שיר
מקווה שתאהבו את הסיפור ותהנו ממנו! (: אני גם רוצה להודות לכל מי שקרא את הסיפורים שלי עד עכשיו (אבא שונא את שון, לסלוח לאלכס, זיכרון ראשון, אני אמצא אותו ואהרוג אותו) והגיב עליהם. הביקורות שלכם עושות לי את היום, השבוע, והחודש, ואין לכם מושג כמה הם מעודדות אותי להמשיך לכתוב ולהתמיד בסיפורים שלי... תודה רבה לכם וגם לכל מי שקורא את הסיפור הזה וזאת הפעם הראשונה שהוא קורא סיפור שלי, תודה רבה לכולם, אוהבת אתכם!!

דילן

שיר 06/02/2012 843 צפיות 3 תגובות
מקווה שתאהבו את הסיפור ותהנו ממנו! (: אני גם רוצה להודות לכל מי שקרא את הסיפורים שלי עד עכשיו (אבא שונא את שון, לסלוח לאלכס, זיכרון ראשון, אני אמצא אותו ואהרוג אותו) והגיב עליהם. הביקורות שלכם עושות לי את היום, השבוע, והחודש, ואין לכם מושג כמה הם מעודדות אותי להמשיך לכתוב ולהתמיד בסיפורים שלי... תודה רבה לכם וגם לכל מי שקורא את הסיפור הזה וזאת הפעם הראשונה שהוא קורא סיפור שלי, תודה רבה לכולם, אוהבת אתכם!!

הוא רכן אליי קדימה. לא העזתי כמעט לנשום. הרגשתי את השפתיים שלו, כמעט נוגעות בשפתיי, ובסוף בעצם לא. הוא לא היה זה שהתנתק, זאת הייתי אני. לא שמתי לב אבל פתאום עמדתי. הוא הביט מי מלמטה, וכמעט נראה כמו ילד קטן חסר אונים. הבטתי לצדדים בניסיון למצוא מוצא. לא מצאתי. הוא התרומם ועמד שם. הפנים שלו היו אדומות ממבוכה. גם שלי. הוא התרומם וכחכח בגרונו. הייתי בטוחה שהוא יאמר משהו, כל דבר, אבל הוא רק הביט בי מבט אחד ארוך מאוד ובסוף הסיט קצוות שיער על פניי מאחורי אוזני. ואז הוא הלך. רציתי ללכת אחריו לדלת, אבל לא הייתי מסוגלת. נשארתי דוממת בחדרי. התיישבתי על הכיסא שלי וחשבתי על מה שקרה עכשיו. רק אחרי זמן רב מאז שהוא הלך, העזתי להיאנח ברווחה. טיפשה! אמרתי לעצמי בכעס. אני טיפשה, טיפשה, טיפשה! אני הבנאדם הטיפש ביותר בעולם! מרוב ייאוש וכעס זרקתי את עצמי על המיטה וקברתי את ראש מתחת לכרית. אם היה לך איזשהו סיכוי פעם, אבל כבר אין, הוא שונא אותך! הרגשתי דמעה חומקת מעיני. ועוד דמעה. טיפשה! אמרתי לעצמי שוב בזעם. דילן הלך, ועכשיו הוא לא יחזור לעולם. והכול בגללך, טיפשה אחת! למה לא יכולת פשוט לתת לו לנשק אותך?! ועכשיו איבדת אותו, מרוצה?! אמרתי לעצמי בכעס. התיישבתי על המיטה ורציתי פשוט שהאדמה תבלע אותי. שנאתי את עצמי. שנאתי את דילן. שנאתי את כולם. דילן, הנפש התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, הבנאדם שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. הוא תמיד עזר לי כל כך, ואני כפוית טובה שכמותי… שוב פעם חזרתי על סבב של הטחות זעם בעצמי. אוף, דילן.
הכרתי את דילן כשהייתי בת שתיים עשרה, ביום הקשה ביותר שאני זוכרת שהיה לי אי פעם בחיים. זה היה יום נורא, היום שבו אמא שלי הודיעה לי שהיא ואבא התגרשו. זה היה יום ראשון, קמתי מאוחר, כמו תמיד בימי ראשון, וירדתי למטה לאכל ארוחת בוקר. שמתי לב שאבא לא נמצא בבית ושאלתי את אמא איפה הוא, ואז אמא נאנחה ואמרה שאנחנו צריכות לדבר. היא אמרה לי שאני כבר יודעת שהיא ואבא רבים הרבה בזמן האחרון, ושמערכת היחסים בניהם כבר לא כמו שהיא הייתה פעם. היא אמרה שהיא חושבת שהריבים האלו משפיעים עליי, התחלתי לרדת בלימודים, התרחקתי מהחברות והפכתי למסוגרת יותר, ולכן אתמול בלילה לאבא ולה היה ריב גדול והם החליטו שהם לא יכולים להמשיך להתנהל ולחיות בצורה הזאת בבית שלהם, איתי. אבא עזב אתמול בלילה את הבית, ושניהם החליטו בהחלטה משותפת, שהם מתרגשים.
ההודעה נחתה עליי כמו פצצה. אבא ואמא, שלי, מתרגשים?! אמנם היו לי כמה חברות שהורים התגרשו, אבל אף פעם לא האמנתי שלי זה יקרה. שיום אחד ההורים שלי יתגרשו. רצתי לחדר שלי והסתגרתי שם כל היום, עד שאחר הצהריים הלכתי לסיבוב עם הכלבה שלי, ניקי, כי הרגשתי שאני פשוט חייבת לצאת מהבית. בזמן שהלכתי שמתי לב למטבע נוצץ של עשרה סנט. הרמתי אותו בלי לחשוב הרבה, כי גם ככה הייתי צמאה ורציתי לקנות לעצמי משהו לשתות, והייתי כל כך עצובה וכועסת על כל העולם, שלא ממש היה אכפת לי למי שייך המטבע הזה. שמתי לב פתאום לילד מהשכבה שלי, דילן, ילד שאף פעם לא החלפתי איתו מילה, רץ לעברי. “ראית במקרה מטבע של עשרה סנט?” זה היה המשפט הראשון שהוא אמר לי בחיי. הוא בטח ציפה ללא, כי הוא נראה מאוד מופתע שאמרתי כן מעוצבן ודחפתי לו את המטבע לתוך היד. “אה. את יכולה לשמור את זה בעצם” אמר דילן והסתכל עליי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “לא קח אתה, הוא שלך” אמרתי, קצת פחות מעוצבנת. “עזבי מה זה משנה” אמר דילן והבזיק אליי חיוך. חייכתי בחזרה. “לאן את הולכת?” שאל. “אני חושבת שעד הספרייה, ואז אני אחזור הביתה, סתם לקחתי את הכלבה לסיבוב” אמרתי. “הספרייה בדרך לאן שאני הולך, בואי אני אלך איתך”. ומאז אותו היום, בלי שאני זוכרת איך, אני ודילן החברים הכי טובים. עד עכשיו לפחות.
הסתובבתי במעגלים בחדר, והרגשתי כאילו עוד רגע אני עומדת לדפוק את הראש בקיר. אני שונאת את החיים האלו, חשבתי. עדיין קשה לי להשלים עם המחשבה שדילן מאוהב בי, שהוא היה מאוהב בי כל השנים האלו. אני כל כך רגילה אליו, אף פעם לא חשבתי שיש לו רגשות כלפיי. אני לא יודעת מה הרגשות שלי כלפיו מאז שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, חודש שעבר, במסיבה המטופשת הזאת. מאז שהוא אמר את זה, אני לא מבינה מה אני מרגישה כלפיו. הוא הבנאדם החשוב לי ביותר, אבל אף פעם לא חשבתי עליו כעל מישהו שאני מאוהבת בו. אני כל כך מבולבלת. אני זוכרת איך דילן ליווה אותי בדרך חזרה הביתה מהמסיבה, וכשעמדנו על סף ביתי, זה פשוט נפלט לו מהפה.
“אני אוהב אותך” הוא אמר. ואז הוא צחק, בלי שום הסבר הגיוני. “מה?” אמרתי במעט מבוכה. לא הייתי רגילה לראות את דילן ככה, הוא נראה פזיז, שובב, חסר אחריות. לא אהבתי את דיוויד אחרי מסיבות סוערות. האמת שבכלל לא אהבתי מסיבות סוערות, אבל זאת הייתה של חברה טובה שלי אז לא יכולתי שלא לבוא. “אני אוהב אותך” הוא אמר שוב, צחק, ונישק אותי פתאום. התנתקתי ממנו מהר. אולי מהר מדי. “דילן!” גערתי בו. “מה?” הוא אמר בתמימות מעושה, הוא עדיין חייך אבל ראיתי שהוא כאילו התחיל לסגת. “אני…דילן מה אתה עושה?” אמרתי. “עזבי, את לא מבינה…” הוא אמר בקול יבש והתחיל לסגת. “רגע דילן” תפסתי בידו כשהוא הסתובב ופנה ללכת. “מה?” הוא אמר. הוא לא חייך. “אני, אני פשוט…” הכחול של העיניים שלו הכה בי כמו ברק. איזה כחול מחשמל, איך זה שבחיים לא שמתי לב אליו? הוא נישק אותי שוב, אבל מיד, בלי לחשוב בכלל, דחפתי אותו ממני. ידעתי שעשיתי טעות ברגע שהוא הסתכל בי במבט חודר שאמר הכול. הוא הסתובב. מאוחר יותר גיליתי ממקורות אחרים כמה זמן דילן אוהב אותי, התברר שהוא מאוהב בי לפחות מכיתה ז’. הופתעתי לראות כמה רבים ידעו על כך שדילן אוהב אותי, ובכל זאת אני אף פעם לא ידעתי ואפילו לא חשדתי בזה. חוץ מזה היו לדילן כמה חברות במשך השנים, וגם לי היה חבר אחד, דילן אף פעם לא הפגין כלפיו קנאה או שנאה.
אחרי חודש, חודש קשה במיוחד, שאני ודילן כמעט ולא החלפנו מילה, אפילו לא היי, הוא הגיע היום לבית שלי. הוא סימס לי לפני שהוא בסביבה ושאל אם זה בסדר שהוא יקפוץ אליי. כמעט סימסתי לו כן עם עשרים סימני קריאה. הוא הגיע אליי, בהתחלה סתם דיברנו, על דברים בכלל לא קשורים, כאילו הנשיקה אף פעם לא קרתה, והחודש הזה אף פעם לא היה אמיתי. אבל אז דילן נהיה רציני, והתחיל לומר דברים כמו “אני לא יודע מה הרגשות שלי כלפייך אבל את החברה הכי טובה שלי” או “אני לא רוצה שהחברות שלנו תיהרס בגלל מה שקרה” וידעתי שאין עוד טעם להכחיש את זה יותר. אמרתי לדילן שאני מבינה, שאני לא רוצה לאבד אותו כי הוא החבר הכי טוב שלי, ואני באמת לא רוצה. אני לא יודעת מי אני בלי דילן, הוא כבר חלק ממני. ואז הוא ניסה לנשק אותי והכול התפקשש. ודילן הלך ועכשיו הוא שונא אותי. אני טיפשה.
התיישבתי על המחשב ונכנסתי לפייסבוק. שש עשרה התראות שלא היה לי כוח לבדוק, שלוש הודעות. חברה אחת שואלת אם אני רוצה ללמוד למבחן בהיסטוריה יחד מחר, חברה אחת מודיעה לי שהולכים שבוע הבא כמה חברות לקניון לכבוד יום הולדת של חברה אחרת, ועוד אחת שואלת אותי אם אני זוכרת מה היו השיעורים במדע. אני מגלגלת עיניים וסוגרת את הפייסבוק. החברות שלי נראות כל כך שוליות ולא חשובות ליד דילן. הלב שלי מתכווץ שאני שוב פעם נזכרת בו. אולי אני צריכה לצאת קצת, אני מחליטה לצאת לטיול קצר עם ניקי וקושרת אותה ברצועה האדומה.
“רוצה לבוא אליי?” שואל אותי דילן אחרי בית ספר, כשאני צועדת לכיוון שער בית הספר. הבטתי בו קצת מופתעת. הוא לא החליף איתי מילה היום, התעלם ממני לחלוטין, ופתאום הוא מציע לי לבוא אליו? והאם הוא לא… הוא לא זוכר את מה שקרה אתמול, עם הכמעט נשיקה? “בסדר” אני עונה. אני מסמסת לאמא שהלכתי לחברה ושאחזור לפני שהיא תגיע מהעבודה. משום מה אני לא מרגישה בנוח להגיד לה שאני הולכת לדילן, אפילו שהיא לא ידעה בכלל על כל עניין הנשיקה. אנחנו הולכים יחד אל הבית שלו ומדברים על מיליון ואחד דברים. הכול חוץ משנינו. וממה שקרה אתמול ובכלל. אני מגיעה לדילן. מוזר, הבית נראה לי זר. באתי אינספור פעמים לדילן, אבל בחודש הזה שלא באתי אליו אפילו פעם אחת, כבר הספקתי לשכוח איך הוא נראה. אני נכנסת אל החדר המבולגן שלו והוא מיד מתנצל על הבלגן שם. “זה בסדר, גמאני בלגניסטית” את זה הוא לא יכול להכחיש.
הטלפון מקפיץ את שנינו בצלצולו. דילן עונה ומדבר קצת בטלפון. “בסדר אמא” רוטן דילן ומנתק. “תקשיבי אני יורד לרגע למכולת לקנות חלב ולחם, תישארי פה אני חוזרת עוד שתי דקות” אני מהנהנת ודילן הולך. אני מתחילה לפשפש בדברים של דילן בחדר, אני יודעת שזה לא בסדר, אבל החדר מסקרן אותי פתאום. אני רואה לפתע מחברת ספירלה כחולה. משהו בי אומר לי לפתוח אותה, ואפילו שזה לא בסדר, אני פותחת אותה, ומסתכלת. העיניים שלי קוראות מעצמן, והתאריך בשורה הראשונה מסמל שכתבו את מה שכתבו במחברת לפני שלוש שנים, שאני ודילן היינו בכיתה ח’.
יומן זה דבר מטומטם של בנות, אני יודע. אבל האמא המעצבנת שלי אומרת שאני מתחיל להיות סגור ובודד בזמן האחרון ושהיומן הזה יעזור לי. היא לא מבינה כלום גם ככה. אני כותב כאן לא בגלל שאני ילדה בכיינית בת עשר אלא בגלל שאני חייב לספר למישהו שאני אוהב אותה כל כך. היא כל כך מושלמת, השיער החום שלה שנופל כמו גלים על הגב שלה ושאני אף פעם לא מבין מה עובר לה בראש שהיא מתלוננת לחברות שלה שהוא נראה מכוער היום, כי יש לה את השיער הכי יפה בעולם. והעיניים שלה… כמו שוקולד מומס. זה מה שהם מזכירות לי כל פעם שאני בוהה בהם. עיניים שוקולדיות מוסתרות בריסים ארוכים וצפופים. והשפתיים שלה, שפתיים ורודות כמו סוכריה שמחייכות לכולם… אולי אני נשמע דפוק אבל לא אכפת לי, כי גם ככה אף אחד לא קורא את הזבל שאני כותב. אני אוהב כל דבר בה. איך שהיא מסלסלת קצוות שיער באצבע שלה שהיא משועממת ונוצר לה תלתל קטן בשיער. איך שהיא תמיד קוטפת עלים כשאנחנו הולכים ביחד וקורעת אותם לחתיכות קטנטנות לאורך הדרך. איך שהיא תמיד אוכלת את הסנדוויץ’ שלה בביסים קטנטנים אבל תמיד את הביס האחרון של הסנדוויץ’ היא זורקת ולא אוכלת. תמיד. את החרבושים שהיא מציירת במחברת בזמן השיעור בלי לשים לב. לפעמים סתם פרחים ולבבות, ולפעמים את השם שלה. היא כותבת אותו שוב ושוב ושוב בכל מיני גדלים שונים וצבעים שונים. ובסוף היא מוחקת את הכול. אני יכולה לבהות בה שעות והיא בכלל לא תשים לב. היא אומרת לי שאני החבר הכי טוב שלה, אבל לפעמים אני מרגיש שהיא בכלל לא מבחינה בקיומי. לפעמים קשה לי להבין איך היא לא יודעת. איך היא לא יודעת שמספיק מבט אחד ממנה, משפט אחד ממנה, כדי לסחרר אותי. אני כולי שלה.
“סיפור יפה, הא?” הקול של דילן מקפיץ אותי מאחור. מתי הוא הגיע? אני זורקת את המחברת הצידה ומתחילה למלמל תירוצים.”זה בסדר” אומר דילן ומחייך. הוא מתקרב אליי ולרגע רוכן מטה. אני בטוחה שהוא עומד לנשק אותי, אבל הוא רק לוקח את המחברת לצדי ומתרומם שוב. “את יודעת, זה מבוסס על סיפור אמיתי” הוא אמר וחייך. “דילן…” אני מתחילה לומר, אבל הוא משתיק אותי. “זה בסדר, לא באתי כאן לשכנע אותך. זה יעבור לי אבל אני…” מלמל דילן והתיישב לצדי על המיטה. “אני לא רוצה שנפסיד בכלל מה שקרה בינינו את החברות שלנו” אמר דילן. “את החברה הכי טובה שלי” העיניים הכחולות מחשמלות אותי מכל הכיוונים. “דילן…” אני מתחילה לומר שוב אבל הוא קוטע אותי שוב פעם. “בואי נפסיק לדבר על זה” בדיוק אז נשמע צלצול בדלת. “הזמנתי פיצה” אומר דילן ומחייך אלי. אני מחייכת בחזרה אבל כשהוא יוצא מהחדר אני רוצה לקבור את עצמי.
עכשיו כבר ערב. תכף אמא תקרא לי לשולחן ואנחנו נאכל ארוחת ערב. איזה יופי. מישהו מוכן להרוג אותי בבקשה שהארוחה תסתיים? אני רוצה לדפוק לעצמי את הראש בקיר, לצרוח על עצמי שוב ושוב, אני מרגישה כל כך אבל כל כך טיפשה. חצי שנה עברה. חצי שנה עברה מהיום שבו הבנתי שאני אוהבת את דילן. אכלנו פיצה יחד, ושהוא אמר לי משפט אחד פשוט “לא זה בסדר, קחי את החתיכה האחרונה” ידעתי שאני אוהבת אותו. אבל מה הייתי אמורה לומר לו פתאום?? היי דילן תקשיב, נכון שאמרתי לך שאני לא אוהבת אותך והכול והתייחסתי אלייך חרא בזמן האחרון, אבל עכשיו פתאום אני כן מאוהבת בך, אז בוא נהיה חברים? ואני עדיין לא יודעת איך לומר לו שאני מאוהבת בו. הוא התגבר עליי מהר, מצא חודשיים אחר כך חברה. הוא אמר שתמיד יהיה לו רגשות כלפיי, אבל הם פחות חזקים מפעם ועכשיו אני כמו פעם, החברה הכי טובה שלו, בלי כל הדרמות בינינו. הוא אמר שג’סיקה, החברה שלו שאני כבר שונאת בכל ליבי אפילו שאף פעם לא פגשתי אותה, עוזרת לו כי היא כזאת נפלאה. אני אומרת לו שאני שמחה בשבילו ושיש לו חברה וכל מה שאני רוצה זה לצרוח על עצמי שאני טיפשה. שהיו לי כל כך הרבה הזדמנויות ועכשיו אין לי אפילו אחת. אני מבינה מה דילן הרגיש כל הזמן הזה. אני שונאת את עצמי.
אחרי ארוחת הערב דילן ואני אמורים ללכת יחד לסרט, לא דייט הלוואי, אלא רק לסרט. פגישה של ידידים. אני אוכלת במהירות פסטה שאני בקושי מרגישה את הטעם שלה בארוחת הערב, אז אמא מחטיפה לי נשיקה קטנה, אני מעבירה ליטוף על ניקי, ואני יוצאת לעבר תחנת האוטובוס. אני מגיעה לקניון, והולכת אל בית הקפה שאני ודילן קבענו שניפגש בו, אבל דילן לא שם. מוזר, גם ככה איחרתי בחמש דקות, ודילן הוא לא טיפוס שמאחר אז הוא היה אמור להיות כאן לפניי, איפה הוא? אני מחכה עוד חמש דקות ואז מתקשרת אליו. הוא לא עונה. אני שולחת אס אמ אס, מתקשרת שוב, עוד אס אמ אס, מתקשרת שלוש פעמים, אס אמ אס כועס, עוד חמש שיחות לדילן. הוא לא עונה. עברה חצי שעה כמעט מאז שדילן היה אמור לבוא, הסרט עומד להתחיל עוד חמש דקות. אני רותחת מזעם. הוא הבריז לי?? אני כולי כועסת. בסדר, אתה לא רוצה להיפגש איתי, בסדר. אבל אתה קובע איתי ואז מבריז לי? כעסתי נורא. התחלתי ללכת לכיוון היציאה של הקניון ופגשתי שתי חברות. הן אמרו לי שהן בדיוק הולכות למסעדה הסינית החדשה שפתחו בקניון ושאלו אותי אם אני יכולה להצטרף אליהן. חשבתי שדווקא יכול להיות נחמד ללכת למסעדה עם חברות ולא סתם לחזור הביתה ולהרגיש מגעיל, ולכן הסכמתי.
למחרת בבוקר דילן לא בא לבית הספר. בפעם הראשונה חשבתי, אולי היה לו משהו, אולי הוא חולה? אבל עדיין, זאת לא סיבה מוצדקת לא לענות לטלפונים או לאס אמ אסים שלי, הייתי מבינה אם הוא היה אומר לי שהוא לא מרגיש טוב או שקרה לו משהו, אבל סתם להבריז? אני חושבת בכעס. זה באמת לא בסדר.
אחר הצהריים אני מגלה מה קרה. אחותו של דילן, שגדולה משנינו בשנתיים, שהיא גם ידידה מאוד טובה שלי, מודיעה לי על מה שקרה. דילן נסע אתמול לקניון במכונית שלו, ועבר תאונת דרכים. הוא נמצא בבית החולים עכשיו. “אני באה” זה כל מה שאמרתי ומיד נעלתי מגפיים וחטפתי את המעיל והארנק שלי ויצאתי החוצה. לקחתי במהירות מונית לבית החולים, וביקשתי את החדר של דילן בנסון. רצתי למעלה ומצאתי את דילן. מסביבו ישבה אמא שלו, אחותו והפתעה פחות נעימה אני מודה, ג’סיקה, שאותה זיהיתי רק לפי הפייסבוק שלה. חיבקתי במהירות חיבוק קצר את אמנדה, אחותו של דילן, ומיד רצתי למיטה שעליה הוא שכב. “דילן!” צעקתי בהקלה שראיתי אותו. “היי אל.” למרות שהשם המלא שלי הוא אליסון, כולם קוראים לי אל. חייכתי אליו וחיבקתי אותו. “לא הבנתי למה הברזת לי אתמול!” צחקתי. “הברזת לה ממה?” שאלה ג’סיקה, שניסתה להיראות משועשעת אבל ראיתי את הזעם בעיניים שלה. שנאתי אותה עוד יותר. “אה סתם קבענו ללכת לסרט” אמר דילן קצת במבוכה. כאילו הוא מודה על פשע. הייתי כועסת עליו אלמלא מצבו.
“אה עם זה הכול” חייכה אליי ג’סיקה ובפעם הראשונה משנכנסתי לחדר, דיברה אליי. “היי אליסון, אני ג’סיקה החברה של דילן. הוא מדבר עלייך המון, סוף סוף אני יכולה לראות אותך” אומרת ג’סיקה. אני לא יכולה להתעלם מההדגש שלה על המילים “החברה של דילן” כאילו היא כמעט צועקת לי תתרחקי ממנו הוא שלי.
לדילן לא נגרם נזק רציני, רק פציעה קלה, והוא שוחרר לאחר כמה ימים עם גבס ביד בלבד וכמה תחבושות ברגל. לאחר שהוא שוחרר באתי אליו הביתה לבקר אותו. “אוי אני מרגישה רע, אם לא היינו קובעים באותו היום ללכת לסרט, שום דבר מזה לא היה קורה…” אני מלמלת. “זה בסדר, בכלל לא אשמתך. לפחות הגבס ביד שמאל ולא יד ימין” הוא ניסה לעודד אותי ואותו. “כן…טוב אספתי לך את כל השיעורים במדעים, ספרות וספרדית” אלו המקצועות היחידים שאני לומדת איתו, “אז אתה לא צריך להשלים שיעורים בהם, אחותך הביאה לי את המחברות והעתקתי כבר לשם” אמרתי. “וואו! תודה,” הוא צחק, “חבל שאין לי חברים כמוך בכל השיעורים” אמר דילן בגיחוך.
“חברים הכי טובים” אמרתי. אני לא יודעת למה אמרתי את זה. פשוט הרגשתי שאני חייבת לומר את זה. הוא הביט בי רגע ממושך וארוך. “נפרדתי מג’סיקה” הוא פלט לבסוף. “למה?” שאלתי אותו. ניסיתי לחוש אשמה, אבל הרגשתי רק שמחה. “את יודעת למה” הוא אמר. השפלתי את מבטי ולא הבנתי למה אני עושה את זה. אני הרי אוהבת אותו, למה אני ממשיכה להיות כזאת? אני באמת מגעילה, אני לא מגיעה לדילן. חשבתי על כל הבנות שהיו מתות שדילן רק יעיף לעברם מבט. הוא בהחלט פופלרי. ויפה במיוחד, אני מעיפה לעברו מבט ובמהירות משפילה את מבטי שוב. אבל אני יודעת שזה רק דברים שוליים, שאני לא אוהבת אותו בגלל אף אחת מהסיבות האלו. לפני ששנינו שמים לב דילן מנשק אותי ואני מנשקת אותו בחזרה. אני לא מבינה מה לקח לי כל כך הרבה זמן. אני מבינה את מה שתמיד הבנתי, אני יודעת את מה שתמיד ידעתי. אני אוהבת את דילן בנסון.

דילן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

יפה מאוד!!

נ.ב.-קראתי הכל חוץ מ’זיכרון ראשון’..

07/02/2012 12:15

וואו!
סיפור מהמם, מדהים, סוחף.
זורם רגיל, נורמלי, לא רץ, פשוט מושלם!!!!!
תכתבי ספר מצידי וזה יהפוך לרב מכר תוך חמש דקות!!!
מתה על הכתיבה שלך!

07/02/2012 12:25

ממש ממש ממש מדהים ! אני כבר כתבתי לך את כל המחמאות שיש בעולם ומעצבן לכתוב שוב ושוב את המילה “מדהים ” !!! תמשיכי עם הסיפורים הנפלאים שלך !

07/02/2012 12:29
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך