בתו של פוסידון

גיא שמש 18/05/2023 284 צפיות אין תגובות

זו היא. היפה בנשים. לא אתאר איך היא נראית, כי לכל אדם לו היפה בנשים משלו. תאר לך, תארי לך, את היפה בנשים שלך. זוהי היא, היפה בנשים. הרי היא, שימו לראשה כתר ועטפו אותה ב- מה שבא לכם, אם בא לכם בכלל.

היא הייתה ועדיין גם היום מתגוררת במערה באחד היבשות הרחוקות. רחוקות מפה, גם אם אתם באוסטרליה. היא נכנסה למערה, חסמה את הפתח בסלע, מצמצה בעיניה נוכח הקור והדליקה מדורה. לאור האש ראתה מספר בני-אנוש מביטים בה ביראה והתפעלות. "בני-אנוש!" היא אמרה בהתפעלות משלה ועיניה נצנצו כוכבים-כוכבים. "וואי, איזה יופי! אתם אמיתיים? איזה כיף, אני באמת רעבה." היא הביטה בהם והם רקדו. "אל תרקדו, אתם לא בובות. הגידו נא לי, מתוקים שלי, מי אתם, מה שמכם, מאיפה באתם וב-מה זכיתי לעונג צרוף זה?"
לקח להם רגע, ואז פסע אחד מהם קדימה ואמר – "הרי אנו לוחמים. אנו החרבנו את טרויה האדירה, אך פנינו כאן לשלום."
"ובמה זכיתי?"
"על הקיר של משכנך תלויה מפת הימים והכוכבים בחלק זה של כדור-הארץ. באנו ללמוד אותו כדי לנווט את דרכנו הביתה. ואכן למדנו, ואנו מוכנים ומזומנים לצאת חזרה אל הים בברכת פוסידון ולהפליג בעצת המפה אל ביתנו, שכן נשותינו מתגעגעות אלינו מאוד."
"מאוד-מאוד." אמר מישהו אחר.
"בברכת אבי? אבל אני רעבה."
"לסקס?"
היא צחקה, "לא, לאוכל."
"אם כך, אנו מוכנים לסעוד איתך." אמר זה שדיבר ראשון.
היא שלחה ידיים אל שניים מחבורת הגברים, והם התרגשו מאוד. היא אחזה בשניהם, כל אחד בידה האחרת, וצ'לאאק… ניגחה את ראשיהם זה בזה. "כלומר לסעוד אותי." היא אמרה ואכלה אותם.
"הוווו…." אמר זה שדיבר ראשון. "אכזריותך גדולה כיופייך."
"אכן, איש קטן. כעת הנח לי לישון."
XXX
היא התעוררה מכאב נוראי. היא ניסתה לפקוח את עיניה הכואבות, אבל הן לא נפקחו. "ניקרנו את עינייך, כלבה." אמר זה שדיבר ראשון.
"כלב בן-כלב, מי אתה, אמור לי שמך!"
"שמי 'אף-אחד'."
היא זעקה וייללה, ושכנים התאספו סביב ביתה, וקראו – "מה קרה, חרמנייה?"
"נעקרו עיניי!" היא ייללה.
"מי עקר את עינייך?" הם נבהלו.
"אף-אחד. אף-אחד עקר את עיניי!"
"חרמנייה, את שוב חרמנייה?" קרא מישהו וצחק, והם הלכו.
לאחר שבכתה קצת, מלמלה "אתם לא תצאו מכאן בחיים. אני לא רואה אתכם, אבל את הסלע לא תוכלו להזיז." והיא הזיזה את הסלע ויצאה החוצה.

היא ישבה על החוף, שתתה בירה וקוננה שאינה יכולה לראות את הזריחה מאפילה באורה על אור הירח. לפתע שמעה מרחוק צפירת ספינות חודרות במים.
"כיצד נמלטתם?!" היא קראה בזעם.
"קשרנו עצמנו לשרוכי נעלייך, אישה יפה ולא אופה."
"אני אנקום בך, אף-אחד!" היא קראה בזעם.
"שמי לא 'אף-אחד'," הוא קרא "שמי אודיסאוס! אני אודיסאוס!"
"אני צריכה לרשום את זה…" היא מלמלה לעצמה.
XXX
|"אבי, פוסידון אל הים, אל תניח לאודיסאוס ואנשיו להגיע למחוז חפצם בשלום. בתך מבקשת – הטבע את ספינתם!"|
>>>>>>>>>>>
מאי 2012


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך