אהבה שנייה -פרק 27-

bl_bar 05/03/2019 76 צפיות אין תגובות

טים הסדיר את נשימותיו אחרי שרץ מהמונית אל פתח ביתו של ראיין, רוצה להגיע הכי מהר שהוא יכול אל חברו שבצרה.

הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, נושם עמוק ומהנהן לעצמו, מדרבן את עצמו לתקתק בדלת ולאחר מכן הוא עשה את זה, מתקתק בדלת ומחכה בפחד שראיין יפתח לו את פתח הבית.

“ט-טים” ראיין מלמל בשכרות עמוקה כשפתח את הדלת, הוא היה נראה אפוס כוחות, חלש וחסר שמחה, אפשר להגיד שהוא היה נבול, כל כך נבול שטים לא יכל שלא לדמוע, “ראיין” הוא לחש, “תיכנס” ראיין מלמל לבסוף, זז מעט מהדלת ומאפשר לטים להיכנס פנימה לפני שהוא סגר את הדלת באיטיות, יודע שאם הוא יסגור אותה מהר הוא כנראה יאבד שיווי משקל וייפול לקרקע.

טים הביט על ראיין בחשש, רואה איך שראיין הולך בזגזג אל הסלון והוא הלך אחריו באיטיות, רוצה להגן על ראיין אם ובמקרה הוא ייפול לאחור.

“ש-שב” ראיין מלמל כשזרק את עצמו לסלון, נופל לישיבה ומושיט את ידו קדימה- אל בקבוק האלכוהול, מבלי באמת להביט על טים שהקשיב לו והתיישב לידו בשקט, רואה איך שראיין לוגם מפיית הבקבוק את המשקה החריף שכבר לא בטוח שיישכר אותו יותר ממה שהוא שיכור כבר עכשיו.

“ר-ראיין תפסיק” טים אמר, לא יכול לראות את ראיין ככה והוא אחז בבקבוק, מרחיק אותו מעט מפיו של האחר, אבל הבלונדיני עדיין היה חזק והוא משך בחזרה אליו את הבקבוק, “ת-תאשים את עצמך בזה” ראיין מלמל בלחש וטים כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה, שומע טוב מאוד את מה שחברו הטוב אמר.

“מ-מה?” טים מלמל, הוא לא הבין את מה שראיין אומר והאחר רק הביט עליו לכמה רגעים, שותק ומסתכל עליו, חוקר אותו עם עיניו השיכורות, חיוך מזלזל הופיע על פניו של ראיין לפני שהוא שקע בפניו המבולבלות של טים, רואה את עיניו הדומעות והמודאגות של חברו והוא נאנח לעצמו, מתאפס על עצמו מעט למספר שניות, טים לא אשם, הוא לא יכול להאשים אותו, טים תמים מדי בשביל שיהיה לו חלק במצב הזוגי שלו ושל קריסטין.

“לא משנה” ראיין אמר לבסוף, חוזר ללגום מהמשקה שלו, משאיר את טים מבולבל כל כך, “ראיין למה התכוונת?” טים שאל, מתעקש לדעת, גורם לראיין להיאנח שוב לפני שהוא הניח את הבקבוק על השולחן, נשען אחורנית על הסלון ועוצם את עיניו, “תגיד…” ראיין מלמל, עיניו עוד עצומות וטים הסתכל עליו, מנגב את דמעותיו קלות, הוא לא יכול לבכות, אין לו את הזכות לבכות למול ראיין, ראיין הוא זה שסובל הכי הרבה כרגע.

“איך הולך לך עם אליסון? אתם בזוגיות טובה?” ראיין שאל, פוקח את עיניו ומזיז את ראשו הצידה, מסתכל על טים, “כ-כן, אנחנו בזוגיות טובה” טים אמר, משקר ולא משקר כאחד, אחרי הכל הוא ואליסון חברים מאוד טובים וגם זה סוג של זוגיות, אבל מבחינת התשובה שראיין רצה לשמוע באמת, זה היה שקר, הם לא זוג בסופו של דבר.
“מממ” ראיין מלמל, עיניו מאוכזבות וטים יכל להבחין בזה, הוא לא באמת ידע למה ראיין מאוכזב, יכול להיות שהוא לא מרוצה מהתשובה שהוא נתן לו? יכול להיות שראיין רוצה לשמוע שהוא ואליסון רבים מדי פעם בשביל שהוא לא ידאג מהריב עם קריסטין?

“א-אנחנו רבים מדי פעם גם כן, אף זוג לא מושלם” טים אמר בחיוך, מקווה שזה אולי ימחק את האכזבה מפניו של ראיין, אבל במקום זה ראיין פלט צחקוק שהיה אפילו מאוכזב יותר ממבטו בזמן שהוא הנהן בכאילו הבנה.

“אנחנו חברים הרבה זמן” ראיין מלמל לפתע, “אתה וקריסטין?” טים שאל והאחר הניע את ראשו לשלילה, “אני ואתה” ראיין אמר וטים הנהן בהסכמה, “אי פעם שיקרת לי?” ראיין שאל וטים קפא לכמה רגעים במקומו, בולע את רוקו בלחץ, הוא שיקר לראיין יותר מדי פעמים, הוא שיקר לו בכל כך הרבה תחומים, הוא שיקר לו במשך זמן ממושך, הוא אפילו משקר לו עכשיו, “ל-לא” טים מלמל, מניע את ראשו לשלילה, מנסה להיראות גם אמין.

“אתה בטוח?” ראיין שאל בלחש, מתחיל לכעוס, טים עקשן והוא לא אהב את זה, במיוחד כשהשכרות ניקרה את ראשו, במיוחד כשההרגשה הלא נעימה כלפי טים חזרה אליו, יכול להיות שטים לא תמים כמו שהוא תמיד חשב לעצמו, יכול להיות שהחברות שלהם הייתה גם שקר אחד גדול? יכול להיות שכל השנים האלו ביחד היו שקר? הוא היה משחק בשביל טים? החברות שלהם הייתה סתמית לטים?

“כ-כן, ל-למה אתה שואל את זה?” טים שאל, מגמגם מפחד, הוא לא ידע אם ראיין יודע משהו על אחד מהשקרים הרבים שלו, אבל המבט הזה של ראיין גרם לו לחשוש.

“סתם” ראיין אמר ברוגע, אוסף את עצביו ומתיישר רק בשביל לקחת שוב את בקבוק האלכוהול, רוצה לשתות ממנו, אבל טים במהירות אחז בבקבוק עם שתי ידיו, לא רוצה שראיין ימשיך לשתות, “בבקשה ראיין, תפסיק, זה לא טוב בשבילך וזה לא טוב בשביל קריסטין” טים אמר במהירות, רוצה להוריד את ראיין מנושא השתייה.

“באמת אכפת לך ממני? באמת אכפת לך מקריסטין?” ראיין שאל, חוסר אמונה נשמע מטונו, “כן, ברור שאכפת לי” טים אמר מבלי לחשוב פעמיים, “אני דואג לך, אלכוהול לא יעזור לך” טים אמר ברצינות, מושך את הבקבוק מידיו של ראיין.

“אתה צריך להיות מפוקס בשביל לחשוב על מה לעשות עם קריסטין” טים אמר ברצינות, מחזיק את הבקבוק מאחורי גבו, “אני אהיה מפוקס אחר כך” ראיין מלמל, מושיט את ידו אל טים, אוחז בזרועו ומנסה למשוך אותה אליו, רוצה את הבקבוק.

“ראיין!” טים הרים את טונו, נלחם בחברו הטוב, יודע שאולי כרגע ראיין כועס עליו, אבל כשהשכרות תיעלם הוא כנראה יודה לו על כך שהוא מנע ממנו להמשיך לשתות, “טים תיתן לי את הבקבוק!” ראיין הרים את טונו גם כן, מכאיב לטים כשהוא אחז בזרועו חזק יותר, אבל לטים זה לא שינה, מצידו להילחם עם ראיין עד שהאחר יתייאש.
“טים!” ראיין צעק, מקפיץ קלות את טים, “תיתן לי את הבקבוק המזורגג הזה!” הוא המשיך, מושך את הזרוע חזק יותר, מצליח להוציא את הבקבוק מהמסתור, “אני לא אתן לך אותו” טים אמר ברצינות, עיניו דומעות בזמן שהוא המשיך להילחם באחר, לא מאפשר לראיין לקחת את הבקבוק.

“אתה תשנא את עצמך אם תמשיך לשתות” טים מלמל, ליבו נשבר מלראות את ראיין ככה, וראיין הביט בתוך עיניו הכחולות, “אני רוצה לשנוא את עצמי כרגע, תיתן לי את האפשרות לעשות את זה” ראיין מלמל בתשובה וטים הניע את ראשו לשלילה, לא מוכן לזה וראיין נשף ברוגז, “טים, אל תיתן לי להיות אלים” ראיין אמר, לא מאיים, מזהיר.

“אתה לא תרביץ לי” טים לחש, “אני מכיר אותך” הוא הוסיף, מאמין בראיין, והאחר צחקק לפני שדחף בחוזקה את טים על הספה, גורם לו לשכב עליה עם גופו העליון בעוד שרגליו של כחול העיניים נמצאו עדיין בישיבה.

ראיין עלה מעל לגופו של טים, שיערו הבלונדיני נופל מטה כמו עלי שלכת שעדיין לא נשרו, עיניו החומות היו אדמדמות מעט, שיכורות, לא מפוקסות, לא נמצאות במציאות, ראיין היה עמוק בתוך הבועה של עצמו, בועת כעס ושנאה, בועה מרושעת.

“ר-ראיין” טים גמגם כשהצליח להוציא צליל מגרונו, מביט בעיניים כחולות ודומעות מעלה אל פניו הקרובות והכעוסות של ראיין, “א-אתה לא תרביץ לי” הוא מלמל, דמעותיו נופלות הצידה על פניו בעוד שהוא המשיך להביט עמוקות על ראיין שהסתכל עליו.

ראיין נאנח ועצם את עיניו, מקרב את פניו לאחר, מניח את מצחו על המצח של האחר, מפתיע את טים שלא היה מסוגל לזוז, “תיתן לי לשתות” ראיין התחנן, ריח האלכוהול נוטף מפיו, “בבקשה” הוא הוסיף, דמעה נופלת מעיניו העצומות, פוגעת בפניו של טים שפלט צפצוף בכי קטן, “לא” טים לחש לבסוף, “בחיים לא” הוא המשיך, אבל הוא היה חלש מדי, הסיטואציה הזאת החלישה אותו, ליבו פעם בחוזקה, נשימותיו בקושי הצליחו לצאת החוצה, וזה נתן לראיין את ההזדמנות לפקוח את עיניו ולגנוב מטים את הבקבוק, שותה ממנו במהירות לפני שטים לקח את הבקבוק בחזרה, שותה את האלכוהול בעצמו.

ראיין הביט על האחר בהפתעה מלמעלה, רואה איך שטים שותה את האלכוהול שעוד נותר במהירות.

טים השתעל קלות כשהוא סיים את האלכוהול, מסתכל על ראיין ומחייך קלות, “נגמר האלכוהול” הוא לחש, “אתה לא יכול לשתות יותר” הוא הוסיף וראיין רק בהה בו לכמה רגעים לפני שהוא חייך בייאוש, מכה חלושות את מצחו של טים, “אתה מטומטם” ראיין לחש, “גם אתה מטומטם” טים לחש בחזרה, מרגיש איך שהיד של ראיין מתחילה ללטף את פניו באיטיות בעוד שהוא ראה איך שראיין חוקר את פרצופו.

“אני מאוכזב ממך” ראיין מלמל, צובט קלות את לחיו של טים שאחז בחוזקה בבקבוק, מפחד להפיל אותו, “למה?” טים שאל בלחש, מפחד לדבר בקול, ראיין היה כל כך קרוב אליו, “שיקרת לי” ראיין לחש, “ל-למה אתה מתכוון?” טים גמגם בזמן שידו של ראיין ניגבה את דמעותיו, “אתה לא בוטח בי מספיק” ראיין אמר, לא עונה לשאלות של טים.

“אני בוטח בך” טים אמר ברצינות, איך הוא יכול שלא לבטוח בו? איך הוא לא יכול לבטוח בחבר הכי טוב שלו? בגבר שהוא אוהב? “בטוח?” ראיין שאל וטים הנהן, אבל ראיין הניע את ראשו לשלילה, “אם היית בוטח בי היית מספר לי את זה” ראיין אמר, “את מה?” טים שאל, “אתה באמת תמשיך לשחק אותה תמים? אני יודע הכל” ראיין מלמל, מניח את מצחו שוב כנגד המצח של טים.

“מ-מה אתה יודע?” טים שאל, בולע את רוקו בלחץ, לא בטוח אם ראיין מדבר רק מתוך שכרות או שהוא באמת יודע משהו, “הכל” ראיין אמר, “א-אתה לא יודע כלום” טים מלמל בחיוך עצוב, “אתה לא יודע” הוא הוסיף, וראיין הביט עליו באכזבה, כועס עליו שהוא לא מאמין לו, שהוא מנסה להסתיר את האמת ממנו.

“אני צריך להוכיח לך שאני יודע?” ראיין שאל, רוגז נשמע מטונו, “איך תוכיח?” טים שאל בלחש, עצוב לו שהם נמצאים במצב כזה עכשיו, “אני אוכיח” ראיין לחש לפני שרכן במהירות מטה, אוחז בעורפו של טים ומנשק אותו ללא אזהרה, מקפיא את טים שפער את עיניו בבהלה, מפיל את בקבוק הזכוכית בידו, גורם לו להתנפץ על הקרקע.

“מממ” טים מלמל כשראיין הניע את שפתיו הרכות כנגד השפתיים שלו, הוא עדיין לא הצליח לעכל שראיין מנשק אותו, עיניו עוד פעורות וגופו קפא במקומו, הוא לא נגע בראיין, הוא לא יכל זוז, מאפשר לראיין לנשק אותו בכעס, הבלונדיני רצה להוכיח לטים שהוא יודע בדיוק מה הוא.

דמעות נפלו מעיניו של טים כשהוא הבין מה קורה, והוא עצם חזק את עיניו, אוחז בחוזקה בכתפיו של ראיין לפני שהוא התחיל להניע את שפתיו גם כן לכמה רגעים, הוא תמיד חלם לנשק את ראיין, הוא תמיד רצה שראיין יאחוז בו והכל היה נראה בסדר ברגעים הראשונים של הנשיקה בניהם עד שליאם קפץ לראשו, עד שקריסטין קפצה לראשו ואז שוב ליאם מילא את ראשו והנשיקה פתאום לא הרגישה נכון, היא הרגישה ריקנית, לא שייכת, לא אמיתית, זאת לא הנשיקה שהוא תמיד דמיין שראיין יעניק לו, זאת לא אותה התחושה שהוא הרגיש כשהוא נישק את ליאם, הגבר עם השיער החום והעיניים הירוקות נגלה לפניו במחשבותיו, המבט העצוב של ליאם הצטייר במוחו של טים.

“ל-לא” טים מלמל ודחף בחוזקה את ראיין אחורנית, “לא” הוא לחש והביט על ראיין בפחד, “ק-קריסטין, א-אתה אוהב את קריסטין” טים אמר, נוגס בשפתו התחתונה בזמן שהוא התאפק שלא לפרוץ בבכי, וראיין נשם עמוק לפני שעצם את עיניו באכזבה עצמית, לא מאמין שהוא עשה את זה לטים, לא מאמין שהוא כפה את עצמו על חברו הטוב.

“אני מצטער” ראיין מלמל, חוזר לעשתונותיו, “א-אני פשוט כועס” ראיין לחש, מתפקס על עצמו, מנסה להסביר את עצמו לגבר ששכב מתחתיו, “אני יודע שאתה גיי” הוא אמר ללא מחשבה, גורם לליבו של טים לקפוא במקומו, עוצר אותו מלפעום, הזמן עצר, “ז-זאת אומרת, א-אני לא בטוח אם אתה גיי או לא” ראיין אמר והתרחק מטים, מתיישב על הסלון בעוד שטים המשיך לשכב, מביט על התקרה בשקט, מבוהל כל כך.
“ב-ביום ראשון, הייתי בדירה שלך” ראיין אמר, “ראיתי אותך ואת ליאם” הוא מלמל וטים מהר כיסה את שפתיו, מפחד שהוא הבין נכון את מה שראיין מנסה להגיד, “שכבתם” ראיין מלמל וצלילי בכי נשמעו מגרונו של טים, “לא התכוונתי להציץ, זה פשוט קרה” ראיין הסביר את עצמו.

“ו-והייתי מבולבל, כעסתי עלייך כי שיקרת לי כל הזמן הזה” ראיין אמר בכנות, “אני לא יודע אפילו אם אתה בוגד באליסון או לא” הוא המשיך בעוד שטים בכה בשקט, התקרה הלבנה הפכה להיות מטושטשת מהדמעות הרבות שהציפו את עיניו.

“טים” ראיין לחש כהסתכל על חברו, רואה את הסימן הכחלחל שנוצר בזרועו של כחול העיניים, כנראה מהאחיזה החזקה שלו, והוא נאנח ואחז בטים, מושך אותו באיטיות לישיבה, “אני לא יודע למה לא סיפרת לי” ראיין אמר, מוריד את ידיו של טים משפתיו, “אבל אם פחדת שאני אשנא אותך, אז הגיע הזמן להפסיק לפחד” ראיין אמר, “אני רק צריך שתסכים לי להגיד את זה לקריסטין, לא יכולתי לספר לה את זה והיא הבינה שאני משקר לה” הבלונדיני התחנן.

“א-אני” טים פלט בשקט, “א-אני מצטער” הוא הוסיף לפני שהתרומם במהירות מהספה, נעמד על רגליו החלשות, “א-אני באמת מצטער” הוא מלמל והלך מעט אחורנית, אוחז בחוזקה בתיקו, “טים” ראיין אמר, מתרומם מהסלון גם כן, רוצה לאחוז בידו של טים, למנוע ממנו ללכת, הוא רוצה לדבר איתו ברצינות, הוא רוצה להצטער מכל הלב על מה שהוא עשה, אבל טים פשוט הסתובב ורץ משם, יוצא במהירות מהדירה ובורח משם כמה שיותר מהר ולראיין לא היו את הכוחות לרוץ אחריו, הוא היה שיכור כל כך, וכשהאדרנלין שלו צנח מטה, הוא צנח גם כן מטה על הסלון, מכסה את פניו ובוכה לעצמו, הוא שנא את עצמו, גם מבלי אלכוהול נוסף הוא הצליח לשנוא את עצמו, הוא לא רצה לפגוע בטים ככה, אין לו את הזכות לנשק את טים.

“נ-נישקתי את החבר הכי טוב שלי” הוא מלמל לעצמו בייאוש, “אוי קריסטין, מה עשיתי?” הוא שאל את עצמו, פורץ בבכי, הוא צריך אותה כאן.

טים רץ ורץ, לא באמת יודע לאן הוא רץ, הרגליים שלו הובילו אותו לבד בעוד שהראייה שלו לא הייתה חדה במיוחד.

הוא רץ ורץ במשך זמן ממשוך עד שהוא נעצר, מתנשם בחוזקה ומאפשר לעצמו לבכות בחוזקה בזמן שהוא התיישב על ספסל עץ ליד בניין כלשהו, מאפשר לעצמו לפרוק את הכאב שעל ליבו, לא מאמין שראיין ראה אותו ואת ליאם שוכבים, לא מאמין שראיין גילה את הסוד שלו, לא מאמין שראיין נישק אותו, לא מאמין שהוא לא באמת אהב את הנשיקה, לא מאמין שליאם ממלא את ראשו כרגע.

“אני אלך להביא עוד חטיפים” פיליפ אמר בחיוך כשנגמרו החטיפים, “תביא הרבה” פיטר אמר בחיוך, “תביא גם עוד בירות” ליאם אמר בחיוך ופיליפ הנהן לפני שיצא עם הארנק שלו החוצה, יורד במעלית מטה ויוצא מחוץ לבניין, נעצר כשהוא שמע קול בכי חזק והוא התקדם קצת קדימה יותר, רואה להפתעתו הרבה את טים יושב בספסל עץ ובוכה בכאב.
“ט-טים?” פיליפ מלמל, מתקדם אל הספסל, “טים?” הוא שאל בקול, מקפיץ את טים שהביט עליו, “פ-פיליפ?” טים שאל בחוסר אמונה, מנגב את עיניו, רוצה לראות שהוא לא טועה, אחרי הכל הוא לא באמת זכה לראות את פיליפ במשך הרבה זמן.

“מ-מה קרה? למה אתה בוכה ליד הבית של ליאם?” פיליפ שאל, מתיישב לצידו של טים שכיווץ את גבותיו בבלבול, “הבית של ליאם?” הוא שאל בלחש, “כן” פיליפ מלמל, מריח את ריח האלכוהול מטים אפילו שהוא שתה בעצמו גם כן, “אתה יושב ליד הבניין שליאם גר בו” פיליפ הסביר וטים ניגב שוב את דמעותיו רק בשביל להסתובב ולהסתכל על הבניין המוכר.

“א-אני…” טים מלמל לפני שחיבק בחוזקה את פיליפ, מחבק אותו בהפתעה, בוכה לו, הוא היה צריך מישהו כרגע, במיוחד כשהלב שלו כבר לא בטוח בכלום.

אומנם הוא לא ראה את הדרך, אבל בסופו של דבר הרגליים שלו הובילו אותו למקום מסתור שלו, למקום הכי בטוח שהוא יכל למצוא, לליאם.

אהבה שנייה -פרק 27-
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך