בין עולמות: רומן על קרב בין אמונה לאהבה – פרק 1

Anna_Read_Write 15/02/2021 151 צפיות 2 תגובות

המוזיקה צועקת, האנשים מתנדנדים. אורות צבעוניים מרצדים בכל פינה. הכול מלא עשן. עשן מהסוג הטוב. מהסוג שמסחרר אותך, מנקה לך את המחשבות, גורם לך להרגיש בעולם אחר. גורם לך לשכוח מכל מה שיושב עליך.

עוד לגימה, עוד משקה.
איך שהכול מעורפל, מטושטש. אנשים זזים, קורסים על הספה שבצד. והדיג’יי צועק בקול שכבר הצטרד, ואף אחד לא מבין את מה שהוא צועק. אתה מרגיש את העשן ממלא את המוח, את הנשמה.

מישהי עם עיניים מאופרות בכבדות ושפתיים אדומות ומבריקות, מחייכת אליך מולך. אתה נוגע בה בהיסח הדעת, והיא נצמדת אליך. אתה מריח את האלכוהול מפיה כשהיא מרימה את פניה לפניך.
“וסיימנו להיום, תודה שהייתם איתי!” צועק הדיג’יי בקול צרוד לגמרי ותוך רגעים המוזיקה נכבית, נדלקים אורות ואתה שוכח מהבחורה.

עמית פוקח את עיניו, קם ונשען על המראה. העיניים שלו אדומות, המבט שלו פראי משהו. שתיתי אתמול יותר מדי.
הוא הולך לשירותים. הבית שקט. השעון מראה שהשעה כבר תשע בבוקר. עמית מבין שהוא מאחר ליום הראשון ללימודים. הוא מגחך. אחרי מקלחת קצרה במים קרים, הוא מתנגב ומתלבש, מצחצח שיניים ויוצא מביתו לכיוון בית הספר.

*

“סיימנו את תהליך ההרשמה, חמודה, עכשיו בואי איתי לכיתה החדשה שלך,” אומרת המנהלת בקול רך.

דריה אינה מבועתת כפי שחשבה שתהיה. נדמה שהרגשות שלה כבו, שמסך מפריד בינה לבין המציאות. היא נהנית מתחושת הניתוק מהסביבה. בדרך כלל ההרגשה שלה הפוכה: יותר מדי אכפת לה מה יקרה, יותר מדי אכפת לה האם אוהבים אותה והיא יותר מדי לחוצה. עכשיו היא מרגישה ביטחון מתפשט בקרבה. כנראה שאני כל כך מבוהלת, שעברתי את שלב הפחד, היא חושבת ומרגישה בעוצמה את השלווה. תודה לך, אלוקים.

בדרך לכיתה, המנהלת, אישה גדולת ממדים בסביבות גיל ארבעים וחמש, מקרבת אליה את ראשה ואומרת, “את יודעת שזה יהיה פה שונה.”
“כן, אני בטוחה.”
המנהלת סוקרת אותה, כמעין בדיקת האם־היא־תשרוד־את־זה, ובסיום אומרת, “תשמרי על עצמך. אל תאבדי את הראש בגלל, נגיד, בנים שיתחילו איתך, תשמרי על העקרונות שלך.”
“תודה,” היא אומרת בקול רפה.

“זה מקרה חסר תקדים אצלנו,” מוסיפה המנהלת ומביטה בדריה בדאגה, “לעבור אלינו בכיתה י”ב, ועוד מבית ספר דתי!”
דריה מהנהנת לאט ולא עונה.
“אבל אל תדאגי,” ממהרת המנהלת להוסיף כשהיא שמה לב שדבריה מעוררי חשש, “יש לך שכבה מקסימה, באמת.”
דריה מחייכת בעדינות.

המנהלת מתקרבת לדלת חומה ואומרת, “זה פה.”
דריה מרגישה את לבה מאיץ באחת. אוקיי, רגע האמת. זה הולך להיות מעניין.
“שלום, ילדים, איך היה החופש הגדול?” שואלת המנהלת. דריה, בהיסוס, נכנסת לכיתה אחריה.

הכיתה שקטה למדי. יש בה כשלושים תלמידים ותלמידות.
“היה כיף,” אומרים כמה תלמידים. לא נראה שהם להוטים לשתף את המנהלת בחוויותיהם.
“יופי,” מחייכת המנהלת וגורמת לגופה השופע להזדקף.

המנהלת שותקת כמה שניות, כאילו כדי לאפשר לכל המבטים בכיתה להינעץ בדריה, ורק אז, כשדריה כבר מתחילה לנוע באי נוחות, היא אומרת: “יש לכם תלמידה חדשה בכיתה, דריה!”

כמה תלמידים מחייכים לדריה או מחווים לה “שלום” בידיהם. מישהו צועק “ווהוווו” מהצד השני של הכיתה, באותו הזמן שמישהי משמיעה “קולולולו”. שניהם מסתכלים זה על זה וצוחקים בקולות רועמים. דריה מרגישה את עצמה מתכווצת קצת.

“בואי, שבי לידי,” אומרת מישהי ודריה הולכת לאִטה ומתיישבת.
“אני בטוחה שתקבלו אותה יפה, שתחבקו אותה כמו שאתם יודעים. טוב, אני אפסיק להפריע. סיגי, הכול בסדר?” היא פונה למורה וזו עונה לה בקול נמרץ.

“מאיפה באת?” שואלת הנערה שליד דריה. כמה מבטים סקרנים מופנים אליהן, מחכים לתשובה.
“ממעלות. זה בצפון. עברתי דירה לפני כמה שבועות.”
“איפה למדת?”
“את לא מכירה. קוראים לבית הספר ‘אמת’.”
הנערה מהמהמת.

“איך קוראים לך?” שואלת דריה בנימוס.
“אני איה,” היא מחייכת ומעיפה את שיערה הכהה המוחלק אל מעבר לכתפיה.
סיגל, המורה, מבקשת שקט ומתחילה ללמד. דריה פוזלת הצדה ומבחינה באיה מתעסקת בפלאפון שלה.
“דריה,” לוחשת איה לפתע ודריה קופצת במקומה.
“מה?”
“בדקתי בגוגל על הבית ספר הזה, ‘אמת’, נכון?”
“אה – כן.”
“אז זה – זאת אולפנה?!” קולה נעשה רם יותר. היא מבטאת את המילה “אולפנה” לא נכון.
“אה, כן,” אומרת דריה ומישירה אליה מבט, לראות את תגובתה.

“היית דתיה?” היא שואלת, מביטה במכנסיים של דריה ובחולצתה הקצרה והצמודה.
דריה בולעת את רוקה ומסבירה, “אני עדיין.”
“מה – אז – ” פיה המאופר של איה פעור בחוסר הבנה וחושף שיניים קדמיות עם רווח ביניהן.
דריה מביטה באיה בציפייה להמשך דבריה. “אז – מה?”

“איך את לובשת את זה?”
הנה זה הגיע. “יש מלא סוגים של דתיים, מלא רמות שונות של דתיות.”
“רגע, את כאילו חרדית?” קוטעת אותה איה.
גיחוך נפלט מפיה של דריה. לא ידעתי שהמצב עד כדי כך חמור, היא חושבת. “אני לא חרדית, ממש לא. אני גם לא בדיוק דתיה לאומית. אני פשוט… דתיה. לא יודעת.”
“אוקיי,” אומרת איה ומביטה בדריה בסקרנות מהולה בחשדנות.

דריה בולעת את רוקה שוב. היא מרגישה שמסתכלים עליה ובוחנים אותה. היא חושבת ששמעה את המילה “אולפנה” מפי תלמידה שיושבת שני שולחנות משמאל לה.
בשלב מסוים היא מרגישה כל כך לא בנוח, שהיא יוצאת מהכיתה ומפטירה לעבר המורה חיוך קטן ומתנצל שאומר משהו כמו “אני הולכת לשירותים, טוב? טוב.”

דריה מגיעה לשירותים, סוגרת את הדלת הראשית שלו ומביטה במראה. ההשתקפות שלה נראית חיוורת, נבוכה. היא רוצה לסטור לעצמה. היא מרגישה את עיניה מתחילות לדמוע. לא, לא עכשיו. בבית, היא אומרת לעצמה. היא ממשיכה להתבונן. עיניה החומות הגדולות וריסיה העבים משיבים לה בכל זאת קצת ביטחון עצמי, והסומק החמוד בלחייה גם כן.

רחש צעדים מתקרבים גורם לה להזדקף. דריה נכנסת לאחד התאים ונועלת את הדלת.
היא מסתכלת דרך חור המנעול, ורואה במטושטש מבעד דמעותיה בן – כן, היא מוכנה להישבע שזה בן! – נכנס לאט ובשיא הביטחון לחדר השירותים.

לוקח לה קצת זמן לחשוב על הסבר, כי היא לא רגילה ללמוד עם בנים בבית הספר. אבל אז המחשבה מציפה את ראשה והיא כמעט משתנקת: רגע, אני בשירותי הבנים?!

בין עולמות: רומן על קרב בין אמונה לאהבה – פרק 1
דרוג הסיפור 4.3 | 7 מדרגים

תגובות (2)

זה היה כתוב מצוין!

15/02/2021 22:41
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך