StayingHigh
שיניתי את הסיפור של בת הים הקטנה, שדרגתי מעט והנה! אשמח לתגובות.

בת הים הקטנה- סיפור קצת אחר

StayingHigh 24/05/2014 946 צפיות תגובה אחת
שיניתי את הסיפור של בת הים הקטנה, שדרגתי מעט והנה! אשמח לתגובות.

היי.
אני פוקסי ליאופלד קופר, או פוקסי קופר.
אני עובדת בארמון הממלכה, בתור עוזרת.

ניקיתי את חדר הנסיך. הוא היה הבנאדם הכי נאה בממלכה, לאף אחד אחר לא היה את המראה שלו. בכל מדינה שהוא טייל הוא הכיר את כולם, ולא מצאו שני לו. אני זוכרת עדיין את היום הראשון שהתאהבתי בו. זה היה ערב גשום וסוער. אבא ואמא התחילו לריב, אחיי ואחיותיי הקטנים (ואחי הגדול) הסתגרו בעליית הגג, ואני החלטתי לברוח מהבית. הייתי רק בת 6, זה קרה לפני עשר שנים. הגעתי לחוף הים, ספוגה במים, ואז מישהו תפס אותי. זה היה חבורה של אנשים, הם רצו לאנוס אותי. צרחתי ובכיתי ואף אחד לא שמע. הם חנקו אותי עם מים כדי להשתיק אותי, ואז שמעתי פיצוץ. כולם ברחו, רק אני צפתי במים בלי הכרה. כשהתעוררתי ראיתי את פניו מחייכות, הוא ביצע בי החייאה, הוא חכם. ואז הוא נעלם, ואני חזרתי הביתה. “תודה על שניקית לי את החדר, את יכולה לצאת.” שמעתי את קולו שקטע את מחשבותיי. הוא היה נחמד. ראיתי מאחוריו את אשתו לעתיד, דולי. דולי הייתה גם מאוד יפה. השיער שלה תמיד הסתדר ונראה מבריק, היא הייתה יפה ובכלל לא הייתה צריכה איפור, וגם כשהיא שמה איפור- היא נראית יותר יפה ממקודם. עיניה היו טורקיז ושפתיה היו אדומות כמו דם. מאז ששמעתי על האירוסים שלהם וידעתי מי היא, רציתי להיות כמוה. יפה מבפנים ומבחוץ, כי היא הייתה נדיבה מאוד. “בברכה, אדוני הנסיך.” אמרתי ויצאתי החוצה. הוא ודולי נכנסו, סגרו ונעלו את הדלת. שמעתי צחקוקים, ניתן להם לעשות את שלהם.
שמעתי שהחתונה שלהם תיערך שלוש שבועות אחרי יום ההולדת של הנסיך, מה שיקרה עוד שלוש ימים. כל העוזרות ניקו את הספינה שעליה כולם יפליגו מחר, ששם תיערך מסיבת יום ההולדת ה-18 של הנסיך. הסתכלתי שדולי בוחנת את הספינה, כאילו היא מחפשת איזה פגם. הנסיך נעמד מאחוריה והפתיע אותה בנשיקה. הקשבתי ללחישה שלו אליה: “אני כבר מת לספר לכולם שאת בהיריון ממני.” הנסיך והיא כבר רציניים… הוא הכניס אותה להיריון, מפה אני כבר מבינה שלו אין חרטות. בערב החגיגה הגדולה, הנסיך קרא לאמו ואביו, וקיבל את תשומת הלב של כולם.
“אני רוצה להודיע משהו. אתם כולכם יודעים ששלוש שבועות מהיום, אני ואהובתי דולי דוקאן נתחתן. אבל מה שאתם לא יודעים, זה שאהובתי ואני… מצפים כבר לתינוק ראשון. לפני כ-4 ימים נעשתה המלאכה, אבל.. אתמול, דולי ביצעה בדיקה. אנחנו מחכים לתינוק ונקווה שהוא יוולד בזמן, בריא ושלם.” הוא הודיע. כל הקהל הזיל דמעה ומחא כפיים. באמצע, כשכולם התחילו לאכול, ירד גשם. דולי והנסיך נעמדו במקום מוגן מהגשם, הכנסנו את כל האורחים פנימה. אני, הייתי רטובה מהגשם, פיניתי את כל הדברים שיש בחוץ והסתכלתי עליהם, הסתתרתי. הרחתי סם שינה. דולי מזגה לתוך כוס משקה, ונתנה לנסיך. “אני אהבתי את איך שהודעת להם על התינוק. שתה קצת, זה יום ההולדת שלך, תרגיש חופשי.” היא אמרה. הוא לגם במהירות את תכולת הכוס, ואמר: “כואב לי הראש.” ונפל לרצפה בן רגע. הוא נרדם. עכשיו הבנתי מאיפה הגיע הריח! דולי הסתכלה עליו, ואמרה: “להתראות הנסיך, שלום חיים של עושר.” היא דחפה את הנסיך מעבר למעקה. לא היה לי זמן לחשוב, מיהרתי אל המעקה וקפצתי אל תוך המים. לא ראיתי אותו צף, הוא בטוח שקע. צללתי וראיתי אותו שם, הוא בדרך אל הקרקעית, אם לא נמהר הוא יכול להיחנק. תפסתי אותו ובטעות קרעתי לו טיפה את המעיל. העליתי אותו אל מעל המים והתחבאתי בצדי הספינה. ראיתי שדולי נכנסה פנימה, שמעתי אותה צורחת: “הנסיך נפל למים! הצילו!” כולם התחילו לצרוח. לא יכולתי להעלות אותנו כי זה היה גבוה, אז פשוט גררתי אותו איתי לחוף. הוצאתי מגופו את המים, הוא פקח את עיניו למחצית שנייה ונרדם שוב, הוא עדיין תחת השפעת סמים. הנחתי את ראשי על בית החזה שלו ולחשתי: “תישן, אני אקרא לאנשים לקחת אותך לארמון מחר.” ונרדמתי גם אני. השמש התחילה לסנוור אותי, הבנתי שזה בוקר. פתחתי את העיניים ורצתי לעבר הארמון, לקרוא לאנשים לקחת את הנסיך. כשהגענו הוא התעורר.
“איך אתה עדיין בחיים?” שאלה דולי. הוא ענה: “אני חושב ש… אל תקראו לי משוגע, בתולת ים הצילה אותי.” כולם צחקו, אני לא הבנתי. בתולת ים? הוא ראה אותי רק למחצית שנייה, נכון, אבל זה מספיק כדי לראות שיש לי רגליים! עברו יומיים. עברתי ליד החדר של הנסיך טום. הוא ודולי דיברו. “אני מניח שתצטרכי להתחתן עם אחי בסוף. במקום להרוג אותו ולהעביר את המלוכה לידי כי הוא לא יהיה בחיים, תנסי להוציא אותו כבעל מכה את אשתו ותגרמי להם להבין שהוא סכנה לך, לילד שיבוא ולממלכה עצמה. הם ידיחו אותו ואולי אפילו יהרגו אותו, ואז אני אמלוך.” אמר טום. דולי אמרה: “ברור, כל עוד אתה זוכר להזרים לי כסף.” שמעתי אותם צוחקים. בחיים לא דמיינתי את טום בתור כזה קנאי. רצתי במסדרונות כדי לדבר עם עוזרת אחרת בנוגע לעניין, אבל אז נתקלתי בנסיך.
“את יודעת… את נראית כמו בת הים שהצילה אותי.” הוא אמר. “הו, זאת לא אני.” אמרתי וברחתי משם. חשבתי, מי יכול לעזור? אנשים אחרים יכולים רק לחשוב שאני משוגעת. חשבתי, וחשבתי.. המכשפה של הארמון. נכנסתי לחדר שלה.
“ברומי, תשמעי..” התחלתי לדבר, אבל היא קטעה אותי: “אני יודעת, העניין עם טום ודולי? ניבאתי את זה. אבל תדעי מעכשיו שאין לי מה לעשות בנידון.” נאנחתי. “אולי אני יכולה לעשות משהו?” שאלתי. היא ענתה: “אני יכולה לתת לך שיקוי. את תשתי אותו, הוא יעבוד רק ביום ראשון, וזה משאיר לך רק שבוע ימים לעצור את החתונה. את צריכה לגרום לו להתאהב בך עד כדי עיוורות, ורק אז הוא יקשיב לך. אבל תפעלי מהר, שלא יהיה מאוחר מדי.” נאנחתי והבנתי שזו הדרך היחידה. “בכל רגע שתגעי במים יש לך 25 שניות לייבש את המקום שנגוע במים, אם לא תספיקי, את תהפכי לבתולת ים. ובתולת ים, כלומר, מי שהוא חשב שאת. הוא יקשיב רק אם הוא יחשוב שמצא את בתולת הים שהצילה אותו.” היא אמרה. היא נתנה לי שיקוי ורוד, ואמרה: “זה בטעם תות, אין לך מה לדאוג.” בחנתי אותו, ואז שתיתי הכל.
ביום ראשון, ניצלתי את השעות שאף אחד לא נמצא בחוץ הים ויש לי הפסקה, הלכתי לחוף הים, ונכנסתי למים. עברו 25 שניות.. וזה קרה. זנב טורקיז במקום רגליים, חזיית קוקוס במקום שמלת העוזרת… וכשהתייבשתי, הכל חזר, כאילו מעולם לא נרטבתי. אבל, היה לי ריח של חוף ים. דפקתי בדלת חדר הנסיך, הוא פתח אותה לבוש רק בתחתונים, השרירים והקוביות שלו נגלו לעיניי. נתתי לו מכתב. “קיבלת דואר דחוף.” אמרתי לו. הוא אמר: “תודה.” וסגר את הדלת. ראיתי שדולי לא הייתה איתו, היא בטח הלכה אל ההורים שלה. הסתכלתי בחור המנעול, וראיתי שהוא קרא את המכתב. כתבתי לו: “בשעה 10 בלילה תסתכל מהמרפסת שלך לתוך הים”. הצבתי מנורה שתבהיר לו שאני בתולת הים. הגיעה השעה 10 בלילה, ראיתי שהוא מחכה במרפסת. נכנסתי מהר לתוך המים, 25 השניות עברו והזנב והכל חזרו. שחיתי מהר לעברו. ניסיתי לקרוא לו במוחי מבלי לקרוא לו עם הקול- השתמשתי בטלפתיה, משהו שאחי הגדול לימד אותי כשהייתה מלחמה. הוא הסתכל וראה. “את, חכי שם!” הוא צעק. מהר הבנתי שהוא יורד אליי. הוא הגיע מהר אל החוף, ונכנס לתוך המים. הוא שחה אליי, אמר: “תגידי לי מי את!” לא זזתי. הוא התקרב אליי, ואמר: “אני רוצה להודות לך, בבקשה. מי את? אני יודע שאת לא רק בתולת ים.” החזקתי אותו. האפים שלנו נגעו זה בזה, ואמרתי לו בטלפתיה: “בבקשה תבין שאתה בסכנה.. ומי שאתה הכי אוהב רוצה להרוג אותך…” הוא לא הבין. “מי? זו אמא? אנני, אחותי הקטנה? מי?” הוא שאל. עניתי לו: “זו דולי.” “שטויות. אנחנו עומדים להתחתן, היא לא תתחתן איתי אם לא מאהבה.” הוא אמר. הסתכלתי סביב וראיתי את דולי מחפשת את הנסיך. אמרתי לו בטלפתיה: “היא מחפשת אותך.” וירדתי מתחת למים. “אהובי! מה אתה עושה במים?” היא צעקה אליו. שמעתי. אמרתי לו בטלפתיה: “לך… היא צריכה אותך, לא?” הוא אמר: “סתם, חשבתי שראיתי את בתולת הים.” “אתה משוגע.” היא צעקה אליו והוא שחה אל החוף. הסתובבתי, ראיתי דולפין. הבנתי שזו ברומי, המכשפה. “תנסי שוב. אני רוצה להשתעשע איתך, ואני מטילה עלייך כישוף. מעכשיו, אסור לך להגיד לנסיך אם זו אשתו או מי זו. את צריכה להיות חכמה מספיק, לא?” שמעתי את קולה. שמעתי את הלחש, והרגשתי עקצוצים. שמעתי שוב את קולה. “בכל פעם שאת תגידי משהו דומה לזה את תרגישי כאבי תופת.” היא אמרה והדולפין נעלם.
עבר עוד יום. החלטתי לחכות לו במקום אחר. בימי שני, הנסיך תמיד אוהב להיות בבריכת הארמון המחוממת. נכנסתי למים בשקט, בעשר בלילה, וצללתי מתחת. המים לא היו רותחים ככה שאפשר לצלול מבלי שיכאב. ראיתי את רגל ימין של הנסיך נכנסת, ואז שמאל, ואז כל הגוף. הסתובבתי והייתי עם הגב אליו. הוא סובב אותי.
“האמן לי…” אמרתי לו. הוא הסתכל עליי במבט עצוב. היינו מתחת למים, ראיתי שהוא כמעט איבד אוויר. נישקתי אותו במטרה לתת לו אוויר. כשהתנתקנו היה לו מבט עצוב. עלינו מעל למים. הוא לחש: “אני כל כך מבולבל.. אני אוהב אותך…. אבל אני לא מכיר אותך.. ואני גם אוהב את דולי..” אמרתי לו בטלפתיה: “האמן לי, היא ואחיך מתכננים להרוג אותך כדי להיות השולטים בממלכה, אל תנסה להאמין בהם.” שמעתי את קולה של ברומי פתאום: “אני חושבת שכדאי שתיעלמי.” הבנתי. אמרתי לו: “אם לא אני… דולי הייתה מצליחה.” האדים נכנסו לתוך המים והקיפו אותי, שמעתי אותו צועק שאני אישאר, אבל נעלמתי. הייתי יבשה, בחדר שלי במעונות העוזרות.
יום אחרי, שמעתי שהוא ודולי רבים. “אני לא מאמינה עליך, החתונה עוד שבוע בדיוק, ועכשיו פתאום אתה מתחיל לפנות לכיוון אחר? אתה לא ייאמן!” היא צעקה. הוא אמר: “אני רק מספר לך שהיא מאוהבת בי.” “ואתה מאוהב בה, נכון?! יש לנו כבר תינוק וככה אתה פונה אחורה?!” היא צרחה. הוא הרגיע אותה. באותו ערב החלטתי לא להיפגש איתו.
זה כבר היה יום רביעי. עוד 6 ימים החתונה, ואני מרגישה אני צריכה להגביר את הפעולה. ברומי עשתה כישוף, שאני יהיה כמעט יבשה אבל לא יהפוך חזרה לבת אדם עד שהיא נותנת את הפקודה. ישבתי בחוף מתחת לרשת, ששמנו כדי לגרום לו לדאוג. נאבקתי ברשת, ואז ראיתי אותו מולי. הוא הוריד את הרשת מעליי, ושאל: “מי עשה את זה?” “אני לא יודעת.” אני בטלפתיה. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הגיע כבר יום ראשון- יומיים לפני החתונה.
חיכיתי לו בערב, וראיתי צל. חשבתי שזה הוא, ואז.. הרימו אותי והכניסו אותי למיכל שקוף. זו הייתה דולי, מי שהכניס אותי למיכל היה טום. “תהני להפליג, תכתבי לנו כשתגיעי ליפן, אם לא יהפכו אותך לארוחת צהריים.” אמרו שניהם יחד. הם זרקו אותי למים, אחרי 5 דקות כבר הייתי יבשה לגמרי והפכתי לבן אדם, אבל… הייתי בלב ים. נרדמתי, והתעוררתי לבוקר של יום שני. מצאתי מכתב בתוך המיכל, קצת הופתעתי. “תשתי את מה שיש בבקבוקון הזעיר ותסתכלי למעלה. את מתחת למים. יש שם שבר שצריך לדחוף ואז תשוחררי, את תהפכי לבתולת ים בן רגע, והוספתי לך יכולת טורבו. את תגיעי לחוף הים של הממלכה בן שניות. -ב”. זה היה מכתב מברומי. שתיתי את מה שהיה בבקבוקון, ולקחתי נשימה. דחפתי את התקרה של המיכל והיא נשברה כמו מקל. התחלתי לשחות עם חיוך רחב, אבל הלכתי לאיבוד בים. לא ידעתי לאן ללכת, והגעתי רק ביום שלישי בבוקר. קראתי לנסיך בטלפתיה.
הוא היה כבר לבוש בחליפה שלו, ואמרתי לו להסתכל אל החוף ולהקשיב.
שמענו את דולי וטום מדברים.
“נפטרנו מהבתולת ים הזאת, היא בטח מתה כי לא היה לה מים.” אמר טום. דולי חייכה, והחזיקה לטום את היד. “בהצלחה לנו.” היא אמרה ונישקה אותו.
הנסיך הופתע. כששניהם הלכו מהחוף, הנסיך ירד אל החוף.
הוא שחה אליי, למרות שהוא היה לבוש בחליפת החתונה שלו.
“את צדקת! את כל כך צדקת!” הוא אמר. הוא התקרב אליי.
מילאתי את החוב שלי לשיקוי, הייתי עדיין עם הזנב. אמרתי לו בטלפתיה: “תבין מי אני עכשיו…”
המון צבעים זהרו ממני, ואז חזרתי לעצמי- בת אדם, לתמיד. הייתי לבושה בבגדי העוזרת שלי. הוא שאל: “פוקסי…? העוזרת? זו הייתה את?” “כשהצלתי אותך הייתי בת אדם, אבל רציתי להציל אותך מלהתחתן שוב, אז ברומי עזרה לי עם שיקויים והפכתי לבתולת ים, כדי שתקשיב לי.” אמרתי. נכנסנו לתוך הארמון, הוא ייבש את החליפה, והגענו לחתונה. הם נעמדו שם, עמדו להתחתן.
“דולי דוקאן, האם את לוקחת את הנסיך כבעלך?” שאלו. “כן. ברור.” היא אמרה.
“הנסיך…” אמרו. הוא הסתכל עליי. “האם אתה לוקח את דולי דוקאן כאשתך?” שאלו.
“לא.” הוא אמר. כולם נשמו נשימה מבוהלת. “מה?” שאלה דולי בקול שבור, הדמעות עמדו לצאת. “תשמרי את זה. אם לא פוקסי העוזרת, לא הייתי מגלה. את וטום, אחי, ניהלתם תוכנית שלפיה אני אמור להיהרג. את נתת לי משהו לשתות והתעלפתי. את דחפת אותי מהמעקה וכמעט טבעתי, אבל פוקסי הצילה אותי. היא שמעה מה את וטום תכננתם.”
ישר הבינו ועצרו את טום ודולי. הם הלכו בראש מורכן.
הנסיך קרא: “פוקסי ליאופלד קופר, בואי בבקשה לכאן.” הוא החזיק את הטבעת. נעמדתי מולו, עדיין לבושה בבגדי עוזרת. “התינשאי לי?” הוא שאל. הנהנתי. יום אחרי ערכנו את החתונה.
-כעבור שנתיים ו-9 חודשים-
“פוקסי, הנה! הנה! היא כמעט יוצאת! ליילה כמעט יוצאת!” הוא אמר. דחפתי את התינוקת החוצה, ניסיתי כבר להוציא אותה לאוויר העולם. אחרי שאשתו הקודמת של הנסיך, דולי, כבר ילדה את מייק, גידלתי אותו כאילו הוא מדמי. ועכשיו הגיעה ליילה. ופתאום… תינוקת מקסימה יצאה.
זה היה סיפור חיי, פוקסי ליאופלד קופר,
או כמו שכולם בממלכה קראו לי- “בת הים הקטנה”.

בת הים הקטנה- סיפור קצת אחר
דרג את הסיפור

תגובות (1)

זה חמוד אהבתי נורא את הרעיון ^^

24/05/2014 16:27
סיפורים נוספים שיעניינו אותך