את לא שמה לב שהבוקר הזה קצת אחרת , בוקר קצת שונה.את לא חושדת.עומר שחקן טוב כמעט כמוך,כמעט כמו אחותו הקטנה.
אני ועומר עולים ביחד לאוטובוס בפעם האחרונה.
הנה לה דמעה.
הדמעה מוכיחה ומאמתת ,ניחוש נכון אני תמיד מדייק ידעתי שתזכרי בזה.
חח את כזאת צפויה תמר.
אני לא עושה לך בכוונה עכשיו שאני עומד מולך ולא מדבר , אני פשוט לא מסוגל

” מלכת הקלפים”

19/04/2010 1299 צפיות אין תגובות
את לא שמה לב שהבוקר הזה קצת אחרת , בוקר קצת שונה.את לא חושדת.עומר שחקן טוב כמעט כמוך,כמעט כמו אחותו הקטנה.
אני ועומר עולים ביחד לאוטובוס בפעם האחרונה.
הנה לה דמעה.
הדמעה מוכיחה ומאמתת ,ניחוש נכון אני תמיד מדייק ידעתי שתזכרי בזה.
חח את כזאת צפויה תמר.
אני לא עושה לך בכוונה עכשיו שאני עומד מולך ולא מדבר , אני פשוט לא מסוגל

“תמר “
שום דבר כנראה לא השתנה. תמר עדיין ג’ינג’ית ועדיין עושים חתונות ליד הספרייה וחופה מתחת לעץ הגדול והזקן שנראה לי ראה כבר הכול בקיבוץ הזה ונמאס לו, עדיין סבא של מיכאל בא, הוא לא מפספס אף חתונה הזקן ההולל הזה , הוא אף פעם לא מת . אני מסתכל עליו הולך עם המקל שלו לאט לאט עם הזקן האפור הארוך והלא אמין שלו,כיפה סרוגה על הקרחת “רק מטעמי שמירה על המסורת” הוא הסביר לי פעם. הוא הולך לאט ומגולל את אותם סיפורים נוסטלגיים שכולם פה, זוכרים בע”פ בגרסאות משתנות .קצת קריר לי למען האמת,אין טיפת שמש ,לפחות אני לא מבחין בה. לא רוצה להיות פה.המון אנשים משתקף דרך העניים שלי ואני לא עומד בזה , זה מפחיד אותי ומוריד לי את החשק באמת לקיים את ההבטחה לאילן ולהישאר. תומי רץ על הדשא ,הוא מעיף עפיפון ירוק אותו אחד שבנינו יחד בשבת שעברה , הוא מצליח להעיף אותו התומי הזה. צעקתי לעברו אבל הוא לא שמע אותי הוא הייה במהלך שיחת חיזוק בינו לבין העפיפון. אני רואה ששום דבר לא השתנה פשוט שום דבר.לפני 20 שנה גם אני הייתי פה עם עפיפון שאילן בנה לי פה בדיוק באותו הדשא , רץ מסתובב עם עצמי ומעיף אותו, פה באותו הדשא מול הספרייה והעץ הזה בחתונה של סיגל ועדו.
אבל כל הדיבורי סרק האלה זה רק מסיח מהפחד האמיתי שלי -תמר.
אני קולט אותה יותר מהר משתיארתי בלי להביט ,אני מרגיש אותה, מסתובבת לה מחויכת כאילו בישרו על שלום עולמי היום בבוקר והבטיחו שיחלקו פרחים ודבש . והיא ממשיכה עם הזיוף הזה לא חשבתי אחרת תמר , עדיין החיוך הזה על הפנים שאני תמיד יתקשה לפרש או להבין למה הוא שם, איך הוא שומר על האטרקטיביות שלו כל כך הרבה שנים לא מתעצב או מתעייף , היא עומדת מול איזה מישהו עם חליפה ועניבה סגולה אוחזת במיץ עגבניות ביד ועכשיו אני בטוח לגמרי – שום דבר לא השתנה.
כנראה שזה ככה פשוט, אנשים לא משתנים , כנראה שכל היופי זה הטבע באנשים שאתה אוהב , הצפיות ההרגל, הרגעים הקטנים שהיית יכול לחזות,הרגעים הקטנים שבשבילם היית חי שוב ושוב ושוב, הרגעים שבשבילם היית מוכר את אחותך או רץ עירום ברחוב הרגעים המושלמים הנדירים האלה שבאים כמו מטאור בלי להודיע .אז כמו שחשבתי ,נשארת ילדה תמר ,נשארת עם הפנים התמימות האלו , עדיין מעניינת ,עדיין מרתיעה עדיין גורמת לכל אחד שעובר או מדבר איתה לחשוב מלוכלך. וכן זאת אותה תמר שאיבדה את הבתולין שלה איתי מאהבה במחסן שלי רק בגיל 19 ועדיין נחשבה זולה .זאת אותה תמר החוצפנית הזו שהייתה שמה זין עלי ועל כולם פשוט ככה ועושה מה שבא לה. זאת אותה תמר המשוחררת ששחתה ערומה בלילה ותלתה ציורים מוזרים בחדר אוכל והיו מורידים לה אבל היא הייתה תולה שוב ושוב בטענה שיש להם מסר. זאת אותה תמר שתמיד הייתה שם , זאת אותה תמר שהייתה מדברת הרבה ,הרבה מידי.זאת אותה תמר שהייתה מבקרת אותי על כל תזוזה שלי כאילו המהלכים שלה מתוכנתים באופן מדויק . תמר שהייתה זורקת משפטים לאוויר ומחליפה נושא מהר, אותה תמר שלא הייתי מבין אפילו אם הייתי ממש מנסה והייתי מנסה , הייתי משחזר את מה שהיא אומרת ממש כמו בחורה אובססיבית מתוסבכת.אותה בחורה שרציתי כל כך.זאת אותה תמר שאחרי שהפסקנו חשבתי שאולי היא קצת טיפשה כי אין קשר בין הדברים שהיא אומרת כי היא קופצת מנושא לנושא.
אבל למרות המחשבות ,אני חוזר לעצמי ומתעשת , אני מתיישב על כיסא עץ עם כרית לבנה בג’ינס הקצת ישן , אוחז בכוס יין לבן ביד ימין ומביט על הצלחת שאני אוחז ביד שמאל וחושב .תמר היא כמו סטייק ,אתה לא יכול להגיד לה לא אבל אתה יודע שזה רע לך, זה מציף אותך בשמן לא בריא וכולסטרול מזיק ואתה מתחרט כל כך.
די. אני מפסיק להשוות את תמר לסטייק כי לא מגיע לה . אני מתעייף מלחשוב ומרגיש פתאום זקן ,עצוב ,אדיש וסתמי עם כל הרוחות מהעבר והזיכרונות האלה .אני מסתכל מסביבי וקולט את שירה, שירה אחות של יובל אני מזכיר לעצמי , כמה שהיא אהבה אותך רועי. לא השתנתה, לא השתנתה. עדיין עדינה עם השמלה הבהירה הזו ועגילי פנינה , שלווה ,רגועה נקייה. שירה שירה , אני מרגיש שהיא מסתכלת עלי עם העניים האלו שמבקשות עוד, עוד שאני לא יכול לספק. משעממת שירה את עדיין משעממת- מצטער.
חזרתי לתמר ונעצתי עניים בשיער שלה , נראה שטוב לך תמר את לא מפסיקה לחייך.
אני כמעט מאמין שטוב לך תמר – כמעט מדחיק את כל מה שאני יודע עלייך אבל מתעשת- לא נכנע לחיוך. הייתי יכול להאמין כמו כל בחור טיפוסי מסכן שבטח נופל במלכודת האכזרית שלך וגורלו מר. הייתי יכול להאמין ממש לכול , להאמין לחיוכים ,לסיפורים,להאמין שהם קשורים באמת למציאות ויש להן סוג של הילה אמיתית. אל תשקרי אני יודע שנזכרת. בן 18 בערך אני ואת 17 וחצי גם בערך, עברת ליד החדר אוכל בשתיים לפנות בוקר, לבשת גופייה לבנה מעל חזייה אדומה שבקושי תופסת משהו, השיער שלך מפוזר והמכנס קצר וצמוד מידי, לא אכפת לך , היית בדרך למחסן פירות זוכרת? התחשק לך קיווי בשתיים לפנות בוקר..תמר אחות של עומר. תמר המשוגעת. תמר .תמר.תמר.תמר.תמר.
אני זוכר ששרת את “מנגב לך את הדמעות” של שלמה ארצי, גרמת לי לחייך , זה היה נראה תמוה , נשבע לך שבשנייה הזאת כבר ידעתי שאני ,אני יעשה את זה מתישו אני ינגב לך את הדמעות.תמר אל תדאגי ,אני כבר בדרך אלייך לגרום לך לבכות ,תהיי רגועה. אף פעם לא הבנתי אותך תמר ,איך את חיה מחיוך לחיוך ,מקריצה לקריצה,מפלרטוט לפלרטוט ,מהרפתקה להרפתקה ,משקר לשקר.
תמר שהייתה איתי הייתה קצת אחרת ממה שכולם חושבים ומכירים, יותר ברורה ,קצת עצבנית לחוצה שהכול הייה בסדר מופתי ומדויק , לחוצה לא לאחר או להספיק לרצות, מוטרדת ,קרה ביחסים אינטימיים, החלטית,פרקטית,אימפולסיבית, הגיונית,עוקצנית,מעליבה ובעיקר עצובה ופחדנית. רק שתדעו למען הסיר ספק תמר לא שותה שתייה חריפה ,לא מעשנת סיגריות ובטח שלא נוגעת בסמים ,לא עושה סקס סתם בשביל להשתחרר ותמר בטוחה שלנסוע להודו לראות “מסכנים” או נוף פלאי או אפילו לתפוס ראש טוב זה בזבוז זמן טוטלי והיא בטוחה שעדיף לנסוע לאנגליה ללמוד רפואה.
אני מסתכל עלייך תמר ואת נראית לי עדיין כזאת שקרנית ,כזאת שחקנית , כזאת נצלנית, כזאת מלוכלכת , כן כזאת זולה, כזאת לא אמיתית לא לעצמך ולא לאחרים,לא השתנית כי את לא יכולה להשתנות את תמר ותמיד תהיי תמר, תמר נשארת תמר…מה לעזזל חשבתי לעצמי..וכן זאת אותה תמר שאמרה לי שהיא מפחדת שיום יבוא ואני פתאום לא ירגיש שהיא נוגעת בי ובדיוק באותה דקה היא נגעה בי ביד ולא הרגשתי , היא הסתכלה לי בעניים עם הפני פוקר הכאילו מתחכמים האלה שאף פעם לא באמת הצלחתי לפרש אם זה מתוחכם באמת ,אם היא מסתירה שם משהו באמת או שזאת עוד הסחה , עוד מסכה, עוד העמת פנים. אותה תמר שהייתה נשארת שותקת בטלפון וכמעט בוכה לי אבל לא.אותה תמר שהייתה שואלת אם אני כועס? והייתי עונה לה שלא “תמר אני לא כועס ,אני לא כועס ” “אני לא יכול לכעוס עלייך,לא יכול” . זוכרת שהיית מחזיקה לי את היד חזק כל כך עד שהרקע היה מתעמעם לי. זוכרת שאמרת שאת לא צריכה כלום חוץ ממני “רועי ” “רועי” היית חוזרת כמו תקליט. שאלתי אותך למה את אוהבת אותי וקיבלתי תשובה יצירתית שאני כמו פיטר פן, ילד צעיר ומאושר. ככה אהבת אותי גיבור שובב ומצחיק.
את זה את לא רוצה לזכור בטח,
שהיית צועקת עליי בלי סיבה רק בשביל להוציא עלי פחדים ועצבים שלך והייתי מרשה לך, הייתי נותן לך לעשות בי מה שרק רצית. את בשלך , שיננת שאנחנו אנשים שונים וזה לא ילך והיית צוחקת על רעיון הפרידה בשיחות שלנו . תמר חולה בראש. ככה שכנעתי את עצמי אחרי שהפסקנו.” רועי אנחנו רק מנסים ” “רועי אל תסיק מסקנות מהר” ” רועי אני מאבדת עניין מהר” “רועי אני לא בן אדם יציב “.
די עם השטויות העיקר שבמיטה סגדת לי.
ובכלל.
את הלילה על הגג את בטוח זוכרת ,אי שם בשלהי סוף ינואר שם הרגשתי אותך רועדת , שם הבנתי ,שם התחוור לי העניין , שם התברר לי כל מה ששאלתי ,שם הבנתי שנקשרת .
והנה את שוב תמר וולדמן כמו פעם, אותה תמר שבטוחה בכל דבר שהיא עושה ,אולי יותר מידי לדעתי.
תמר הילדה הזאת, כן זאת בדיוק ההגדרה ילדה קטנה שלא תגדל ,חושבת כמו ילדה ,מתנהגת כמו ילדה.
סוף ינואר קור כלבים בחוץ אבל את מתעקשת להיות בחוץ.
אני יודע שהרגשת את הסלידה שלי ,לבשת קפוצ’ון שחור מכוער שלי ונעלבת מכל מילה שאמרתי כי הרגשת את הריחוק שלי. “רועי די ” “רועי די”. אני לא יכול, זה חזק ממני . ראיתי פחד בעניים של הילדה הקטנה והאמיצה שהערצתי ופתאום ריחמתי עליה ואז היא הפכה רשמית להיות תמר העצובה. ככה זה כשאת איתי תמר , יש דברים שכתובים בשמיים , זה מה שנגזר אני ואת סך הכול שני אנשים, אנחנו לא יכולים לשנות סדרי עולם ותכתיבים מלמעלה. אגב ,אמרו שאת בחורה מדליקה כי היית שחקנית טובה , את יודעת החבר’ה והפנטזיות שלהם, הם חשבו שאני מלך. היה צר לי לבשר ,לא היה לי כתר על הראש , הייתי בחיפושים אחרי הכתר ,בחיפושים אחרי הגלימה, מודה התרברבתי , התפארתי בתואר האצילי כשבפנים פחדתי כמו מלך מיואש ללא צבא שמוקף אויבים ,פחדתי כל יום מפני מלחמה ,הרגשתי שהממלכה נאבדת לי. הבנתי שפשוטי העם בזים לי .אני היחיד שבאמת ידעתי , שבאמת הרגשתי , אי אפשר להיות מאושר עם בחורה שכל משפט שני שלה הוא שקר ושלישי חצי שקר.
ואת פה מולי שוב כמו אז , עם שמלת סטן סגולה ,קצרה מידי וזה לא מפתיע אותי כי את תמר. בטח לא חשבת לשים חזייה את לא משתנה,בטוח שכחת,את כזאת עפיפון . נשארת בול אותו דבר, הציפורניים האדומות האלו ארוכות ממש שמת לב?, יש לך קעקוע של נשר בגב בצד שמאל שאני לא זוכר אבל הוא לא מפתיע אותי.
“תמר” אני צועק לכיוון שלך.את מחייכת את החיוך הביישני הזה שפעם הכרתי מקרוב על כל פניו וזוויתו, החיוך כשאת רוצה שנשלים,החיוך אחרי שאת צועקת ומתחרטת, החיוך מהפרידה על הספסל, החיוך שגורם לך להרגיש כל כך חשוף,כל כך גלוי , כל כך ערום לידה , החיוך השקרי הרמאי המזויף הזה.
החיוך מההלוויה של עומר.
שקט.
לא צריך לדבר.
אין מה לומר .
החיוך של תמר מתרחב והיא מחבקת אותי ואני כמו ילד קטן שסבתא מחבקת אותו מתרפק ולא מרפה.
הייתי צריך אותך תמר , צריך אותך את שומעת? הזדקקתי אלייך כמו שהזדקקתי לסוכר או חלבון.
הגוף שלי צעק כי הוא לא קיבל מרכיב בסיסי “תמר”.
שוב פה, ממש כמו אז ליד הספסל הזה שבוע אחרי ההלוויה של עומר, כשעזבתי.
אותה נקודה איפה שבכית ולא הפסקת, ג’ינס קצר ישן שלי עלייך גופייה דקה לבנה , ממש פה מול הספרייה ,מול העץ הגדול הזה שבטח ראה הכל פה בקיבוץ ונמאס לו.
אני באתי על אופניים , קיבלת אותי בפנים אדומות כמעט כמו השיער שלך “למה” למה רועי” רועי למה?” “רועי” רועי”. ואני בשקט. לא יכול להוציא מילה ,לא מסוגל להגיב , לא מסוגל לחשוב. “אני עוזב” זה מה שהצלחתי לומר אחרי 20 דק’. “לא יכול איתך יותר” “לא מרגיש צורך”.
“לא רוצה”. אני – בלי הסברים ,בל דיבורים מיותרים, בלי ליטושים, בלי להתעמק בכאב , בלי פרטים פשוט קר וקצר.אני עם חולצה שחורה ומכנס קצר משחק ביד עם תפוז שבדרך קטפתי וזה הזכיר לי שאת אוכלת אותם בלי לקלף , אני פשוט חותך.
” כשתירגעי תדברי “.הלכתי משם.
וזאת הפעם האחרונה שנפגשנו.
אז אמרו שעזבתי בגלל עומר , אמרו ,אל תאמיני לכל דבר.
אני יודע שעזבת לאיטליה אז אמרו שעזבת בגללי אז אמרו ,אני לא מאמין לכל דבר.שמעתי שהיית עם איזה אחד ,כנראה הוא עזב אותך, תמר את פשוט נוודת , את נדה לך ממקום למקום מנסה לראות ולהתנסות בכל ובסוף נשארת לבד.
מה את מסתירה ? .
השתנתי רק שתדעי, אני רואה שאת שמה לב ,כן כבר לא גיבור צעיר ושובב , רק עכשיו אני נזכר לשאול למה ואני לא מקבל תשובות. אני לא מפסיק לשאול ממש באובססיה ממש כמו בלילה ההוא בספסל כשנפרדנו ועכשיו אני מתחיל להבין אותך ואני ממש מצטער ,ממש מצטער.
אני יודע שגם את רואה את עומר לפעמים אל תשקרי.
את יודעת אף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אלייך תמר , את יודעת אפילו שהיינו ביחד לא הבנתי מה אני עושה איתך והייתי מהסס הרבה.
זוכרת שהיית נעלמת לי פתאום באמצע משפטים, באמצע שיחות טלפון, באמצע החיים, הייתי מדבר אלייך והיית מסתובבת.
” רועי זה בדיוק מה שאתה עושה באופן מעשי”.
” אני לא מבין”. לא הבנתי ,נשבע לך לא הבנתי.
את עומדת מולי עכשיו ואני כמעט מרגיש אותך.
כמעט.
אני מרגיש שכולם מסתכלים עלינו.
מרגיש כמו בחלום מטושטש.
גם עומר מסתכל .
הזוי איך הגלגל מסתובב , אני רוצה לנגוע בך , להרגיש אותך לשמוע את הטון המבקר המעצבן שלך.לא צריך לדבר איתך או לסמן לך, את מרגישה אותי מאז שאני פה עד שאני יעלם , עוקבת אחרי עם העניים כאילו אני לא שם לב ואין לזה שום טעם ,הסתיים המשחק תמר ,רימית קצת , כל הקלפים על השולחן ניצחת!.השתגעתי. זכית בי. הפכת אותי כמוך , אני כמוך עכשיו לא יודע מה אני רוצה ולאן אני הולך או מה אני אומר. משחק עם כולם ובעיקר עם עצמי כמו במונופול מנסה להשתלט על הכול , אבל זה לא נשלט תמר את כמו מחלה. ברגע שהשיר נפסק שם מתחילות המילים.
לא משקר לך , אין לי מה להגיד לך , כי כל מה שיש לי לומר אני לא באמת רוצה שתשמעי כי לא מגיע לך. את מחכה שאני יגיד משהו שימיס אותך , את מחכה לרגע אוטופי , את מחכה לסוג של גאולה, זה לא יגיע תמר את מכירה אותי לא מאתמול. בפנים את יודעת מה אני מרגיש וזה מספיק אל תטעי, את יודעת אבל לא אכפת לך.אני קשור אלייך תמר אבל את אטומה ופחדנית.
לא חשוב כמה זמן עבר או יעבור תמיד אנחנו נהייה תמר ורועי.
אני יודע מה רץ לך בראש עכשיו , אני יודע באיזה מילים את משתמשת בשביל להסביר לעצמך את מה שהולך פה, אני יודע בדיוק באיזה טיעונים ובאיזה טון דיבור ולא אכפת לי שזה בטון המעצבן הזה,לא אכפת לי. אני יודע במה את נזכרת אוטובוס אני , את , עומר, גשם , אני לא לובש הרבה רק מדי א’ , את מכוסה טוב ואני לא מפסיק לרעוד , אני כמעט מתפרק ,לא רוצה לדבר ,לא מצליח לדבר , אני מפסיק לרעוד.אני מפחד , גם עומר אני מרגיש שגם עומר. את בכלל לא יודעת. בשבילך זה עוד יום ראשון שאנחנו נוסעים לצבא וחוזרים בחמישי.
.עומר אח שלך צועק עלי ” נו אחי יאללה “.
“עזוב ‘תה”.
ובא ישר לחבק אותך.
את מחייכת .
את לא שמה לב שהבוקר הזה קצת אחרת , בוקר קצת שונה.את לא חושדת.עומר שחקן טוב כמעט כמוך,כמעט כמו אחותו הקטנה.
אני ועומר עולים ביחד לאוטובוס בפעם האחרונה.
הנה לה דמעה.
הדמעה מוכיחה ומאמתת ,ניחוש נכון אני תמיד מדייק ידעתי שתזכרי בזה.
חח את כזאת צפויה תמר.
אני לא עושה לך בכוונה עכשיו שאני עומד מולך ולא מדבר , אני פשוט לא מסוגל.אכפת לי איך את מרגישה? ,אני מעיז , את שוב כמו עליסה בארץ הפלאות במן עולם מופלא משלך .. “מושלם” את עונה לי . מושלם תמר ? מצטער זאת לא התשובה הנכונה.
אני לא מגיב.
כלום לא השתנה אותו מבט, אותם עניים ,אותה תנוחה.
את עלי.
אנחנו משתוללים כמו במחשבות שלי או אפילו יותר.
לאט לאט את מרגישה שאני ריק.
את מתנשפת מעלי לאט לאט ומהר ממש כמו אז .
רועדת.
רוטטת.
אני לא חושב שעומר רוצה לראות את זה ,קצת מביך העניין.
ואחרי שזה נגמר רועי הולך לאיבוד.
.אל תבכי , טוב נו תאמת שלא אכפת לי תבכי , גם ככה חצי ממה שאת אומרת ועושה אני לא מבין , חוץ מזה את יודעת שמגיע לך.
תמר יקירתי תביני, אי אפשר שהדברים ילכו בדרך שלך יש כאן מלך תמר יש כאן מלך.
ותמר רק שהייה לך ברור אני לא עונה יותר על השאלות הכלליות שלך שאני אף פעם לא מבין מה את מנסה לשאול או לקבל בתמורה.
לא רוצה להגיד דברים שאני לא רוצה לומר, אז תפסיקי לגרום לי.
לא רוצה לדבר על הפחדים שלי.
לא רוצה לדבר על עומר.
לא צריך לדבר על מה שהיה שם , לא צריך לדבר על עומר , תפסיקי להגיד שאני חייב.
אז אמרו שיכולתי לעזור לו ,אמרו ..תפסיקי להאמין לכל דבר.
תחליטי שאת לא מאמינה.
רציתי לחזור אבל הגדוד אמר שאין בשביל מה.
אף אחד לא ראה אותו.
שאלתי את כולם.
נשבע לך.
הפחד שיתק אותי.עמדתי דום נתתי לאצבעות המדממות שלי לחמוק מההדק מטה .
חיכיתי למישהו שיתקוף אותי בשנייה הזאת בהפתעה.
ואת צמודה אלי כמו שלא היית אף פעם , כמו שרציתי מאז שעזבתי, כמו שפנטזתי .
אני רוצה שתיעלמי.
אני רוצה שתלכי.
אני רוצה שתפסיקי עם הפנים המסכנות האלה שמעוררות רחמים, אני לא יכול יותר להסתכל עלייך או לשמוע אותך.
לא יכול.
לא יכול.
אבל למה את נופלת כל פעם מחדש תמר , אני כבר הזהרתי אותך … אמרתי לך את מכירה אותי , את יודעת עם מי יש לך עסק פיטר פן או לא? תספרי 10 שניות ואני עף רק תנסי.
אני שומע את הכעס שלך בכל נשימה שלך עליי. אני מרגיש את הכעס בכל נגיעה , בכל לטיפה.
תצעקי עליי, תרביצי לי.. אל תגידי לי רק דברים יפים שאני רוצה לשמוע. תפסיקי להיות הפסיכולוגית שלי , תפסיקי לנסות לשפר אותי ולגרום לי להרגיש יותר טוב.
אני אבוד.
תגידי את האמת , תשפכי הכול אני גם ככה מרגיש את זה את לא יכולה להסתיר את העבר שלנו או את המועקה ששנינו מרגישים. תגידי שאת מצטערת שהכרת אותי, תגידי כמה אני עושה לך רע, כמה בכית בגללי, כמה אני מכביד עלייך , כמה אני משפיע עלייך.
כמה לא הייתי שם.
אני שונא אותך.
לא יודע תמר , אל תשאלי למה.
אולי בגלל שעומר מסתכל עכשיו ורואה אותי נשבר והבטחתי לו שזה לא יקרה שוב.
אולי בגלל שאני צריך לנחש כל הזמן.
אולי בגלל הטון דיבור שלך.
אולי בגלל שאני תלוי בך.
אולי בגלל שאת יודעת מה את רוצה.
אולי בגלל שהתגברת.
אולי בגלל שהמשכת הלאה ואני עדיין עם הגדוד שואל מי האחרון שראה את וולדמן?
אולי בגלל שלא היית שם.
ואולי בגלל שאת באמת לא רואה את עומר ואני כן.
בגלל שאי אפשר לחזור אחורה וללכת במקומו.
את פה איתי עכשיו , אבל בעצם מבחינתך את עדיין יושבת על הספסל מול הספרייה בוכה ושואלת אותי למה אני עוזב , עדיין כועסת, עדיין לא מבינה.
מה את לא מבינה , בואי אני יסביר לך את מה שלא רצית להבין הרבה זמן , את מה שהכחשת , את מה שלא הרגשתי , את מה שהרגשת , אני יסביר לך מה שתרצי.
את לא מרפה ממני.
” אני עוזב”.
את בשלך תמר לא מבינה .
“בא לי שתחבק אותי”.
“אני לא יכול ,לא יכול”.
אבל אני מחבק חזק, חזק,חזק חזק ,חזק, חזק .
הכי חזק.
כמו שאני רוצה לחבק את עומר.

” מלכת הקלפים”
דרוג הסיפור 3.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך