בית-ספר לאהבה- הקדמה+הרשמה
לוסינדה (לוסי) סקאר עמדה בסוף התור הארוך לכניסת בניין הלבנים האדומות העצום בגודלו. שערי הברזל הכחולים היו פתוחים לרווחה, ומיליון בני נוער והוריהם עמדו בתור עם מזוודות, תיקים, מלא איפור על הפנים ועוד הרבה דברים כדי לעשות רושם ראשוני טוב. רק שלוסינדה לא עדה זקופה, אלא שפופה ומרוכזת בנגן האם-פי-3 הלבן שלה. מעביר משיר לשיר, משחקת באוזניות… כל זה לא ענין אותה בכלל.
הוריה הכריחו אותה ללכת לבית הספר המטופש הזה. ובנוסף לכל הם גם לא באים להגיד שלום. אלא השאירו אותה לנסוע בתחבורה ציבורית (אוטובוס מסריח עם עוד חמישים איש שנוסעים לדרום המדינה), לבדה (ממש). היא שיחקה בשיערה המתולתל והבלונדיני ולבשה מחדש את מעיל הפרווה החום שלה.
"היי, מותק!" מישהי עם שיער בלונדיני צבוע עמדה מעל לוסינדה. היא לבשה שמלה ורודה קצרה, למרות הקור, ומגפיים לבנות גבוהות. שרוולון סגול עטף את ידיה ומשקפי שמש שחורים וגדולים היו מונחים על אפה הקטן והחיוור, למרות שהשמש לא יצאה אפילו לרגע קט.
"אני מכירה אותך?" הרידה לוסי אוזנייה לבנה אחת מאוזניה והקשיבה לנערה שמולה.
"לא… אבל אני מכירה אותך. לוסינדה סקאר? היי אני החונכת שלך לשנה הזו עד ששנה הבאה תהפכי לחונכת…" אמרה הנערה בחיוך מרוח אדום מזוייף, "ג'ייד למונר." היא הושיטה יד ללחיצה ולוסינדה לחצה אותה בבלבול.
"לוסינדה… אמ… חונכת? בשביל מה?"
"בשביל מה?!" נדהמה ג'ייד, "כדי שתכירי את בית הספר יותר טוב!"
"זה בסדר… תודה." התקדמה לוסי בתור.
"את מנפנפת אותי, כאילו?"
"לא, מה פתאום! ממש לא בכאילו… באמת."
ג'ייד למונר המזועזעת עזבה מייד את המקום ונדחקה בין כל בני הנוער החדשים והישנים, בעוד שהיא צועקת "סליחה" ו"הגברת למונר עוברת" עד שלבסוף הגיעה לשני המורים המחזיקים קלסרים ורודים כבדים ועלונים ואמרה להם, "כמה התגעגעתי!" חיבקה אותם חיבוק מזוייף ונכנסה אל תוך המבואה העצומה.
לא שעה ולא שעתיים עברו (אלא שלוש שעות של עמידה לשווא!) עד שהגיעה לוסי אל שני המורים שעמדו בכניסה. הם הביאו לה קלסר ורוד שכתוב עליו באדום "ברוך הבא, אהבה חדשה!" ועלון שבתוכו נמצאת מפה של בית הספר.
"חברים! התאספו בבקשה סביב הבמה אנחנו רוצים להתחיל!" קול נשמע ממערכת הכריזה ולוסינדה התיישבה על אחד ספסלי העץ שבמבואה העצומה הגדולה וצפתה בבמה. המון של בני-נוער מיהר להתייצב סביב הבמה העגולה בציפייה לתחילתה של השנה החדשה. צוות המורים עלה על הבמה, כולם צעירים וחדשים אשר לא עוברים את גיל השלושים. לבסוף האורות נכבו וזרקור נדלק על אמצע הבמה (ממש כמו בסרטים הדפוקים האלה) ועוד במה קטנה עלתה מהבמה הגדולה ועליה שני אנשים בני ארבעים מחזיקים יד ביד. אחד עם שיער זהוב משוך לאחור הלובש חולצה ורדרדה מכופתרת ועליה צעיף שחור וג'ינס שחור צמוד והשני בעל שיער שחור מתולתל הלובש טוקסידו עם פפיון אדום.
"ברוכים הבאים! ברוכים השבים! אל בית הספר לאהבה!" צעקו שניהם יחד. לוסינדה נרעדה כאשר צפתה במחזה והבינה שהשנה הזאת (והשלוש שבאות אחריה) יהיו נוראיות. "אני קינד ואני המנהל שלכם", אמר זה עם השיער הבלונדיני.
"ואני לנון, וגם אני המנהל שלכם," אמר המתולתל.
"הולכת להיות לנו שנה מלאת חוויות מסעירות, גדושות באהבה, רומנים ואוכל טוב… תלמידים חדשים מגיעים כמו בכל שנה ואיתם מגיעים גם חונכים חדשים! אל מערכת השיעורים שלנו מצטרפים עוד שני שיעורים: מוסיקה ותיאטרון. ובסוף שנה תעלו מחזמר אשר יופיע על במות מפורסמות ביותר באמריקה. ולא, לצערי לא בברודווי. מורים חדשים הצטרפו אלינו, וגם חדרים חדשים! ספרייה חדשה, ונוסף לנו עוד חדר טלוויזיה! אז ברוכים הבאים, ילדים."
וכל המורים צעקו יחד: "השנה רק מתחילה!"
מחיאות כפיים סוערות ושריקות נשמעו בכל האולם.
לוסי, לוסי, לוסי… לאן הבאת את עצמך. חשבה לעצמה…
תגובות (1)
אני בחיים לא השתתפתי בהרשמות ובדברים דומים להרשמות, אבל אני חייבת להגיד שהכתיבה שלך פשוט יפה. אתה ממש מוכשר, ובעתיד אני אפילו אשמח לכתוב איתך סיפור קצר או משהו בסגנון (-;