אנג'י
היי! הסיפור הזה יכלול זוג ראשי הומוסקסואלי, רציתי להתריע על זה מראש כדי שלא יהיו אי-הבנות כלשהן:)

אידיוט עם גיטרה – 1 – פליטות פה ואידיוטים חסרי גבולות

אנג'י 23/01/2018 436 צפיות 8 תגובות
היי! הסיפור הזה יכלול זוג ראשי הומוסקסואלי, רציתי להתריע על זה מראש כדי שלא יהיו אי-הבנות כלשהן:)

זוהר הפשיל את השרוולים הארוכים שלו ושילב את ידיו בניסיון למנוע מעצמו לרעוד. לא, זה לא היה מקור – זאת הייתה תשומת הלב. עשרה אנשים לפחות סובבו אליו את העיניים והסתכלו אליו. אחד, ספציפית, העביר מבט זועם אליו ואל הגיטרה הממש-לא-ניזוקה שלו לחלופין.
הוא הסתכל על המניאק ממגמת מוזיקה וחשק שיניים בעצבים. הוא אהב ספרות ואת האמונה הגדולה של הטוב היפה והרע והמכוער, הרגיש לו נורא פואטי. בגלל הסיבה הזאת בדיוק, זה הפתיע אותו לפעמים כמה אנשים יפים יכולים להיות מעוותים מבפנים.
המניאק הנ”ל למולו היה אדם יפה מאוד; עור בהיר וחסר כל רבב, גובה ממוצע-נמוך, רעמת שיער שטנית על הראש שנראתה נהדר למרות שבבירור הוא לא נגע בה וכל זה בנוסף לפנים הרבה מעל לממוצע; תווי פנים גבריות ומרובעות, אף סולד ועיניים כחולות (שהיו מאלה שנראו זהובות מפעם לפעם) עם ריסים ארוכים מדהימים ביופיים.
זוהר שם לב אליו מפעם לפעם – כן, היה נחמד להסתכל על אנשים יפים – ותיאר לעצמו שהוא בטח אדם נחמד למדי. אבל לא, ברגע שעבר על פניו במסדרון ובטעות הבריש לו את הגיטרה, הבחור התחרפן לגמרי.
“תיזהר לאן אתה הולך, אידיוט!” הקריאה של הבחור תפסה את זוהר שניה לפני שפתח בדברי התנצלות כלשהם.
זוהר בהה בו בהלם לשתי שניות שלמות לפני שהמניאק החליט לפתוח שוב את הפה הגדול שלו; “מה לעזאזל עם המבט הזה, אידיוט?”
כן, היה לזוהר קטע שהמבטים שלו נראים קצת גסי רוח כשהוא מרגיש מאוים. הוא פשוט היה אדם כזה. מה הוא צריך לעשות כדי שאנשים יפסיקו לחשוב ככה? לחתוך את הפרצוף שלו? לעקור את העיניים שלו?
לעזאזל.
חוץ מזה… שהייתה לו מיגרנה. אז הוא נראה עוד יותר רציני כי הוא כיווץ את הגבות שלו בניסיון להתגבר עליה.
למרות הנסיבות המצערות, זוהר היה מנומס – ככה הוא חונך וככה למד, ולכן החליט לומר בנימוס; “סליחה.” העיניים שלו סטו ימינה ושמאלה, ולחרדתו, הוא גילה שהתאספו מלאי של תלמידים סביבם בחוסר הבנה, או שסתם נתקעו בגלל הפקק במסדרון.
“אני לא מאמין שהתנגשת בגיטרה שלי!” הוא החליט להוסיף ולקרוא בדרמטיות מוגזמת, אם ישאלו את זוהר. הוא שנא אנשים דרמטיים ואנוכיים, והממזר הזה, שעצר את כל התנועה במסדרון העמוס רק כי זוהר בטעות נשף לו על הגיטרה, ענה על שתי הקטגוריות.
“א…מרתי כבר. ס-ליחה.” הוא פלט ברעד. חצי בגלל הקהל מסביב וחצי בגלל המבט הרושף. הוא לא היה אדם מלא בביטחון או משהו בסגנון הזה – הוא פחד מהדברים האלה, לעזאזל. אנשים היו מפחידים, העולם היה מלא באנשים נוראיים מכל פינה.
הבחור נהם. “לא טוב מספיק.” הוא אחז בכיסוי של הגיטרה שלו במגננה. “אם יש עליה שריטה, אני יהרוג אותך.”
זוהר רצה מאוד לומר שהגיטרה בתוך קייס ארור ובשביל זה הם קיימים ממילא, אבל הוא בלע את העצבים והפחד שלו והתרכז בזה שהבחור היה מהאנשים שלא היו להם אותיות ‘איתן’ גם כשהם דיברו, וזה הפך אותו אוטומטית לאדם הרבה פחות טוב מזוהר, אז חה. עכשיו הייתה לו סיבה מאוד לגיטימית להפסיק לרעוד כמו עלה נידף ברוח! “נו, אז תפתח את הקייס כבר.” הוא הכריח את הקול שלו להישאר יציב, למרות שהראש שלו מאוד כאב והעצבים שלו היו בסף שלהם.
“לא רוצה.” השיב בילדותיות.
זוהר צמצם את עיניו בעצבים. הוא הסתכל בכמעט פליאה על המתבגר המשוגע למולו. “אז מה אתה כן רוצה?”
“להכות אותך. כי פגעת בבייבי שלי.”
“איזה קטע…” הוא מצא את עצמו ממלמל, הקול שלו רווי ציניות. “אני רוצה להכות אותך גם.”
“מה אמרת?”
התוקפנות המיידית של השאלה תפסה אותו בהפתעה והוא ניסה לסנן את הדברים בצורה כמה שיותר חלקה מבין השיניים שלו. לפתע, זוהר נהיה מודע בצורה מופלאה שוב לאנשים שסבבו אותו ולמבטים שכוונו לעברו. “רק… ד-דיברתי על איזה א-דם נפ-פלא אתה.”
כלומר, המשוב הזה היה אמור להיות סופר סרקסטי, אבל הוא יצא כל כך עצוב שזה כאב לו פיזית.
המניאק ממגמת מוזיקה זקף גבה מבלבלת, אבל להפתעתו של זוהר לא אמר דבר על המגבלה המאוד ברורה שלו.
הוא התחיל לחשוב שאולי המניאק ממגמת מוזיקה יכול להיות אדם לא כזה גרוע… ואז הוא היה חייב לפתוח את הפה שוב; “אני נשבע,” אמר, מבט כועס להפליא התפשט בעיניו שוב. “אני יגרום לך לשלם שנגעת בבייבי שלי.”
“אה, כן?” זוהר לקח נשימה עמוקה, זה היה יותר מידי, זה היה הגבול, כן, הגבול. הידיים שלו כבר אחזו זו בזו באחיזת ברזל, סף העצבים שלו נחצה כבר ממזמן וכל המבטים מסביב הרתיחו אותו.
…ואז הוא נזכר בנכות המאוד ספציפית של הבחור כלפי אותיות ‘איתן’.
“יודע מה? הקיום שלך מעליב את השפה העברית.”
הפרחח נראה חצי מופתע וחצי תוהה אם כדאי לו להיעלב; העיניים שלו נעצו חצים בזוהר בתערובת של בלבול וזעם טהור וחסר כל בסיס.
“יודע עוד משהו?” זוהר סינן מבין שינו בעצבים, ידיו כווצו לאגרופים לצידי גופו. “אתה יכול ללכת לעזאזל.” ובזה הסתובב על עקביו, וברח משם. הלב שלו דהר במהירות מסחררת וחיוך טיפשי נמרח על הפנים שלו בזמן שהסתער ברחבי המסדרונות בחיפוש אחרי הכיתה של השיעור הבא שלו. הו, כן, הוא הראה לו. הוא הוכיח את עצמו.
הוא היה כל כך כועס ושקוע בכעס של עצמו שהוא לא חשב אפילו על העובדה שהוא היה מוקף בכל כך הרבה אנשים. לרגע, הפוביה הקטנה שלו נעלמה, וזה היה הכל.
כלומר, הוא כמעט חטף התקף לב וחרדה והראש שלו כאב מאוד, אבל זה לגמרי השתלם. הוא עמד לישון טוב בלילה.

באופן נוח לחלוטין, זוהר היה חולה מהיום ההוא ואילך, למשך כחמישה ימים. תערובת של כאבי ראש, בטן, אוזניים, גרון ואפילו לב. חום הגוף שלו היה גבוה ברמה כזו מדאיגה, שלמרות שהחורף התקרב בצעדי ענק הוא עדין הזיע. הוא היה כל כך חולה. כלומר, חולה בקטע של; ‘אני גוסס, בבקשה תושיטו יד ותגררו אותי לשירותים כדי שלא אתפנה במיטה’, ו’אוכל שובר את מערכת העיכול שלי ואני די בטוח שהוא יוצא מהצד הלא נכון אבל אני אף פעם לא במספיק הכרה כדי להבין את זה’ ו’מקלחת היא המושיע, אבל אם אני אכנס אליה אני בסכנת חיים מיידית בעקבות החלקה לא רציונאלית’.
כן, המצב שלו השתפר לאט לאט, אבל זוהר היה משוכנע שאיבד נתח מאוד חשוב בחייו בעקבות המחלה הטראומטית הזאת. ההורים שלו כנראה חוו את אותו דבר, כי הטיפול בו היה מתיש והתסמינים מעוררי דאגה.
אבל טוב, נו. הוא כולה גסס למוות… בקטנה.
מה שזוהר לא ידע בתקופה ההיא בה הוא הרגיש כאילו מורפיום יכול להיות הדבר המשמעותי שיקבע בין חיים למוות, זה שמספר ימי המחלה שלו מנעו ממנו לתפוס את ה…מציאות החדשה שהתפשטה בבית הספר שלו, ממש מתחת לאפו.
מציאות חדשה לחלוטין שהוא היה הגורם לה… מבלי להתכוון.

יואב היה אדם… מעניין. עם מחשבות מאוד… מעניינות. קצת פסיכופת וקצת מוזר מאוד.
הוא היה ג’ינג’י, אז זה בכללי הוסיף לתיאוריה של זוהר שהוא יכול להיות השטן. ג’ינג’י קלאסי; רעמה מבולגנת של שיער כתום על הראש שלו, עור חיוור עטור נמשים ועיניים כחולות כל כך שזה מפחיד.
גם העיניים תרמו לתיאוריה של זוהר שהוא יכול להיות השטן… או אחד ממשרתיו.
הוא לא היה אדם רע במיוחד, הוא פשוט היה אדם מוזר, ניתן לומר. את זה זוהר יכל לומר אחרי שלקח איתו רק שני מקצועות ביחד – ספרות מוגבר ושלוש יחידות מתמטיקה. לאף אחד מהם לא היו יותר מידי שיעורים בשבוע.
יואב היה גיק, זוהר היה חנון. היו ביניהם כמה הבדלים משמעותיים; יואב היה יותר היפסטרי שכזה, מלא אנרגיות ואמוציות, עם דיבור מלא בסלנג אנגלי. הוא העריץ סדרות מסוימות ביחד עם אנימה יפנית ושמע מלאי של מוזיקה בשפות שונות (מקוריאנית עד… הוא לא עקב. אבל קוריאנים היו חשובים מאוד בשביל יואב). הוא קרא גם ספרים, אבל יותר מד”ב ופנטזיה בניגוד לזוהר, שהעדיף יותר דברים קלאסיים, מתח והרבה פסיכולוגיה.
טוב, לכל אחד מהם היו את הסיבות שלו להגיע לספרות מוגבר. כעיקרון, שניהם היו מאוד תלויים בכל העניין של המאה הקל.
“יו, אחי,” פתח הג’ינג’י בשיעור הספרות הראשון שלהם אחרי שזוהר חזר מהעולם הבא. המורה שלהם הייתה מרחפת ברמות מדהימות, אז הם יכלו ללחוש כרצונם. “ת’בא להוריד כמה ילדים מאומת האש?”
“…מה?”
“להוריד.” יואב הדגיש את הדבר עם תנועה מאוזנת לאורך גרונו.
זוהר עדין לא היה בטוח שהוא הבין את זה. “אה?”
“לחסל, להתנקש, לפוצץ ‘בום בום’.”
“אוה,” כן, זה מה שהוא חשב שהבין אבל קיווה שלא. “אפל.”
“כן, אני במצב רוח כזה מאז שלמדנו את ‘אנאבל לי’, אדגר אלן פו עושה לי אפל.”
“כן…” זוהר חשב שמוטב לו לפסוח על ההערה העגמומית של יואב. “אבל. כאילו… מי אלה ‘אומת האש’ שאתה מדבר עליהם?”
הוא הטה את ראשו בבלבול והעיניים הכחולות שלו העניקו לו מבט שואל, “מגמת מוזיקה.”
“הו.” זוהר הנהן קלות, במעין נוקשות. הוא הוסיף לשאול; “אגב… למה אנחנו עושים להם את זה?”
“הם מגמת מוזיקה, הם האויב.” יואב השיב מבלי לפקפק ולו לרגע, הקול שלו הפך קודר כמעט כמו הפעם ההיא שהקריא את ‘אנאבל לי’ והצהיר לפני כן, בקול, שהוא מתכנן להישמע ‘חשוך כמעט כמו הילד המשותף של דיקטטור קוריאה וסטאלין’.
“…ממתי אנחנו שונאים את מגמת מוזיקה?” מצא את עצמו תוהה בקול.
“אתה התחלת את זה, אתה לא יודע בכלל?”
“…אני?” שאל בבלבול.
“אתה.” יואב השיב בתהומיות.
זוהר מצא את עצמו שוב פעם שואל בהשתוממות; “אני?”
“כן, אתה.”
“הו.” זוהר ניסה לחשוב; הוא? הוא היה בכלל מישהו שהיה בהילוך מאוד נמוך בסביבתם של אנשים אחרים. הוא לא נטה לקללות, ובטח לא להתחיל כל סוג של מלחמה כלשהי.
או… רגע.
“אתה מתכוון… למניאק ממגמת מוזיקה שיצאתי עליו? זה שנראה כאילו הוא הילד של המשיח?”
יואב הנהן נמרצות. “כן, לא שמעת עליו? פוטין?”
“פוטין?”
“כן, פוטין. משמו ממגמת מוזיקה. הבחור פסיכופת בקטע אחר, תאמין לי. על סף הדיקטטור.”
“טוב, הייתי חולה.”
“לא נחשב. הבחור סופר מגה מקובל. מה עשית כל הזמן בתיכון? חיית מתחת לאבן?”
“…טוב. כן.” ליואב לא היה מה להגיב על הכנות, וזוהר השתהה לפני ששאל; “אז מה בדיוק קרה, שוב?”
חיוך ענקי התפשט על פניו של יואב; הוא נראה כל כך מרוצה מעצמו שזה כמעט כאב פיזית לזוהר. “אה, נכון. בזמן שאתה כמעט מתת בגלל המגפה השחורה או אנעראף, מה שלא היה לך, מלחמת העולם השלישית התחילה בתיכון שלנו. כמה פאקינג אדיר זה, הא?”
זוהר בלע את רוקו בקולניות. מלחמת העולם השלישית? “בטח, מלחמת העולם השלישית נשמעת מגניבה… ביותר.”
“כן, ופוטין רוצה למצוא אותך כדי להקריב אותך… כמו בתולה להר געש.”
הולי… שיט.
זוהר קבר את פניו בין הידיים שלו. אוי לא, הוא והפה הגדול שלו. למה הוא תמיד היה חייב לומר דברים שיסבכו אותו בצרות? בגלל זה היה לו פחד במה, כי הוא תמיד אמר את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון.
זה עמד להיות רע.

אידיוט עם גיטרה – 1 – פליטות פה ואידיוטים חסרי גבולות
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (8)

חמוד (:

23/01/2018 20:47

בינתיים זה נראה כמו סיפור בול לטעם שלי.
קצת מצחיק אותי שמגמת מוזיקה נחשבים ל”מגניבים” והכל, כי בבית הספר שלי הם נחשבים פחות או יותר כ”הדפוקים שדוחפים לכל טקס/אלו שנדבקים במוזרות של מגמת אמנות”.
מחכה להמשך :)

23/01/2018 21:37

    הם לא כל כך נחשבים למגניבים, הם יותר נחשבים… אה. עבריינים כאלהXD הם עושים הרבה שטויות ונסחפים אחרי המנהיג שלהם.

    ותודה, שמחה שנהנית~!^_^

    23/01/2018 21:39

    הממ… עדיין ההפך הגמור ממגמת המוזיקה שאני מכירה.

    23/01/2018 22:01

    כן, הם שרוטיםXD

    23/01/2018 22:11

הו גאד. את גם כאן :O

03/02/2018 15:10

    יוP: החלטתי להיכנס ולנסות את מזלי^~^

    03/02/2018 15:35
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך