אהבה שנייה -פרק 46-

'אני טס' טים שלח בלהט הרגע לג'סמין, 'מעולה! אני כבר מסדרת את כל העניינים' ההודעה ממנה נשלחה אחרי מספר שניות, שמחה שהתלמיד שלה הסכים, 'אתה טס לבד?' הודעה נוספת נשלחה וטים נאנח, מתיישב על הספה בעצב, 'כן, נכון לעכשיו אני טס לבד' הוא השיב לבסוף, 'אם ובמקרה מישהו יצטרף אליי בהמשך, אפשר לסדר מקום מתאים יותר?' הוא שאל אחרי מספר רגעים, 'אני לא חושבת שתהיה בעיה לשנות לך חדר, אני אבדוק את זה' היא ענתה והוא הניח את הטלפון לצידו, משפשף את ראשו בזמן שנשען אחורנית על הספה, מביט בשקט על התיקרה, "למה זה הפך להיות ככה?" הוא שאל את עצמו, לא מקבל תשובה מהאוויר השקט.
—-

"אוף ליאם" אביגייל אמרה, יושבת איתו ברכב מהרגע שבו טים הלך, אחרי הכל כולם ראו את המתרחש מהוויטרינה השקופה.

"היית פשוט צריך להסכים וזהו, תראה למה גרמת עכשיו" היא אמרה ברוגז, מפילה על חברה הטוב את האשמה, "אני לא יכול לעזוב את הכל אביגייל" הוא אמר ברצינות, "אם אליסון עכשיו הייתה אומרת לך שהיא טסה ואת צריכה לעזוב את מקום העבודה שלך, את התלמידים שלך, את המקצוע שלך, היית עושה את זה?" ליאם שאל, מפיל על אביגייל את הפצצה, והיא חשבה לעצמה בשתיקה, היא באמת הייתה יכולה לעזוב את הכל? "אני מניחה לעצמי שהיינו מדברות כמו שצריך על זה לפני, לא הייתי שוללת מבלי לחשוב, מבלי דבר איתה, מבלי להבין אותה, לא הייתי רוצה לפגוע בה" ורודת השיער ענתה, וליאם שתק.

"פגעתי בו, נכון?" ליאם שאל אחרי זמן מה, חושב על זה עמוקות, ואביגייל הנהנה, "אני מניחה לעצמי שהוא ציפה לתשובה חיובית ממך, או לפחות שהיית חושב על זה לפני שהיית שולל ישר" היא אמרה וליאם בלגן את שיערו בעצבנות, לא יודע מה לעשות.

"זה רק שנתיים ליאם, אתה תמיד יכול לחזור, ומי יודע, אולי שם תמצא עבודה זמנית שעוסקת במה שאתה עוסק בו" היא אמרה, "זו שפה שונה, מי בדיוק יקבל אותי?" הוא מלמל והיא נאנחה, "אני בטוחה שיש הזדמנויות" היא אמרה ברצינות וליאם שתק, עדיין חושב על זה, חושב על טים הפגוע, "את חושבת שהוא יטוס בסוף?" הוא שאל, "מי יודע" היא השיבה, "אם הוא באמת צריך להחזיר למורה שלו תשובה בקרוב, אז כנראה שהוא באמת מתחבט בתוך עצמו, ואתה אשם בזה" היא אמרה בלחש וליאם צקצק ברוגז, "תפסיקי להגיד שאני אשם בזה" ליאם אמר ברוגז ואביגייל זרקה לו מבט רושף, "אז מי עוד אשם?" היא שאלה, "אף אחד לא אשם, אם כבר אז הגורל אשם" ליאם מיהר להגיד ואביגייל צחקקה לעצמה, לא יודעת איך להתמודד עם ליאם כרגע.

אליסון לבסוף החליטה להיכנס גם היא לרכב אחרי שהיא הביאה להם, על פי דעתה, מספיק זמן לבד, נכנסת למושב האחורי, "הוא לא עונה לי לטלפון" היא אמרה ושני היושבים הבינו שמדובר בטים, "הוא בטח רוצה להיות לבד" ליאם אמר, "ומי האשם בזה?" אליסון מלמלה ואביגייל צחקה בעוד שליאם נאנח, אולי הוא באמת אשם בזה.

"תיסע אליו" אליסון אמרה, "תגיד לו שאתה מצטער ושאתם צריכים לדבר ברצינות" היא הוסיפה, מסתכלת על ליאם מהמראה הקדמית של הרכב, עיניה נפגשות עם עיניו המתלבטות, "קדימה, היא צודקת" אביגייל אמרה, "תדברו" היא המשיכה וליאם הניע לבסוף את ראשו לשלילה, "הוא רוצה שקט, הוא אמר שהוא ידבר איתי כשהוא יירגע" הוא השיב, "נו באמת ליאם" שחורת העיניים אמרה בייאוש, "אתה מכיר את טים, אתה יודע שהוא יכול לא לדבר עד שאתה לא יוצר איתו קשר" היא אמרה ברצינות, "אנחנו בני זוג, זה שונה" ליאם ניסה להאמין לדבריו, "אתם בני זוג, אבל זה לא מנע ממכם לריב כרגע וזה לא מנע ממך להגיד לטים שאתה לא טס איתו וזה גם לא מנע מטים להגיד לך דברים לא נעימים" אליסון אמרה ברצינות וליאם נשף בכבדות, אולי כדאי שהוא באמת ילך אל טים.
–
"תלחם עליו" ראיין אמר כשפתח את הדלת הקדמית, מסתכל על ליאם, "אם אתה לא רוצה שטים יעזוב עם תחושה לא נעימה, לך אליו, אני יותר מבטוח שהוא רוצה שתהיה איתו" ראיין אמר ברצינות, עיניו החומות מסתכלות עמוק בתוך עיניו הירוקות של ליאם, אהבת העבר מול האהבת ההווה של טים.

"תצאו" ליאם אמר אחרי שתיקה ממושכת, "תצאו, אני אסע אליו" הוא אמר והבנות חייכו באושר, "יופי, תתייחס אליו יפה" אביגייל אמרה ונשקה ללחיו של ליאם, יוצאת מהרכב, "בהצלחה" ראיין אמר וסגר את הדלת, "אני בטוחה שאתה יודע איך לדבר איתו מבלי לגרום לו לשנוא אותך, נכון?" אליסון שאלה, "אני אשתדל" ליאם אמר בגיחוך ואליסון גיחכה ויצאה החוצה, מאפשרת לליאם לנסוע לטים.
—

טים בהה בטלוויזיה שתיקה, לא באמת מסתכל על התוכן, רק בוהה, נמצא עמוק במחשבותיו, הוא השתדל שלא לבכות כשהעצבים פגו מגופו, כשהחשש הציף אותו, מה אם והם יפרדו? מה יקרה כשהוא לא יהיה לצד ליאם במשך שנתיים? הוא פחד לחשוב על משהו רע, הוא לא רצה שיקרה משהו רע, אולי הוא צריך לבטל את הטיסה? להגיד לג'סמין שזאת הייתה טעות ושהוא לא מתכוון לטוס? רגע, אבל מה אם זאת ההזדמנות היחידה שלו? הוא אוהב בישול, הוא כל כך אוהב את זה, הוא לא רוצה לוותר על האפשרות להפוך להיות שף, להפוך להיות בעל מסעדה.
.
טים ניגב את עיניו שהתחילו לדמוע ככל שהמחשבות נהפכו להיות מציאותיות ומלחיצות עוד יותר, הוא נשם עמוק, מנגב שוב את עיניו אבל הדמעות המשיכו לרדת, זה לא פייר, לא פייר להתחיל זוגיות ולחשוש שהיא תסתיים במהירות, זה לא פייר לא להרגיש בטוח בבחירה שלך, בחלומות שלך.

"אולי מעולם לא היינו מתאימים" טים לחש לעצמו, מקווה שזה שקר, "תמיד רבנו, תמיד לא הסכמנו" הוא המשיך, מנער את ראשו, רוצה להפסיק לחשוב על הדברים השליליים, זה שהם רבו לא מעיד על שום דבר, הם לא היו בני זוג באותו הזמן, טים אפילו לא היה מאוהב בליאם, הוא לא חשב על ליאם מבחינה רומנטית בזמנו, ועכשיו, כשהם ביחד, הוא עדיין לא באמת זכה להכיר את ליאם האמיתי, כמה ימים בודדים ביחד לא מספיקים.
—

דפיקות מהירות נשמעו על דלת הבית, וטים התרומם מהספה, ועוד לפני שהוא הגיע אל פתח הדלת, ליאם נכנס פנימה, מסתכל על טים ההמום שקפא במקומו והביט בו עם עיניים נוצצות מדמעות, "ידעתי שתבכה" ליאם אמר בייאוש, מתקדם אל טים ומנגב את עיניו, "מ-מה אתה עושה כאן?" טים שאל בחוסר אמונה, הוא לא ציפה מליאם להגיע.
ברוב הפעמים, כשהוא אמר לו שהוא לא רוצה להיפגש, ליאם היה מחכה עד שהוא יבוא אליו, הפעם זה היה שונה וליבו של טים היה מוצף בכנות, הוא שמח שהפעם זה היה אחרת.

"באתי לדבר עם בן הזוג שלי, זה מה שאני עושה כאן" ליאם אמר, מחבק את טים אליו בעוד שלצעיר לקחו כמה רגעים עד שהוא חיבק את ליאם בחזרה, "אני לא יודע מה לעשות" טים לחש בכנות, "אמרתי לג'סמין שאני טס ואני מפחד עכשיו" הוא הוסיף וליאם נאנח והתרחק קלות מהחיבוק, "הסכמת?" הוא בירר וטים הנהן, מסתכל על החיוך השקט של ליאם, "יופי" ליאם לחש, מנגב שוב את עיניו של טים, "אני שמח שעשית את זה" הוא הוסיף ברצינות, "באמת?" טים שאל וליאם הנהן, "לא הייתי יכול לחיות עם המחשבה שאתה בחרת לוותר על ההזדמנות שלך להגשים חלום בגללי" ירוק העיניים אמר, מלטף את שיערו השחור של טים.
"בוא נישב" ליאם אמר לפני שנשק בעדינות לשפתיו של הצעיר והאחר הנהן, גונב נשיקה נוספת מליאם לפני שהוא הוביל את שניהם אל הסלון, מכבה במהירות את הטלוויזיה.
–

"אתה כועס עליי?" ליאם שאל וטים הניע את ראשו לשלילה, "אתה מאוכזב ממני?" ליאם בירר וטים הניע שוב את ראשו לשלילה, "לא" הוא ענה במילים, "אני לא כועס עלייך ואני לא מאוכזב ממך" טים הוסיף, "אני פשוט אגואיסט, ועצם זה שאתה לא רוצה לטוס איתי מכאיב לי" טים מלמל וליאם אחז בכף ידו של אהובו, "אתה לא אגואיסט" ליאם אמר ברצינות, "וזה הגיוני שזה יכאיב לך" הוא הוסיף, "אבל אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך, שגם אם לא נהיה קרובים אחד לשני פיזית, זה לא באמת ישנה משהו מהאהבה שלי אלייך" חום השיער לחש, "אני אבוא לבקר ואני אדבר איתך תמיד בטלפון" הוא אמר בחיוך וטים חייך מעט, עדיין רוצה שליאם יהיה איתו.

"אתה גם תבוא מדי פעם, לא ככה?" ליאם שאל וטים הנהן, "אני אבוא בכל הזדמנות שתהיה לי" טים אמר, "ואתה תכיר גם חברים נוספים, אז יהיה לך כיף שם" ליאם אמר, "אתה לא מפחד שמישהו יתחיל איתי שם?" טים שאל, "אני אהיה שם מוצהר" הוא הוסיף וליאם חשב לעצמו, "אני לא אשקר ואגיד שאני לא אקנא, רק מהמחשבה שמישהו יתחיל איתך אני מתעצבן, אבל אני בוטח בך" ליאם אמר בכנות וטים חייך, מהדק את אחיזת הידיים, "ואם מישהו אי פעם יתחיל איתך, איך אני אצליח להתמודד עם הקנאה מרחוק?" טים שאל ברצינות וליאם גיחך, "אתה יודע שאני אוהב אותך כל כך, כל השנים האלו ראיתי רק אותך וחשבתי רק עלייך, עכשיו כשאתה שלי, אתה באמת חושב שגבר שיתחיל איתי אמור לגרום לך לקנא?" ליאם שאל וליבו של טים כמעט והתפוצץ מהרגשות, "אני אוהב אותך" טים השיב, זה הדבר היחידי שהוא באמת יכל להגיד כרגע, וליאם חייך באושר, נושק שוב לשפתו של האחר, "גם אני אוהב אותך, יותר מהכל" ליאם אמר ברצינות, מרגיש איך שטים מנסה להעמיק את הנשיקה והוא חייך לפני שהחזיק בעדינות את ראשו האחורי של הצעיר, עוזר לו להעמיק את הנשיקה.

אז אולי הם לא יהיו ביחד רוב הזמן למשך שנתיים, אבל בשבוע הזה ליאם היה רוצה להעניק לטים ימים בלתי נשכחים, הוא לא רוצה שטים יפגע, הוא לא רוצה שטים יחשוש, הוא לא רוצה שטים יכעס, הוא רוצה שלטים יהיה רק טוב, ובזמן הזה הוא ישתדל כמה שיותר להעניק לאהובו את הכי טוב שאפשר.
—-

*שישה ימים אחרי*
"מחר אתה טס" ראיין אמר לטלפון בזמן שהוא דיבר עם טים, "כן, מחר זה קורה" הצעיר אמר, חשש בקולו, "אתה מפחד?" חום העיניים שאל, "כן" כחול העיניים השיב, "אל תדאג, אני בטוח שיהיה כיף ושתתרגל לכל המצב במהירות" ראיין אמר ברצינות, "אני לא רוצה לעזוב את ליאם" טים מלמל בעצבות, רגיל לנוכחות של בן זוגו, הם היו רוב הזמן ביחד, הם יצאו לסרטים ולמסעדות, הם אפילו הלכו לפארק שעשועים ועשו כל כך הרבה דברים כיפיים, ועכשיו, עכשיו זה הולך להיגמר, ליאם יחזור מהעבודה והם בטח יעשו משהו ביחד, ומחר, מחר יהיה היום האחרון שלהם ביחד, זאת אומרת לא באמת האחרון, אבל האחרון לפני שטים יעזוב, ואולי יהיו מדי פעם ימים שהם יפגשו במשך השנתיים, אבל זה לא יהיה אותו הדבר, תמיד הם יצטרכו להיפרד, וטים חשש מזה יותר מהכל.

"הכל יהיה בסדר, זה שאתה טס לא אומר שאתה עוזב אותו, יש שיחות וידיאו בימינו, ואתם תוכלו לטוס אחד לשני בחופשות" ראיין אמר, אבל ליבו של טים עדיין לא היה שקט, "אתה תחזור ללידה של קריסטין, נכון?" ראיין שאל, "ברור שאחזור" הצעיר אמר במהירות, "אני לא אפספס את זה בחיים" הוא מיהר להגיד, "אי אפשר באמת לחזות מתי זה יקרה, אבל אני אקח כמה ימי חופש כשתגיד לי שהיא עומדת ללדת" טים הוסיף, "מעולה" ראיין אמר בחיוך, "שנתיים זה הרבה אפילו שזה גם קצת" ראיין מלמל, "נכון" טים השיב, אחרי הכל במשך שנתיים כל כך הרבה דברים יכולים לקרות, במשך פחות משנה טים יצא מהארון, הוא הפסיק לאהוב רומנטית את החבר הטוב שלו, קריסטין נכנסה להריון, הוא עזב את הלימודים, הוא חזר לתקופה לגור עם ההורים, הוא התחיל ללמוד בישול, הוא התאהב בליאם והתחיל לנהל איתו זוגיות, והוא עכשיו קיבל מלגה ללימודים בחול והוא טס, וכל זה קרה בזמן כל כך קצר.

"בכל מקרה" ראיין מלמל, "בכל מה שתצטרך, תדע שאני וקריסטין פה, אני בטוח שהיא תשמח לטוס לטיול בפריז אם תקרא לנו לבוא לעזור לך" ראיין אמר וטים צחקק, "כן כן אני יודע" כחול העיניים אמר, "אני צריך לחזור לעבוד" ראיין אמר, "ואני צריך להתחיל לבשל לפני שליאם יחזור מהעבודה, תהנה" טים מלמל, "כמו תמיד רק לליאם אתה מבשל" ראיין אמר בחיוך, יודע להתבכיין כמו שצריך כשהוא רוצה, "ביי ביי" טים זימר, "להתראות" ראיין אמר בצחקוק לפני שניתק את הטלפון.
—

ליאם סיים להרצות להיום, מתמתח כשעשה את דרכו אל הרכב שלו, "תיקח אותי" דין אמר במהירות, רץ לצידו של ליאם, "אני צריך ללכת לראות את טים" ליאם אמר במהירות, מגביר את צעדיו, "נו קדימה, יונתן עוד בעבודה, תיקח אותי!" דין אמר, אוחז בידו של ליאם שנאנח בייאוש, "טוב טוב, אני אקח אותך" ליאם אמר ברוגז ודין חייך, הולך ביחד עם חברו אל הרכב.
–

"מחר טים טס" דין אמר בזמן שליאם נסע אל ביתו, "כן" ליאם אמר, טונו נשמע חושש, "אתה לא רוצה שהוא יעזוב" דין אמר, לא שואל, "אני רוצה שהוא יהיה מאושר" ליאם אמר בכנות, "אתה חושב שאם הוא יטוס לבד זה יעשה אותו מאושר?" דין שאל, מנסה לדרבן את ליאם לשנות את דעתו, "אני לא יכו-", "לעזוב את הכל" דין השלים, שומע את המשפט הזה יותר מדי בימים האחרונים, וליאם נאנח, "אתה יכול לעזוב את הכל, אתה עוצר את עצמך מלטוס עם טים מסיבות שאני עדיין לא מבין אותן" דין אמר ברצינות, מסרק את שיערו, עיניו הכחולות מביטות על ליאם, "יש מלא מרצים, אל תחשוב שאתה הטוב ביותר, הנערים ישרדו גם בלעדייך, בעוד שלטים יש רק בן זוג אחד" דין אמר, גורם לעיניו של ליאם להביט עליו בחזרה למספר שניות לפני שהן חזרו להביט על הכביש, "אני לא יכול לעזוב את העבודה" ליאם אמר, "אני עובד בה כל כך הרבה שנים" הוא הוסיף, "אתה לא באמת תעזוב, אתה לוקח הפסקה לשנתיים, הפסקה עם בן הזוג שלך, אני לא מבין למה אתה מתלבט עדיין" דין אמר ברצינות, כמעט וכועס על ליאם.

"יקבלו אותך בחזרה, אני בטוח בזה, ואם תסביר לנערים למה אתה עוזב, אני בטוח שהם יבינו" דין אמר, "יש כל כך הרבה נערים וכל כך הרבה מקומות, אני לא יכול להגיד לכולם" ליאם אמר ודין חשב לעצמו, מסתכל על הבית שלו מרחוק בזמן שהמחשבות התרוצצו בראשו, חושב על משהו, "אל תדאג, אני אטפל בהכל" דין אמר וליאם הסתכל עליו בחוסר הבנה בזמן שחנה את רכבו ליד הבית של דין, "במה תטפל?" ליאם שאל, "תשאיר את זה לי" דין אמר במהירות, "מה?" ליאם שאל ודין גיחך בזמן שיצא מהרכב, הולך אל ביתו ומשאיר את ליאם להסתכל עליו מבלי להבין שום דבר.
–
"שלום?" דין אמר לטלפון כשמנהל אולם הכדורגל ענה, אביו של יונתן, "אני רוצה לבקש ממך טובה" הוא אמר בחיוך, "תדבר" המבוגר אמר, סקרן לשמוע את הבקשה של דין.