התמכרתי, הזהרתי. אתם לא מבינים לאן נעלמתי, בצדק. אני עכשיו כותבת לכם מהחדר שלי , בבית של אמא שלי. עד לפני 5 שעות הייתי בחדר בית החולים בעקבות מקרה אישי. לא יודעת מה יש לי. היה חשוב לי להעלות את הפרק, אני אמרתי שאני יעלה אבל לא היצלחתי... ואני יודעת שאיכזבתי... ניסיתי לכתוב עוד והפסקתי. ניסיתי לכתוב על זוג אחר ולא הצלחתי.. ניסיתי שוב פעם לכתוב על מתן ורותם, אך לא הצלחתי. היה לי רעיון בראש אבל כל הלחץ הציק לי.. אני כמובן שוכבת במיטה שובבב מחוסרת כל רגש. אני רק כותבת, ונהנית. אני קוראת שוב ושוב את התגובות ומתרגשת מחדש. אין עוד קוראים כמותכם! .. מחכה לתגובות ארוכות ולדירוגים וכמובן ציטוטים. סליחה על הפרק הזה. פשוט כישלון בעיני. איך מתגברים על הלחץ?אני ישמח לקבל עצות אליענה. חג שמח ומישהו יודע למה אין טיוטות יותר/?

באמצע החיים. (חלק אחד-עשר)

08/04/2015 1074 צפיות 6 תגובות
התמכרתי, הזהרתי. אתם לא מבינים לאן נעלמתי, בצדק. אני עכשיו כותבת לכם מהחדר שלי , בבית של אמא שלי. עד לפני 5 שעות הייתי בחדר בית החולים בעקבות מקרה אישי. לא יודעת מה יש לי. היה חשוב לי להעלות את הפרק, אני אמרתי שאני יעלה אבל לא היצלחתי... ואני יודעת שאיכזבתי... ניסיתי לכתוב עוד והפסקתי. ניסיתי לכתוב על זוג אחר ולא הצלחתי.. ניסיתי שוב פעם לכתוב על מתן ורותם, אך לא הצלחתי. היה לי רעיון בראש אבל כל הלחץ הציק לי.. אני כמובן שוכבת במיטה שובבב מחוסרת כל רגש. אני רק כותבת, ונהנית. אני קוראת שוב ושוב את התגובות ומתרגשת מחדש. אין עוד קוראים כמותכם! .. מחכה לתגובות ארוכות ולדירוגים וכמובן ציטוטים. סליחה על הפרק הזה. פשוט כישלון בעיני. איך מתגברים על הלחץ?אני ישמח לקבל עצות אליענה. חג שמח ומישהו יודע למה אין טיוטות יותר/?

נקודת מבט טל-

יום רביעו הגיע וישנתי בביתו של יניב, לא חזרתי הביתה.
כל עוד יש לי זמן עם יניב אני לא רוצה לעזוב אותו אפילו לשנייה.
“בוקר טוב יפיוף.” אמרתי בהערכה לגבר ששכב לצידי במיטה הזוגית של יניב, חדר בצבעי לבן ואפור.
בהתחלה חשבתי שהוא אפלולי מידי, אך למדתי לאהוב אותו.
נגיעות האור הלבנות המאירות את החדר בעל האביזרים האפורים, המצעים האפורים, הוילון האפור כסוף ואפילו הארון שמעוטר בצבעי כסף אפור.
חדרו היה יפה, למדתי לאהוב כל דבר בו.
כמו שבמהלך המלחמה יכולתי לישון בנחת בחדר של יניב מכייוון שזה חדר ממ”ד.
“בוקר טוב, מאמי..” אמר באנחה שקטה ושפשף את פניו .
“כבר הספקתי להתקלח, להתלבש, לצחצח שיניים ואפילו לאכול” מניתי בעזרת אצבעותיי.
“אני שמח.” ענה בחיוך קטן והתרומם מן המיטה ונשק נשיקה ארוכה למצחי וצעד אל עבר המקלחת.

יצאתי מן החדר אל הסלון, מסדרת את המכנס השחור מבד לייקרה על גופי , בעוד שחולצת הפסים בקצרה שלי עלתה מעלה.
חושפת את ביטני, יוצרת דמות של חולצת בטן.
“טל!” קרא לי יניב מהמקלחת, אז כנראה שהתקלחתי הרבה זמן…..
“מה?” ציחקקתי בשקט. מתיישבת בספה ושותה מהפרי-שייק שאמא של יניב הכינה לי.
“לא השארת מים!” אמר בכעס, צחקתי שוב.
“סליחה בייבי..” אמרתי בחזרה
“לכי תיקני חבילת אורז” ביקש מהמקלחת שוב, “למה!” שאלתי בכעס
“אמא שלי רוצה לבשל אורז. ככה תעשי צעדה” אמר בצחקוק
“בואי איתי-יחד.” ביקשתי בהתחננות,
“תקחי בקבוק מים!” אמר מהמקלחת. מילאתי בקבוק מים וברגע שיניב סיים להתלבש הלכנו ביחד אל הסופר.

“תביא קולה” אמרתי ליניב כשבחנתי את מדף המשקאות המוגזים.
“דיברנו על זה, זה לא טוב לך.” אמר והפנה אותי אל מדף הלא מוגזים,
“מיץ תות בננה” חייכתי ויניב חייך בחזרה, נושק לאפי ומחזיק בבקבוק תות בננה והולך איתי ביחד לקופה.
שם את הדברים על המתקן בעוד שמישהי לפנינו העמיסה דברים לעגלה.
“רצית זיתים! אני אלך להביא.” אמר מיד והשאיר אותי לחכות.
הסתכלתי על האישה מעמיסה דברים ופיהקתי פיהוק קצר..
לעזאזל, אני ישנונית.
ליטפתי את ביטני בת ה-27 שבועות. אני עצומה
פיהקתי וחיכיתי שיניב יבוא.

“מתוקה תעזרי לי לשים את הדברים בעגלה..” ביקשה האישה לפניי, התקדמתי אל העגלה ושמתי את הדברים הקלים.
“תרימי את שישיית בקבוקי המים” הצביעה על שישיית המים של מי עדן.
“א-אני לא יכולה..” אמרתי בהיסוס והכנסתי לעגלה גבינת שמנת, אני רוצה..
הבטתי על הגבינה בשקיקה ואז בחילה נוראית עמדה בגרוני.
העגלה הפרידה בין האישה לביני, כך היא לא ראתה את הבטן שלי.
“אני ממהמרת.. בבקשה” התחננה,
הקופאית עזרה להעמיס ונאנחה כשלא עזרתי עוד.
משמיים יניב הגיע והביט בי במבט שואל “מה את עושה?” מעט כעס
“היא ביקשה עזרה.” אמרתי בשקט והאישה הביטה עלינו,
“בייבי שלי, את לא יכולה להרים דברים כבדים” אמר במעט נזיפה, אך מיד נשק למצחי ועזר לאישה להעמיס את הדברים.
“אני מצטערת. לא ידעתי שאת בהריון, את נראת לי ילדה!” אמרה בפליאה בזמן שהביטה עלי בולסת חטיף שוקולד
התעלמתי מהאישה והמשכתי לאכול,
“בייבי, תעזבי את זה” אמר יניב כשבאתי לקחת את השקית עם מיץ התות בננה.

יניב החזיק בידו את הקניות והמשכנו ללכת אל הבית ביחד.
נחרדת שיצאתי מהבית עם לבוש כזה.
“ביום ראשון יש את החודש לפטירה של סבא.” אמרתי באנחה שקטה,
הוא שתק.
“אתה תבוא להיות איתי?” שאלתי, הוא הניד את ראשו לשלילה.
“אני בצבא. מצטער” אמר בשקט, נאנחתי בלי קול וכשהגענו הביתה בדקתי אם התקשרו אלי.

שיחה שלא נענתה מאת; דורית.

-“דורית?” שאלתי בהיסוס, רק לא הפלה.
“טל. הפחדת אותי” אמרה בכעס גלוי לאוזן
-“למה?”
“לא ענית, תבואו לשבת. את ויניב” אמרה
-“לא.. אני רוצה להיות בבית” מלמלתי
“שבת לפני שהוא יוולד” אמרה שוב
-“לא שבת שלמה. רק אוכל” הזהרתי
“עם לישון” אמרה בכעס
-“איפה נישן? הרי הבית שלך קטן.” אמרתי בעייפות
“תום הביא מיטה זוגית לחדר אורחים” שמחה
-“אני לא יודעת” נאנחתי בתסכול
“יופי. תבואו לפני שנכנסת שבת” אמרה וסיימנו לדבר.

כשהתוכנית שאהבתי הסתיימה הלכתי אל החדר של יניב, רואה את יניב מכורבל בתוך השמיכה החמה והעבה.
“איך אני אוהבת אותך.” אמרתי בלחש לאוזנו ונשכבתי מעל גופו, מוחצת את בליטתי ונאנקת בכאב.
“חיים שלי” ענה בקול צרוד והתהפך על גבו, משאיר חשוף לעיניי את פלג גופו העליון שללא חולצה.
התיישבתי על בטנו התחתונה וחייכתי.
“מה את ככה?” צחק, צובט את זרועותיי השמנמנות בעקבות ההריון.
“יש תוכניות ליום שבת?” שאלתי בחשש, הוא הניד את ראשו לשלילה,
“אחלה. דורית ותום הזמינו אותנו לישון בשבת שם” עניתי בביטחון.
הוא הנהן בראשו והדליק את הפלאזמה בחדרו על ערוץ הספורט,
נשכבתי עם צד גופי על גופו וצפיתי בטלוויזיה.
ידיו ליטפו את ביטני והרגישו את התזוזות של התינוק ברחמי,

אחרי שעה של צפייה הנייד שלניב צלצל, עניתי.

-“מה?” שאלתי בחוסר סבלנות, לא בודקת מי זה.
“הו. שלום” אמר קול סמכותי בטלפון
-“סליחה, מי זה?” שאלתי בחרטה
“המפקד של יניב. זאת טל?” שאל בהיסוס,
-“כן. סליחה המפקד של יניב” גיחכתי בביישנות.
“מה שלומך?” שאל בדאגה
-“יותר טוב.” עניתי בחזרה והוספתי “קח את יניב”

“כן המפקד” ענה יניב אל הנייד
“כמובן.. אתה מוזמן כל הזמן” אמר יניב אל הנייד
“היה לה זיהום בדרכי השתן, פחדו שזה יתפשט” ענה יניב

“אל תספר!” אמרתי בכעס
“זה המפקד שלי, אני חייב.” אמר ונשק למצחי,

“כן, טיפלו בה.” ענה יניב אל הנייד,
“לא ידעתי” צחק יניב והוסיף “בשעה טובה, אולי נפגיש ביניהן”
“כן, זה הבית.” אמר יניב

“איזה בית?” התערבתי.
“שלי, המפקד שלי בא.” אמר והושיט לי את בקבוק המים על מנת שאשתה את הויטמנים והכדורים.

קמנו מהמיטה כששמענו צלצול בפעמון, יניב קם לפתוח את הדלת בעוד שאני הטלתי את מימיי בשירותים.
כשיצאתי מהשירותים אל הסלון , כמובן שלפני בדקתי איך אני נראת, ראיתי בסלון בחור כבן 30 לבוש מדים בהירים על גופו ומדוגמים בעל סיכות מיוחדות ותגים מכובדים יושב בספה. ישבה לידו בחורה שגם נראת בת 30, החזיקה בידו.
בחנתי את לבושה המדוגם, מכנס מחוייט בהיר בצבע אפרסק עם חולצה לבנה מגוהצת בעלת צווארון נשי.
היא הייתה יפה.
שיעה השחור גלש עד כתפייה, בדיוק כמוני. רק שאני שיער חום.
השיער של שתינו עד הכתפיים.
עינייה האפורות דהויות נעצו מבט בבטני, הסתובבתי מיד ומשכתי את חולצת הפסים הארוכה הרחבה שלי שתכסה את ביטני- ללא הצלחה- בהתחשב בזה שהחולצה היא סוג של בטן.
רק פס קטן היה גלוי לעיניי כולם.
כפות רגליי הקטנות והנפוחות צעדו יחפות על הריצפה הקרה ועזרו לי לקרר את גופי הבוער.
“שלום, נעים להכיר” קם מהספה המפקד של יניב ולחץ את ידי.
“שלום, א-אני טל..” אמרתי בגמגום והתיישבתי ליד יניב על הספה , משלבת את רגליי בצורת ישיבה של ביגלה כשרגליי מונחות לידי על הספה.
“נעים מאוד, זאת אישתי. ורלרי” חייך והצביע אל כיוון אישתו, הנהנתי בראשי ושתקתי.
יניב כיבד אותם בעוגת שוקולד ושתיה מוגזת מלאה בסוכרים.
“את אומנם לא מכירה אותי, אבל אני כן.” אמר המפקד של יניב בחיוך
שתקתי.
“רציתי לבוא לבקר כבר אחרי המבצע ‘צוק איתן’ אבל זה לא התאפשר..” ענה בחיוך
“אם היית בא זה בשביל לבשר רעות.” אמרתי בשקט
“בגלל זה לא באתי.” אמר בשקט ושקע במחשבה נוראית לפי הצבע שעיניו שידרו.

לקחתי עוגה לידיי ואכלתי בשקיקה.
בהתחלה קילפתי בעזרת המזלג את שכבת השוקולד והכנסתי בביס אל תוך פי. ואז אכלתי את שאר העוגה.

הנייד שלי צלצל אך לא עניתי, זה היה מחסום.

יניב לעומת זאת ענה כשהרעש של הנייד הפריע בשטף דיבורם,

“לא. רגע” אמר והושיט לי את הנייד אך לא רציתי לענות,
יניב שם על רמקול וכך הייתי חייבת לדבר.

-“מה?” שאלתי ללא סבלנות,
“מדברים מהלשכה לגיוס, את לא התייצבת לצו ראשון שלך.” אמרה הפקידה
-“יופי.” אמרתי בנוקשות
“סליחה?” שאלה ללא הבנה, יניב שפשף את עיניו וניסה לא להתעצבן
-“סולחת” אמרתי בחיוך והפקידה ניתקה את השיחה.

“טל! כמה פעמים אמרתי לך לסדר את העניין הזה” אמר בכעס יניב,
“אני סידרתי!” אמרתי בכעס והתחלתי לבכות ללא שליטה וקברתי את ראשי בחולצתו והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לחפור בור ולברוח.
“אני אעזור לך.” הציע המפקד של יניב, לא העזתי להסתכל בפניו.
“היא כבר אמרה להם שהיא בהריון, היא שלחה גם טפסים. היא צריכה ללכת לשם לסדר את העניינים כי היא קיבלה את הצו ראשון בזמן שהיא הייתה בהריון בחודשים הראשונים” אמר יניב

“אני אסדר את זה” אמר המפקד בהבטחה, ניגבתי את דמעותי ושתקתי
לעזאזל עם זה.
כל החברות שלי יתגיסו, כולם מצטלמות בגיבושים של הצבא- ואני לא.
אני לא אעבור את החוויה/סיוט הזה.
הכל בגללו.
בגלל הבן אדם שיושב לצידי.
איך אני יכולה לאהוב ולכעוס עליו באותו הזמן?

“אני בחדר.” אמרתי בשקט והלכתי לחדר של יניב, מעט צולעת אך מנסה להגיע כמה שיותר צהר למקום מבטחים.
הבטתי פעם אחרונה בשעון שהראה את השעה 14:32 בצהריים ,התכסיתי בשמיכה ונרדמתי לי.

התעוררתי מטפיחות קלות על כתפי, פקחתי את עיני באיטיות. מסתגלת לאור הכואב שבעיני.
“מצטער שהערתי אותך. סידרתי את עניין השירות הצבאי שלך” דיבר אלי המלקד של תומר.
“אני מצטערת על הכל.. אני לא רוצה להאשים את ההריון, אולי זה האופי שלי, אבל אני מצטערת. אני תמיד שולטת במצבי הרוח שלי אבל הפעם לא..” נאנחתי בתסכול
“זה בסדר. אני מבין אותך, אני עומד לעבור את זה גם” חייך
“היא- היא בהריון?” שאלתי, הוא הנהן בראשו.
“רציתי לבוא הרבה זמן, ולא יצא- כפי שאמרתי, והיום הרגשתי צורך לבוא אחרי ששמעתי שאת חולה ויניב כאן.” הסביר ברוגע
הנהנתי בראשי והתחלתי לדמוע מחדש.
“זה בסדר שתבכי, זה טוב” חייך, הנהנתי בראשי והקשבתי למילותיו המנחמות כשהוא התיישב על מיטתנו.
“כולם אומרים לי להיות חזקה..” צחקתי בתסכול
“את צריכה להיות חזקה, אבל את צריכה גם להיות ילדה, את ויניב פה אחד בשביל השניה- אל תהססי להתפרק או לפנות למישהו מבוגר. תמיד תזכרי שיש מי שיעמוד מאחורייך בטוב וברע.” אמר בחיוך מנחם
“זה קל להגיד.. אבל זה קשה” מלמלתי “הוא יהיה אבא טוב.. ואני לא”
“לא נולדים להיות הורים, זה בא עם הזמן. עם הרבה טעויות והצלחות” חייך
“אין ספר?” נאנחתי “סרט. עדיף סרט” הוא חייך למשמע תשובתי
“שום ספר לא משתווה לדרך שבה את סוללת לעצמך, יש הרבה סוגים של שיטות חינוך. את תמצאי את הדרך שלך” ענה בביטחון.
הנהנתי בראשי וקמתי מן המיטה, רואה שהשעה 16:01.
ישנתי טוב.

קמתי מהמיטה , הולכת ביחד עם המפקד של יניב אל הסלון, רואים את יניב ואת אשתו של המפקד מסתכלים על מסך הטלוויזיה שם רואים את הסרטון האחרון של יניב ושלי.
הסרטון שהיינו בצימר ובו יניב צילם את הבטן שלי שזזה במוזרות בעקבות הבעיטות של התינוק.
יניב סימן לי לבןא לשבת לידו וזה מה שעשיתי.
התיישבתי על רגליו של יניב והבטתי בסרטון..

כשהמפקד של יניב עזב ביחד עם אישתו, יניב ואני אכלנו ארוחת צהריים שאימו בישלה כשחזרה מהעבודה.
אמא של יניב עזבה שוב ונסעה לעבודה בחזרה כי שכחה שם מסמכיםמחשובים, אנחנו ניצלנו את הזמן לראות סרט יפה.

יום רביעי עבר ואחריו גם חמישי.
יום שישי הגיע וחיכיתי בבית שלי ביחד עם הוריי שעזרו לי לארגן תיק וניסו לשכנע אותי לא לנסוע.
“אני אהיה בסדר!” אמרתי בכעס כשהוריי סירבו להכיר בזה שאני כבר לא בת 7
“אנחנו אוהבים. זה מאהבה!” אמרה אמא. נשקתי למצחה וסימנתי לאבא מרחוק ביי ויצאתי מהדירה של הוריי כשיניב הגיע ולקח את התיק שלי לרכב.

הנסיעה ארכה שעה וחצי בהתחשב בפקקים שהיו, כאילו כל בני ישראל החליטו לעשות שבת מחוץ לבית.
“יש לך פיפי? מסוכן להתאפק.” אמר יניב, הנדתי את ראשי לשלילה.
“אני אעצור לך בשדה ותעשי שם” אמר אך ביטלתי את דבריו בפיהוק חזק.
יניב סטה מהדרך אל השדה ונכנס בין המטעים עם הג’יפ הכחול שלו ועצר כשלא היה שום זכר לכביש או לבעל חיים.
למזלי זה מקום שיש בו עצים גבוהים של קלמנטינה- יאם!
יניב הושיט לי נייר טואלט ומזג לי לתוך כוס מים על מנת שאשטוף את ידיי
“יש פה אלכוהול לחיטוי” הזכיר, הנהנתי בראשי ופתחתי את הדלת של הרכב, יניב ניצל את הזמן ויצא מן הרכב וקטף קלמנטינה “זאת שמיטה!” אמרתי בכעס בזמן שעשיתי פיפי.
מברכת על זה שיניב התעקש שאבוא עם שמלה קצרה בשביל שאוכל לשבת באוטו בנעימים בלי שהמכנס ילחץ לי על הבטן.
השמלה השחורה הרחבה הורמה בעזרת ידיי בעוד שעשיתי פיפי והבטתי על הנחל הזורם לו מהפיפי שלי.
“ועוד רצית להתאפק!” אמר יניב בגיחוך כשקילף את הקלמנטינה.
“אני רוצה גם” אמרתי בחיוך כששטפתי את ידיי בעזרת כוס המים ואז התיישבתי ברכב והשתמשתי בחומר החיטוי בשביל שלא אעביר חיידקים.
“אני אלך לקטוף” אמר ויצא בשנית מהרכב והביא קלמנטינה עסיסית. הריח שיגע לי את החושים!
יניב קילף בעוד שאני חיכיתי בשקיקה!
לבסוף יניב סיים ונתן לי לאכול, מלוננת על החרצנים, אך נהנית.
“אפשר לנסוע” אמרתי כששטפתי שוב את ידיי והמשכנו בנסיעה.
הגברתי את המוסיקה ונהנתי מהמקצב,
השמלה השחורה הרחבה על ביטני ועל חזי איפשרה לי להתקפל לצורת כדור , נשענתי על החלון וניסיתי להיתחבר לשיר.

“אתה שמח?” צחקתי, הוא הנהן בראשו.
“עוד מעט נהיה משפחה, ממש כמו כל בני הדודים שלי שיש להם ילדים” סיפר

יניב הוריד את התיקים מהרכב ועלינו ביחד לבית של תום ודורית.
חיבקתי חזק את דורית ואת תום, ויניב עשה אותו הדבר רק עם פחות חוזק.
והרבה יותר יחסי סביבה. . .
“החדר שלכם מוכן. שימו את הדברים בחדר, יש מגבות הכל” הסבירה דורית ואני הנהנתי בראשי כשיניב שם את הדברים בחדר.
התיישבנו בסלון וצפינו בתוכנית בגרות באימהות – WTF –
“תכבי את החרא הזה” התלונן תום כשדורית צפתה בשקיקה
“יש לך אותנו וי אי פי, מה את רואה את זה” קרץ יניב.
חייכתי ובאתי לפתוח את פי אך בדיוק דורית אמרה “מסריחים אכלתם קלמנטינות?”
הנהנתי בראשי והצמדתי את הפה שלי אל האף שלה ונשפתי אוויר.
“לכי מפה מסריחה!” כעסה והשתעלה
“צריך ללכת לבית הכנסת?” שאל תום, יניב הנהן בראשו והושיט לי בלייזר שאשים כל גופי עם השמלה השחורה שבהחלט לא הייתה צנועה.
“את באה -מסריחה-” אמרתי לדורית בחיוך ונשפתי עוד אוויר מפי בניחוח קלמנטינה.
“אני באה!” אמרה בכעס והחזיקה במפתח של הבית וחיכתה שכולנו נצא ונעלה את הבית.

הגענו לבית הכנסת הקרובה לבית ונפרדתי מיניב בנשיקה ונשיכה קטנה.
הצמדתי את ידיי אל צווארו בעוד שידיו מתעטפות סביב ביטני והוא נושק לשפיי ברכות.
נאנחתי אל תוך פיו ווכשהוא בא להתנתק נשכתי את שפתו התחתונה.
הןא חייך ושלח אותי אל עזרת הנשים שם אני אמורה לשבת.

דורית עמדה והתפללה בעוד שאני התיישבתי בכיסא פנוי וניסיתי לא להשתעמם.
אישה מבוגרת נכנסה אל בית הכנסת ומיהרתי לקום כשראיתי שאף אחת לא קמה, האישה הנידה את ראשה לשלילה ואמרה “תישבי. אישה בהריון יושבת!”
הנדתי את ראשי לשלילה והוספתי “אני מעדיפה לעמוד במקום שאת תעמדי” חייכתי.
“שתי נשים בהריון צריכות לשבת!” הצביעה עלי ועל דורית. דורית פחטה קול השתנקות ופערה את עיניה.
“איך-מה!” אמרה בבהלה ותפסה בבטנה בבהלה.
“אני רואה הכל…” אמרה בקול צרוד ומבוגר. מיד כל הנשים קמו ופינו לנו מקום, עלי ראו את ההריון. אך על דורית כלל וכלל לא.
“רוצה משהו טעים?” שאלה בשקט לאוזני האישה המבוגרת כשישבתי לידה. הנהנתי בראשי בשקיקה כמו ילד קטן שמספרים לו שכל חנות הממתקים תהיה שלו.
היא הושיטה לי כדור שוקולד “זה פרווה” חייכה והושיטה גם לדורית שסירבה בנימוס,
“אני יאכל את שלה” צחקתי ואכלתי גם את של דורית.
הרגשה טובה!

כשהתפילה הסתיימה כולם יצאו אך המבוגרים , דורית ואני נשארנו.
לא רצינו לצאת כשכל ההמולה בחוץ, ידענו שכולם רצים בהמוניהם.
“הנה את” שמעתי את הקול של יניב מפתח עזרת הנשים,
“אני כאן. וכבדה” הוספתי בחיוך כשעזרת הנשים התרוקן ויניב הסכים לעצמו להיכנס ולעזור לי לעמוד .
“מתי אתה מציע לה להתחתן!” אמרה בכעס האישה המבוגרת שישבה לידי והביאה לי כדור שוקולד, היא נראה בת 70 אפילו קצת יותר.
“איך את יודעת?” חייך, היא סימנה לו להתקרב והוא ישב על רגליי.
“אין כיסוי ראש” הצביעה על ראשי.
“היא צריכה להיות בת 18 ואז, היא האישה שלי” חייך, חיבקתי אותו חזק ונשכתי את הלחי שלו.
דורית ירדה במדרגות אל תום בזמן שאנחנו ישבנו.
“הריון לא רצוי?” שאלה בפליאה, שתקתי.
“הילד רצוי” אמר יניב, “הפתעה אבל לטובה”
“בואו ילדים שלי. בואו תלוו את פינחס ואותי” חייכה בחמימות ונשקה למצחו של יניב ואמרה תפילה בשפה מוזרה.
ירדנו במדרגות בזהירות , אוחזות במעקה בעוד שאנו רואים איש מבוגר גם בסביבות הגיל של האישה שהייתה איתו, זה פנחס.
הוא ישב על כיסא ואחז במקל הליכה שלו והתקדם אלינו,
“הבאתי אנשים לשבת” חייכה וחיבקה אותי ואת דורית.
תום חייך בעוד שהלכנו ויניב תפס בכף ידי,
“אנחנו בנות דודות” הסברתי לפינחס שהתגלה כאיש צנוע וחברותי.
“האוכל מחכה כבר הרבה זמן לאנשים” חייך
“אתם עושים שבתות לבד?” שאלתי בעצב וכמעט פרצתי בבכי, אך יניב הרגיע אותי.
“הבן שלי גר באמריקה, הוא בא מידי פעם עם אשתו” חייכה האישה
יניב ותום הלכו להביא את האוכל מהפלטה שבבית של דורית ותום והביאו גם את הסלטים שנאכל אצלם בבית.

ארגנו הכל וישבנו לאכול, השולחן המצומצם לשניים הפך לשולחן לשישה.
אושר מתווסף לבית.
פינחס קרא את הקידוש והתחלנו לאכול, טעמנו מהמאכלים של המארחים וגם מאצלנו.
הערב עבר מדהים.
“אני רוצה ללכת..” אמרתי ליניב בעייפות, משעינה עליו את ראשי ומביטה בשעוני שהראה את השעה 23:45, יניב הנהן בראשו ועזר לי לקום.
“תודה על הארוחה, אנחנו צריכים כבר ללכת.” אמר יניב למשפחה שאירחה אותנו, חיבקתי אותם ויצאתי מהבית.
לאחר שתי דק’ יניב, תום ודורית היו בחוץ גם הם.
השארנו שם הכל נקי ומסודר..

הגענו לבית של תום ודורית תוך מספר דקות ספורות, כמעט שכנים.
“לילה טוב” קראתי ברחבי הבית וסגרתי את הדלת של החדר בו יניב ואני ישנו.
יניב פשט את בגדיו והתלבש במכנס פוטר ארוך וחולצת טריקו ארוכה לשם שינוי.
אני לבשתי מכנס פליז מחמם, אפשר להזיע בו מרוב חמימות..
גרבתי גרביים אשר לתוכן נכנסו הסיומת של המכנסיים כך שום אוויר קר לא יחדור לעצמותי.
החולצה העבה נתחבה עמוק בתוך המכנס שלי וככה הרגשתי טוב עם עצמי.

התעוררתי לבוקר חמים, ידיו של יניב היו כרוכות סביב גופי הקטן.
הבטתי בשעוני שהראה שהשעה 12:23 בצהריים.
בהתחשב בזה שקמתי כל שעתיים לשירותים, ישנתי הרבה.

כשלא יכולתי לשאת עוד שינה בחיק המיטה, התארגנתי ויצאתי אל הסלון. פוגשת בטום.
צפינו בטלוויזיה ואכלנו קרונפלקס.
לקראת השעה 14:00 התעורר יניב. דורית, לעומתנו, נשארה לישון.
היא הרגישה נורא.

העברנו את השבת כיפית, התרחקתי מדורית בשביל שלא אדבק ממנה.
היא ידעה שזה רק מדאגה, ולא חס ושלום משנאה.

יניב החזיר אותי לביתי ונפרד ממני לשארית שבועו בצבא.

באמצע החיים. (חלק אחד-עשר)
דרוג הסיפור 5 | 8 מדרגים

תגובות (6)

פרק מושלםםם. . אני ממש אוהבת את הסיפור הזה !!
מקווה שתמשיכי אותו מהר .. ושגם יהיהיותרק ארוך פליז חחח;-)
את כותבת מדהים ומחכה להמשך של הסיפור הזה מהררר

09/04/2015 03:56

פליז פליז פליז פליז תמשיכי את הסיפור הזהה מהרר!!!

10/04/2015 02:35

פליז תמשיכי כברררר!!!

16/04/2015 23:18

תמשיכיייי פליזזז

20/04/2015 00:16

הפרק מהמם…זה ממש לא כישלון את כותבת ממש יפה ונדיר כל הסיפורים שלך מדהימים אוהבת את כולן .. סיפור מושלם..מחכה כבר להמשך של הסיפור הזה והסיפורים האחרים(מתי שיהיה לך זמן)מקווה שהל יהיה בסדר ותרגישי טוב <3 אוהבת!!!

24/04/2015 12:51

    שהכל*

    24/04/2015 12:52
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך