אני אהיה העיניים שלך -פרק 52-

BLUE41 02/09/2018 107 צפיות אין תגובות

ג’ואי נתן נשיקה מהירה לאיאן לפני שהוא יצא עם הוריו מהדירה, הולך איתם אל הרכב ונוסע קודם אל הבית שלו, משם הוא כבר ייסע אל המרכז.
—–

“אבא” איאן אמר ברצינות, “מממ?” האב שאל, הולך להתיישב עם בנו בסלון הבית, “אני רוצה לעבור את הניתוח” איאן אמר מבלי להתמהמה, “אתה יודע שזה לא בא בחשבון” לבן השיער אמר ברצינות ואיאן נאנח.


“בבקשה אבא, אני חייב” הצעיר התחנן, “למה אתה חייב? הסתדרת עם העיוורון טוב מאוד עד עכשיו” דרייק אמר ברצינות, “אני לא רוצה לתת לג’ואי להיפגע בגלל זה” הבלונדיני נתן את הסיבה הכי מוצדקת מבחינתו, “אז אתה נמצא באותה המחשבה כמו הוריו? שבגלל שאתה עיוור הוא יכול להיפגע?” לבן השיער שאל בכעס, מאוכזב שבנו באמת חושב ככה.

“כן, אני לא יכול להתכחש למה שאני, אני לא רוצה שיום אחד ג’ואי יקום וילך בגלל שיהיה לו קשה איתי, כי יום אחד כן יהיה לו קשה” איאן אמר בכאב ודרייק נאנח, “למה אתה לא מאמין בג’ואי? הרי הוא נלחם בשביל להיות איתך” האב השיב ברצינות, “אני מאמין בו, אבל אני לא מאמין בעצמי, אני אתן לו ללכת ברגע שאבין שאני מקשה עליו” העיוור אמר, מכאיב לאביו.

“אם אתה עושה את זה בשביל ג’ואי אז כדאי שנפריד בניכם לחלוטין” האב אמר ואיאן הניע את ראשו לשלילה, “אתה לא יכול” איאן מלמל, “למה אני לא יכול?” חום העיניים שאל בסקרנות, “אני אמות” איאן לחש, “כל כך נקשרת אליו? למה? נכון שג’ואי חמוד, אבל מה הסיבה שאתה חושב שתמות בכזאת דרמטיות?” האב שאל, משלב את ידיו ומביט ברצינות על בנו.

“ג’ואי הוא מישהו שגורם לי לצחוק ולחייך, הוא מישהו שגורם לכל המוגבלויות שלי להתקטן, הוא מישהו שמסתכל עליי ורואה אותי, הוא לא רואה כסף, הוא לא רואה עיוורון, הוא לא רואה בן אדם מסכן, הוא רואה אותי, אתה מי שאני באמת, את מה שאני מרגיש ואת מה שאני רוצה” איאן התחיל לדבר והדמעות הציפו את עיניו האפורות, מה שגרם לדרייק להזדקף במקומו, ממתי איאן בוכה?

“ג’ואי נלחם למעני, אפילו עם האנשים הכי קרובים אליו הוא נלחם, הוא לא יודע לשקר ואפילו כשהוא כן- הוא מרגיש אשמה עם זה, אני יכול לקרוא אותו כמו ספר פתוח, אני יודע מה הוא יגיד ואיך הוא יגיב, הוא כל כך תמים וכל כך מתוק וכל המצב הזה לא מגיע לו, הוא בוטח בי, הוא לא נגעל ממני, הוא סומך עליי והוא מאמין בי” איאן ניגב את עיניו, מושך מעט באפו ונושם עמוק.

“ג’ואי שונה מכל אחד אחר, הוא שונה אפילו ממך אבא, העיוורון אצלי זה הדבר האחרון שהוא יתייחס אליו, הוא לא ייתן לו יחס, הוא ישכח ממנו אפילו. הוא לא מתנהג איתי בסמכות או באחריות, כשאני אפול הוא קודם כל ירצה שאני אקום לבד לפני שהוא יעזור לי. הוא יכעס עליי והוא יתרגז בגללי, הוא יצקצק כשאגיד משהו לא במקום והוא אפילו יפעיל אלימות קטנה” איאן חייך בשקט, מנגב שוב את עיניו הדומעות.

“ג’ואי הוא כל מה שאני צריך בשביל להתחזק, הוא מלמד אותי דברים שמעולם לא הכרתי, הוא נותן לי כוח שמעולם לא היה לי, אני יודע שזה נשמע מוגזם, אני יודע שזה נשמע אפילו מגוחך, אבל הנער הזה, הילדותי ככל שאפשר- הוא מישהו שאני זקוק לו, הוא מישהו חזק יותר ממני שמצליח לגרום לי להתרחק מכל המחשבות הרעות” איאן אמר בשקט, נושך קלות את שפתו התחתונה כשהוא היה צריך מנוחה קטנה מכל הסערה שבליבו.

“אבל כשהוא עוזב את מקומו לצידי כל המחשבות הרעות חוזרות אליי והן חזקות יותר מאי פעם” קולו של איאן היה יציב ודרייק הביט עליו בשתיקה מוחלטת, מופתע מכל מה שבנו אומר לו, הוא לא תיאר לעצמו שבנו מרגיש ככה.

“אני לא יכול שלא לעשות שום דבר למענו, והדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לראות, ואת האמת שזה גם למעני ולא רק למענו” איאן התחיל להסביר, “אני רוצה לראות אותו, אני רוצה לראות את מה שהוא רואה, אני רוצה לדעת ממה הוא צוחק גם מבלי לשאול אותו ממה, אני רוצה ללכת איתו ברחוב מבלי שאצטרך את מקל ההליכה, אני רוצה ללכת איתו ברחוב מבלי שאנשים יראו את זה כמוזר” העיוור נעצר שוב כשקולו נשבר מעט והוא עצם את עיניו ונשם עמוק, מנסה להרגיע את עצמו.

“אני לא רוצה שהוא יגן עליי, אני רוצה להגן עליו, אני לא רוצה שאנשים יזלזלו בי ויסתכלו עליי מוזר, אני רוצה להיות פרצוף רגיל ברחוב, כזה שלא תופס תשומת לב, כזה שלא בוהים בו ברחמים, כזה שלא מדברים עליו מול הפנים. אני רוצה להיות רגיל, כזה שיכול ללכת מבלי שאנשים יסתכלו עליו, כזה שיתפוס תשומת לב רק כשהוא רוצה, כזה שג’ואי לא יצטרך להגן עליו, כזה שלא יצטרך לחפש את מי שהוא אוהב עם הידיים כי הוא יצליח לראות איפה הוא נמצא, כזה אני רוצה להיות, והעיוורון הוא מה שמפריע לי להפוך להיות כזה” איאן אמר לבסו, משפשף את פניו בייאוש, “אני מבין” דרייק אמר, אצבעותיו מסרקות את שיערו הלבן, “אני אחשוב על זה” הוא הוסיף והביט על בנו שהנהן אליו.

“אתה יודע שיש סיכונים לניתוח הזה, נכון? יש סיכוי שאתה לא תצליח לראות אחריו, יש סיכוי שמשהו יתפקשש, אתה מוכן לקחת את הסיכון הזה?” האב שאל ואיאן הנהן שוב בהבנה, “יהיה לך ולג’ואי יותר קשה אם הניתוח לא ילך כמו שצריך, זמן ההחלמה הוא ממושך ואינטנסיבי ואם תצליח לראות יהיה לך קשה להסתגל לעולם, הרבה דברים שאתה תראה לא יהיו קלים ויאכזבו אותך נורא עד למצב של דיכאון נפשי, אתה מוכן לקחת את הסיכון הזה?” דרייק שאל ברצינות ואיאן נאנח בכבדות והנהן, הוא מפחד, מאוד, אבל הגיע הזמן להזיז את הפחד לצד ולעשות את הניתוח הזה בשביל ג’ואי.

“אוקיי” דרייק מלמל, “אני אחשוב על זה ואברר מקום מתאים” האב אמר ברצינות, “אתה תיקח את ג’ואי איתך אם זה יהיה בחו”ל?” המבוגר שאל, “לא” איאן השיב, “זה יכול לקחת כמה שנים” האב אמר, “אני יודע” הבלונדיני ענה בשקט, “אם הכל יהיה בסדר אני אחזור אחרי שאלמד להכיר את העולם דרך העיניים, אם לא, אז עדיף לי לא לחזור” איאן אמר בחיוך, הוא לא רוצה לגרום לג’ואי לחכות ואז לסבול עוד יותר, “אתה תספר לו על הניתוח?” דרייק שאל, “לא כרגע” איאן השיב, “אני מבין…” דרייק מלמל.

“הגיע הזמן ללכת למרכז” האב אמר לבסוף, “אני אקרא ללוק” הוא הוסיף ונעמד, יוצא מהבית ועוצם את עיניו בזמן שנשף בכבדות, כל מה שאיאן אמר היה כל כך קשה בשבילו ולמרות זאת הוא היה חייב להסתיר את זה.

הוא לבסוף הלך אל הכניסה השנייה, מתקתק בדלת, וכשלוק פתח הוא חייך אליו, “הגיע הזמן לקחת את איאן” הוא אמר ולוק הנהן.

הנהג ידע שמשהו לא בסדר, אחרי הכל דרייק בדרך כלל לא מגיע אליו במיוחד, אבל הוא לא שאל שאלות והוא רק לקח את מפתחות הרכב לפני שיצא מהבית.

לוק נהג בשקט, מדי פעם הוא הביט על עיניו האדומות של איאן שנרגעו עם הזמן, מעידות על כך שהוא בכה.

ג’ואי הרים את זואי המצחקקת על ידיו בזמן שהוא הלך איתה אל הרכב, מושיב אותה על כיסא התינוק לפני שישב לצידה, מסתכל על מליסה שנכנסה בחיוך אל מושב הנהג בעוד שאדם התיישב במושב הקדמי לידה.

“לחגור כולם” מליסה ביקשה וכל הנוכחים חגרו את עצמם, “יופי” היא מלמלה והתניעה את הרכב, מתחילה לנסוע אל המרכז לעיוורים.

“אז אתה ואיאן עכשיו חברים של אבא ואמא?” זואי שאלה בשקט וג’ואי חייך והנהן, “כולנו חברים עכשיו” הוא השיב והיא חייכה באושר, שמחה שהכל הסתדר.

“נראה לי שזואי הכי מרוצה מכל העניין הזה” אדם אמר בחיוך ומליסה צחקקה קלות והנהנה בהסכמה, “מסכנה קטנה” היא לחשה, “היה לה לא קל” היא הוסיפה בעצב ואדם נאנח והנהן, מסתכל על שני ילדיו המחייכים מהמראה הקדמית.

“תודה” ג’ואי אמר כשאימו חנתה למול המרכז לעיוורים, “בהצלחה!” זואי צעקה בחיוך והוא שלח לה נשיקה באוויר לפני שסגר את הדלת, הולך אל המרכז.

“ג’ואי!” דני נשמע לפני שהוא נכנס לשער וג’ואי נעצר והסתכל עליו, מנופף לו ומחכה לו שהוא יבוא.

“איך היה החופש?” בעל המשקפיים שאל וג’ואי חייך, “הלוואי שהוא ימשיך תמיד” שחור העיניים אמר והשטני חייך, “השתזפת קצת” חום העיניים אמר והגדול מבניהם הנהן בזמן שהם נכנסו אל תוך המרכז, “הייתי בים היום עם חברים” הוא הסביר, “גם עם ג’סיקה?” דני שאל בהשתובבות וג’ואי הנהן, “אווו, הייתי רוצה לראות אותה עם בגד ים” הצעיר אמר בקריצה וג’ואי נאנח בייאוש, “אני מאמין שהיא לא הייתה רוצה שאתה תראה אותה” שחור העיניים עקץ ודני צחקק לפני שהם נכנסו אל תוך החדר, רואים את איאן ואת ג’אק שכבר ישב.

“היי” ג’ואי אמר בחיוך לג’אק לפני שהתיישב לידו, “אני עייף פיצוצים” כחול השיער מלמל בעייפות וג’ואי צחקק, “גם אני” שחור העיניים אמר, מסתכל לכמה שניות על איאן לפני שהוא חייך לעצמו והחזיר את עיניו אל ג’אק העייף שעוד שנייה נרדם בכיסאו, “לא ישנת היום?” דני שאל וג’אק הניע את ראשו לשלילה, “הייתי צריך לעבוד מהבוקר” בעל הקעקוע אמר, משפשף את עיניו בזמן שפיהק ארוכות, גורם לשני הנערים לפהק גם כן ושלושתם צחקקו לעצמם.

“עוד ארבע שעות וזהו” איאן אמר בחיוך והנערים כבר לא היו מופתעים, איאן שומע הכל, “ארבע שעות שהייתי יכול לישון בהן, לעזאזל” ג’אק מלמל וג’ואי צחק לעצמו, נהנה מכך שג’אק התחצף לאיאן, “יש לך מזל שעדיין לא שלוש” העיוור אמר בחיוך וג’אק כחכח בגרונו בעוד ששני הנערים האחרים צחקו בקול.

“שמתי לב שאיאן השתזף גם כן” דני לחש וג’ואי כחכח בגרונו בעוד שאיאן בלע את רוקו בלחץ, שומע את הדברים, “לא שמתי לב” ג’ואי אמר בכאילו חוסר אכפתיות, “וואלה אתה צודק, שניהם משוזפים” ג’אק אמר, מביט על שני הגברים החשודים, “הייתי היום בים עם החברים, יכול להיות שגם הוא היה בים” ג’ואי מלמל, מנסה להוריד אותם מהסקרנות שלהם.

“איאן, אתה יודע לשחות?” דני שאל לפתע והעיוור גיחך, “למה שלא אדע?” איאן שאל, “אז שחית היום?” הצעיר שאל, “כן” איאן השיב ברצינות, לא רוצה להישמע חשוד, “ראית אותי במקרה? הייתי בים לבד” הוא הוסיף ושאל, רוצה לתת לדני לחשוב שהוא וג’ואי לא היו באותו האזור.

“לא, אתה פשוט משוזף” בעל המשקפיים מלמל, “גם ג’ואי שחה, הוא היה גם בים” הוא הוסיף ואיאן פלט “מממ” מבין בזמן שהנהן, “ראית אותי ג’ואי?” הבלונדיני שאל, “לא” ג’ואי אמר ואיאן התאפק שלא לצחוק, טוב שהם לא התמזמזו שעות על גבי שעות בחוף הים ביחד.

“בטח הם היו בחופים שונים” ג’אק מלמל ודני חשב לרגע והנהן בהסכמה, “כנראה, זה לא שבאמת אכפת לי איפה הוא היה” ג’ואי ירק בזלזול ושני הנערים התאפקו שלא לצחוק, השנאה של ג’ואי לאיאן משעשעת לחלוטין.

הם לא ידעו אפילו עד כמה שאיאן מתאפק שלא לצחוק גם כן, יודע שג’ואי רוצה לצחוק גם כן על דבריו השקריים.
—–

הנערים חזרו לבושים מחדר המלתחות, “אתם יכולים ללכת” איאן אמר, “כן” הם השיבו ויצאו מחדר הקבלה, הולכים אל המחלקה שלהם ומתחילים לעשות את עבודתם- לשבת ולצחוק עם החברים שרכשו.

“בתאבון” איאן אמר כשהגיש לג’ואי את חמגשית האוכל, “תודה” ג’ואי אמר, לוקח את הדברים מידיו של העיוור, “תגיד לו גם בתאבון” מיילי אמרה בחיוך, “בתאבון” ג’ואי מלמל בכאילו רוגז והבנות צחקקו, ג’ואי חמוד כל כך כשהוא עצבני.

איאן גיחך קלות, “תודה” הוא השיב וקרץ לג’ואי והצעיר חייך לעצמו, מסתכל על איך שבן זוגו הולך וממשיך לחלק אוכל ושתייה לאנשים.

“אני מתגעגעת ללורי” קים מלמלה לפתע, “גם אני” נטלי אמרה בכנות, “אני מקווה שהכל בסדר איתה” מיילי אמרה וג’ואי אכל בשקט את האוכל, לא מתכוון להתערב בשיחה הזאת.

“מה איתך ג’ואי? היא הרי האחראית עלייך” קים שאלה בחיוך וג’ואי שתה מבקבוק המים שלו, “לא כזה אכפת לי את האמת” הוא מלמל והן צחקקו קלות, “בקיצור אתה בא לכאן רק כי אתה חייב” מיילי מלמלה והוא גיחך קלות, “נכון, אבל אני נורא שמח לפגוש אתכן” הוא אמר בכנות והן חייכו אליו בשמחה, “אנחנו גם שמחות שאתה בא לכאן” מיילי אמרה ברצינות, “אפילו שזה בגלל שעשית משהו לא טוב” היא הוסיפה בהשתובבות והוא חייך קלות, “נכון” הוא לחש, הוא כמעט ושכח את הסיבה שהוא הגיע לכאן מלכתחילה.

“ביקשת מהזוג סליחה?” נטלי שאלה, “עדיין לא” ג’ואי השיב, יודע שהיא מתכוונת לזוג ג’ונס, “אתה לא חושב שהגיע הזמן להגיד להם שאתה מצטער?” קים שאלה בחיוך, לא שופטת את ג’ואי אלא רק מציעה לו בכנות.

“אני חושב שהגיע הזמן” הוא לחש בכנות, “אז מה דעתך שתלך אליהם היום?” נטלי שאלה, “ה-היום?” ג’ואי שאל, “כן, זה רעיון טוב” מיילי אמרה בחיוך וג’ואי נגס בשפתו התחתונה, “אני אחשוב על זה” הוא מלמל בשקט, מפחד ללכת לבד, יותר נכון לא היה לו נעים ללכת לבד.

מה אם הם ישנאו אותו ולא יתנו לו להיכנס? הוא אחרי הכל פרץ לבית שלהם וניסה לגנוב מהם שרשרת יהלומים, מי הבן אדם הנורמלי שייתן לפושע שניסה לגנוב ממנו להיכנס לבית שלו?

“רוצה שאחת מאיתנו תבוא איתך ככה שהם לא יכעסו עלייך יותר מדיי?” מיילי הציעה והוא חייך קלות, “זה בסדר” הוא אמר, “אני חושב שעדיף שאני אהיה לבד” הוא אמר ברצינות, אם הוא יפחד הוא יבקש מאיאן לבוא איתו- הוא כמובן לא יציג אותם כבני זוג, הוא כנראה יציג את עצמם כאיך שכולם רואים אותם- פושע צעיר והעיוור שאחראי עליו.

“איך שאתה רוצה” מיילי אמרה בחיוך, “אני מקווה שתלך אליהם ושהכל יהיה בסדר” נטלי אמרה ושתי האחרות הנהנו אליו, מסכימות עם נטלי, “גם אני” הוא השיב, מקווה שיהיה לו את האומץ ואת היכולת ללכת ולהתנצל בכנות על מה שעשה, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לצפות שהם יסלחו לו.

אני אהיה העיניים שלך -פרק 52-
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך