה לבכות. עדי נגשה וחיבקה אותה "שששששששש" , היא אמרה " יהיה בסדר " .
"שיראל , התייצבי בחדר המנהל לשיחה בעוד 5 דק' בבקשה " היא אמרה והתכוונה ללכת
"א…אבל לי ההפסקה נגמרת בעוד 2 דק' " אמרה שיראל וניגבה עוד דמעה
"זה בסדר , אני אתן לך אישור , רק תבואי זה יותר חשוב כרגע "
הפעמון צלצל והתלמידים נהרו לכיתות.
שיראל החלה ללכת לכיוון חדר המורים , כשלפתע משהו אחז בידה בחוזקה סתם את פיה ומשך אותה אליו
"עכשיו אני מוריד את היד את סותמת ולא מוציאה הגה , יש מבין ?"