זהוווו!!!!!!!!! מקווה שנהנתם!!!
אני אעשה עוד סיפורים של זה!!!

אהבה בפניימיה

07/11/2011 595 צפיות תגובה אחת
זהוווו!!!!!!!!! מקווה שנהנתם!!!
אני אעשה עוד סיפורים של זה!!!

קמתי לעוד יום רגיל בפנימייה. הלכתי לשירותים לעשות את צרכי הבוקר הרגילים, שטפתי פני והסתכלתי במראה. ראיתי ילדה גבוהה, רזה, עם שיער בצבע חום שקד ועיניים כחולות, אף טיפה סולד ושפתיים גדולות ומלאות. הרבה אנשים אומרים לי שיש לי יופי מיוחד, שהם לא ראו הרבה זמן, אבל אני באמת לא מתלהבת ממה שאני רואה. אם הם רק היו יודעים למה..
לבשתי מכנס ג’ינס קצר וגופיית סבא שחורה, סידרתי את הפוני לצד, שמתי שחור בעיניים ומסקרה, בושם, דיאודורנט, נעלתי את האולסטאר הבורדו שלי, לקחתי את התיק ויצאתי.
“בוקר טוב” ונסה אמרה לי כשראיתי אותה בחדר אוכל
“בוקר טוב” חייכתי אליה.
ונסה היא החברה הכי טובה שלי, מהיום הראשון שלנו בפנימייה התחברנו. היינו שתינו ילדות חדשות ושמו אותנו באותה כיתה, זה ישר חיבר בינינו. מכיתה ז’ אי אפשר להפריד בנינו, והיום אנחנו באמצע י”א. לונסה יש שיער בלונדיני עם גוונים חומים, משהו ממש יפה ומיוחד, עיניים חומות וסיידליפ. היא באמת אחת הילדות היפות שראיתי.
לקחתי 2 פנקייקים וסירופ שוקולד ושוקו והתיישבתי ליד ונסה.
“מיילי, ראית כבר את הילד החדש?” ונסה שאלה אותי
“איזה ילד חדש שאנחנו באמצע השנה?”
“השמועה אומרת שההורים שלו נהרגו בתאונה אז הוא בא לפנימייה כי אין אף אחד שיטפל בן” ונסה אמרה תוך כדי שהיא לעסה את הפנקייק שלה “אבל מה זה משנה למה הוא פה, את ראית איך הוא נראה?” היא אמרה בהתלהבות
“לא, בכלל לא ידעתי שיש תלמיד חדש”
,לא נורא, את בטוח תראי אותו” היא אמרה “אי אפשר לפספס יופי כמו שלו” היא אמרה וצחקנו.
אחרי 10 דקות היה צלצול וכולם התפזרו לכיתות שלהם.
“מה יש לנו עכשיו?” שאלתי את ונסה
“היסטוריה” היא ענתה בייאוש. זה השיעור שהיא הכי שונאת.
נכנסנו לכיתה והתיישבנו במקומנו, בשורה השנייה הכי מאחורה.
“בוקר טוב לכולם” מר ג’ונס אמר כשנכנס לכיתה “היום אנחנו מתחילים נושא חדש, מלחמת העולם השנייה. אנחנו נתחיל במאפייני המשטר..” דפיקה בדלת קטעה אותו
“פתוח” הוא אמר
“פה זה י”א 2?” שמעתי קול גברי שואל
“כן, מי אתה?”
“אני תומאס ווקר, התלמיד החדש” הוא אמר ואני הרמתי את ראשי מהמחברה וראיתי את הדבר הכי יפה שקיים. הוא היה גבוה, היה לו שיער בלונדיני שנפל על הפנים בצורה מושלמת ועיניים חומות מדהימות, היה לו עגיל וגבה ושפתיים מושלמות.
“אהה כן” מר ג’ונס אמר “כנס”
“תודה” הוא חייך “איפה לשבת?” הוא שאל
“ליד ספנסר” הוא אמר והצביע לכיוון של ספנסר
“אוקיי הוא חתיך!” לחשתי לונסה
“אמרתי לך” היא חייכה
ראיתי את כל הבנות מהופנטות ממנו, ראיתי שהן מקנאות בספנסר שישב לידו.
השיעור עבר מהר, והאמת, היה ממש מעניין.
“את באה החוצה?” שאלתי את ונסה
“את לא רוצה ללכת להכיר את תומאס?”
“לא בא לי עכשיו” אמרתי “כל הבנים והבנות עכשיו לידו, וחוץ מזה הוא נראה כמו אחד שיותר מידי מתלהב מעצמו”
“אם את אומרת” היא אמרה
“אז יצאנו?”
“כן, בואי” היא אמרה ומשכה את ידי.
הלכנו למקום הקבוע שלנו- הדשא מאחורי הבניין שלנו. הוא בדרך כלל מבודד אבל יש בו את הנוף הכי יפה, נוף לים. הפנימייה שלנו נמצאת ליד חוף הים וכל סוף שבוע נותנים לנו זמן חופשי בים. למרות שיש לנו הרבה חברים בפנימייה, לפעמים אנחנו מעדיפות ללכת לשם ולהיות רק שתינו, ולדבר. אני יודעת עלייה הכל והיא עליי, או לפחות כמעט הכל.
ישבנו שם ודיברנו עד הצלצול.
“מה יש לנו עכשיו?” ונסה שאלה אותי
“חינוך” אמרתי בחיוך. אני אוהבת את השיעורים עם עם המחנכת שלנו, גברת קרטר. היא המורה שאני הכי אוהבת בבי”ס.
נכנסו לשיעור והתיישבנו במקום שלנו. אחרי 5 דקות גברת קרטר נכנסה, הציגה את תומאס והתחילה בשיעור. הייתה לי הרגשה שמישהו מסתכל עליי רק לא הבנתי מי. הסתכלתי על הילדים בכיתה, עד שראיתי אותו. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים הערך דקה. יש לו את הפנים הכי יפות שראיתי, פשוט הכל משורטט באופן מושלם. הוא חייך אליי ואני חייכתי אליו חזרה.
“אני רואה ניצוצות?” ונסה שאלה בחיוך
“לא נראה לי” צחקתי
“לי זה לא נראה ככה”
אחרי 15 דקות נגמר השיעור והייתה הפסקה. ונסה אמרה שהיא צריכה ללכת למר שטראוס, המורה שלה לביולוגיה לבקש ממנו הארכה לעבודה שהיא צריכה להגיש לו, ואני נשארתי בכיתה לאסוף את הדברים שלי. כשבאתי לצאת מהכיתה הרגשתי שמשהו תופס בידי. הסתובבתי וראיתי אותו, את תומאס.
“לאן את הולכת?”
“החוצה” אמרתי בחוצפה “אתה מוכן לעזוב את היד שלי?”
“לא” הוא אמר בפשטות “עוד לא הכרתי אותך, אני אפילו לא יודע איך קוראים לך”
“מיילי אוונס” אמרתי “עכשיו אתה מוכן לעזוב אותי?”
“עוד לא” הוא אמר והתקרב אליי “יש לנו עוד הרבה חומר להשלים”
“חצוף!” אמרתי וניסיתי לשחרר את ידי, אך ללא הצלחה
“בואי איתי” הוא אמר ולקח או יותר נכון גרר אותי אחריו תוך כדי שאני מנסה להתנגד לו.
“תראי איזה יפה פה” הוא אמר אחרי שהוא לקח אותי מאחורי הבניין שלנו- המקום שלי ושל ונסה.
“אני יודעת שיפה פה, להזכירך אני מכירה את המקום הזה יותר טוב ממך”
“אני בטוח שאת לא מכירה את המקום הזה” הוא אמר ופתח איזו דלת שהייתה מוסתרת מאחורי שיחים.
“מה זה המקום הזה?” שאלתי
“זה מקום נחמד שהכרתי, בואי כנסי” הוא אמר והושיט את ידו כדי לעזור לי.
בהתחלה היססתי מעט אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת איתו בכל זאת, זה נראה כמו מקום מגניב.
ירדנו במדרגות ולא יכולתי לראות שום דבר, זה היה המקום הכי ומפחיד שהייתי בו. הידקתי את האחיזה בידו של תומאס ושמעתי אותו מצחקק.
“מה אתה צוחק טיפה?” שאלתי. טיפה נעלבתי ממנו האמת.
“סתם זה מצחיק שמקודם רק רצית שאני אעזוב אותך ועכשיו את חונקת את היד שלי מרוב שאחיזה שלך חזקה” אמר
“אני שמחה שזה מצחיק אותך שאני מפחדת” אמרתי בזלזול
“אני מצטער”
הגענו לעוד דלת ותומאס פתח אותה. הדלת הובילה לחדר קטן, עם שולחנות וכיסאות ואפילו היה לוח על הקיר. החדר הזה היה נראה כמו כיתה רגילה, רק הרבה יותר מאובקת וישנה.
הוא הדליק את האור ואני הסתובבתי בכיתה, בחנתי הכל.
“מגניב נכון?” הוא שאל
“לגמרי” חייכתי
“מהיום זה המקום הקבוע שלנו” הוא אמר ואני צחקתי
“למה את צוחקת?” הוא שאל תוך כדי שהוא מתקרב אליי
“כי בדרך כלל מקום קבוע זה לחברים או ידידים ממש ממש טובים, ולא נראה לי שאנחנו אחת מהקטגוריות האלה” אמרתי ופתאום נכבה האור
“תומאס זה לא מצחיק תדליק את האור” אמרתי בפחד
“אני הייתי פה לידך איך יכולתי לכבות את האור כשהמתג בצד השני של החדר?”
“אז אם זה לא אתה מי כיבה אותו?”
“לא יודע את מפחדת?” שאל וידעתי שהוא מחייך
“תוריד את החיוך”
“איך את יודעת שחייכתי?”
“אתה צפוי מידי”
לפתע שמענו טריקה חזקה. לקחתי את הפלאפון שלי ועשיתי איתו אור והלכתי לכיוון הדלת.
“זה נעול!” אמרתי בלחץ
“מה?!” הוא גם היה לחוץ
“הלדת נעולה!” אמרתי “איך נצא מפה?”
“נראה לי שנתקענו” הוא אמר והרגשתי את נשימותיו על הצוואר שלי.
“תעוף ממני!” אמרתי בקול קר
“מה יש לך?”
“כלום, אין לי כלום” אם הוא רק היה יודע מה קרה לי לפני שהגעתי לכאן, לפנימייה, הוא היה מבין הכל.
“טוב מה עושים?” שאלתי
“לא נראה לי שיש מה לעשות חוץ מלחכות”
“לחכות?! איך מישהו בכלל יגיע לכאן?”
“איך שאני ואת הגענו. אני מכיר כמה ילדים שמכירים את המקום הזה, בכל זאת, הם הראו לי אותו”
“לא עדיף להתקשר למישהו?”
“אין קליטה גולם”
“ממש יופי” אמרתי והתיישבתי על הרצפה. המצב הזה הזכיר לי דברים שלא רציתי לזכור, דברים שהדחכתי. זה הזכיר לי את הפחד, את החוסר אונים, את כל מה שהרגשתי באותו לילה, אותו לילה שהייתי רוצה להעיף מהזכרון שלי. התחלתי לבכות. כל מה שקרה באותו לילה עלה בזכרון שלי, הכל רץ כמו סרט אימה ואני הייתי הוקרבן, רק שאז אותו לילה, אני הקורבן לכל החיים.
“מה קרה?” הוא שאל בדאגה והתקרב אליי, אבל לא עניתי לו.
“מה שזה לא יהיה, יהיה בסדר, אני מבטיח” הוא אמר וחיבק אותי.
“אני מצטערת” אמרתי אחרי 0 דקות שבהן בכיתי על הכתף שלו
“זה בסדר” הוא אמר “עכשיו את מוכנה להגיד לי מה קרה?”
“זה עדיין קשה לי לספר, אפילו לונסה לא סיפרתי”
“זה בסדר, תספרי לי מתי שאת מוכנה” הוא חייך חיוך מרגיע
“תודה” עניתי בחיוך קטן
ככה נשארנו יושבים כשהוא מלטף את שיערי ואני שמה את ראשי על כתפו, ופשוט דיברנו. אין לי מושג כמה שעות עברו אבל היה לי כיף איתו, הרגשתי שיש עוד מישהו בפנימייה שאפשר לסמוך עליו.
“אז בסוף, הטיפש הזה התחיל לרקוד כמו מפגר ולקפוץ כמו צפרדע בגשם” הוא סיים לספר לי את הסיפור על אחד מהחברים שלו וצחקנו.
“יש פה מישהו?” שמענו קול וקמנו מהר
“היי!” צעקתי “תפתח את הדלת, היא נעולה!”
“רק רגע” הוא אמר ואחרי 5 דקות הדלת נפתחה וראינו את ספנסר מחייך, לא הבנתי מה פשר החיוך הזה.
“תודה תודה תודה!” אמרתי וחיבקתי אותו
“עד כדי כך היה לך רע איתי?” תומאס שאל ואני צחקתי.
“טוב אם לא אכפת לכם, אני הולכת לחדר שלי, אני רוצה להתקלח וללכת לישון”
“טוב, ביי” תומאס צחק ואמר, ואני עליתי במדרגות ויצאתי החוצה ולהפתעתי היה חושך בחוץ, מה שאומר שהיינו שם המון המון זמן. יכולתי לשמוע אותם מדברים בגלל ההד, ומתוך סקרנות נשארתי להקשיב למה שהם אומרים.
“תודה אחי” שמעתי את תומאס
“בקטנה, איך היה לפחות?” ספנסר שאל
“היה נחמד” הוא ענה לו “אבל פעם הבאה תבוא לפתוח יותר מהר את הדלת, כמה שעות החזקת אותנו שם?”
“אתה אמרת שאתה רוצה להיות איתה כמה שאפשר, אז סידרתי שיהיה לך הרבה זמן” הוא אמר והדמעות כבר התחילו לעלות בעיניי. ‘אני לא מאמינה’ חשבתי לעצמי ‘איך הוא יכל לעשות לי את זה?’ ובשלב זה הדמעות כבר התחילו לזלוג.
“מיילי” שמעתי את קולו המופתע של תומאס “מ..מה את עושה פ..פה?” הוא שאל ממלמל
לא עניתי לו, רק נתתי לו את הסטירה הכי חזקה שיכולתי ורצתי לחדרי.
הרגשתי כל כך מושפלת, עד שחשבתי שאני סוף סוף אוכל להיפתח לעוד מישהו, חוץ מונסה, זה התפוצץ לי בפרצוף. מה חשבתי לעצמי שנתתי לעצמי לסמוך על בן? הרי אני יודעת טוב מאוד איך זה נגמר פעם קודמת, איך יכולתי לתת לעצמי להיסחף ככה?
הגעתי לחדרי וכל מה שרציתי לעשות היה לישון, לא היה לי כוח לעשות כלום, אפילו לא להתקלח. נעלתי את דלת חדרי ונכנסתי מתחת למיטה והלכתי לישון.

אהבה בפניימיה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

תמשיכי דחוף סיפור יפה:)

21/12/2011 02:50
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך