אחרי הכל ננצח- פרק 21

נקודת מבט יהב:
נעמדתי מול הבית שלה, פעם אחרונה שראיתי אותה הייתה שלשום עם החבר שלה.
מה שהכי הצחיק אותי זה שהיא בקושי מחייכת חיוך אמיתי כשהיא איתו, אני זוכר את החיוך שלה כשהיא הייתה איתי.
החיוך הגדול והיפה שלה.
אותי היא אוהבת אני בטוח בזה, אלין צודקת כשהיא אומרת שאוריאן אוהבת אותי.
נעמדתי מול שער הבית, מחכה שיפתחו אותו.הרגליים רועדות לי מהפחד, ההתרגשות, הצפייה. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני נלחם על משהו כמו אהבה, משהו שלפניי אוריאן נראה לי שטות אחת גדולה.אני מאוהב בה, בגללה אני התחלתי לחייך באמת, לחייך מהנשמה, אני מחייך בזכות מישהי, אני עצוב מישהי כשהיא לא איתי, לא שלי.
אז הנה אני פה, עומד מחכה להיכנס, כדי להילחם.
השער נפתח לאט לאט, הבית שלה שונה לגמריי מהבית שלי, הביתשלה בצבע אחד ואחיד, לבן.
אוריאן סיפרה לי שאולי הבית שלה גדול ויפה אבל הוא צבוע בלבן מסיבה אחת, לבן מסמל ריקנות. לאוריאן יש הרבה ריקנות מהמשפחה. בילדותה היא הייתה נעולה בבית, לא יצאה ממנו. היא ראתה רק את ליעד ואת האנשים שעובדים בביתה.
פסעתי לאט לאט לכיוון הדלת של הבית, השטח, המרחב, המימדים פה גדולים כמו בביתי. ההבדל הפעוט היחיד והחשוב ביותר, שבבית שלי יש שמחת חיים, פה הכל שומם, מת.
'אתה מת בעודך חי' זה המשפט שמתאר במדויק את המקום הזה שנקרא לו בית.
דפקתי על הדלת הלבנה מעץ, ברגע זה הרגשתי משותק רציתי לרוץ כל עוד נפשי בי, להיכנס למכונית ולתת לדמארי פקודה אחת. לעוף מכאן.
אבל מצד שני אני רוצה להרגיש אותה שוב, לראות אותה שמחה שוב, להשיב אותה אליי.
"מי אתה?" אחת מהנשים שעובדות בבית אמרה והעירה אותי ממחשבותיי, היא נראתה גדולה ממני בכמה שנים לא יותר מזה.
"אני ידיד של אוריאן הבאתי לה שיעורים" אמרתי בחיוך והצבעתי על התיק.
"כנס בבקשה" היא אמרה ופתחה את הדלת לרווחה. נכנסתי לבית, כרגיל צבע לבן כיסה את הקירות הצבועים.
"קומה שניה דלת שלישית" היא אמרה ופנתה לכיוון הסלון.
"נעמדתי מול המדרגות, מצחיק לא? בכל פעם שאני מתקרב יותר ויותר לאוריאן אני פוחד יותר ויותר.
נשמתי עמוק והנחתי את רגל ימין על המדרגה הראשונה. נאנחתי והסתכלתי למעלה.
עליתי לאט לאט במדרגות, שקוע במחשבות.
"מספר אחד, מספר שתיים, מספר שלוש" ספרתי את הדלתות כדי לא לטעות.
הנחתי את ידי על הידית ונשמתי עמוק.
פתחתי את הדלת, החדר שלה היה חשוך, האור מבחוץ העיר לי מעט את הדרך לאוריאן.
התיישבתי מולה וליטפתי את פנייה, התגעגעתי למגע איתה.
"יהב.." אוריאן מלמלה מתוך שינה.
"קומי נסיכה" אמרתי לה בשקט ונישקתי אותה בלחי. לקח לה כמה שניות להתעורר, היא שפשפה את העיניים והסתכלה עליי בחוסר הבנה.
"שפטי פנים ובואי, אנחנו צריכים לדבר" אמרתי לאוריאן. היא הנהנה בראשה ונעמדה. היא הלכה לכיוון המקלחת וסגרה את הדלת.
אחריי כמה דקות אוריאן יצאה מהמקלחת כשהמגבת בידה, היא תלתה אותה על קולב שמאחוריי הדלת והתיישבה מולי על המיטה.
"דבר" אוריאן אמרה והסתכלה על הקיר מאחוריי, גם להסתכל לי בעיניים היא לא מסוגלת.
"הבנתי משהו, בחודש הזה, בזמן שהתרחקת ממני, שלא היית איתי, הבנתי ש… אני אוהב אותך. שזה הרבה יותר גדול מכל דבר אחר. מכל רגש אחר. שזה הרבה יותר חזק.
שהמילים האלה אני אוהבת אותך יש משמעות ענקית למעני. שאיבדתי אותך. איבדתי חצי ממני, חצי מהלב שלי. קשה לי בלעדייך. אני מצטר על הכל, על הכאב שהכאבתי לך, על המילים, העקיצות, האיומים של אבא שלי, על הכל.אבל אני כאן ואני מוכן להלחם על זה, עלייך, עלינו. תני לי יד, תגידי שאת שלי ואני בחיים לא אעזוב אותך, אני לא אתן שיפגעו בך. בבקשה תילחמי איתי?" אמרתי והחזקתי בידה.
"יהב אני.. אני.." היא התחילה לגמגם, הסתכלה לכל מקום חוץ מעליי.
"אני המשכתי הלאה, כדי שתמשיך גם" היא אמרה לבסוף ונשמה עמוק.
"אני מבין" אמרתי, נעמדתי על רגליי והתקדמתי לדלת.
"אני אוהב אותך"אמרתי בפעם האחרונה ויצאתי מהחדר.
איבדתי אותה..