דיסני

אתה אומר שאני חיה בסרט. של דיסני. סיפור אגדה. שאני חיה בתוך לופ של אחת היצירות שגדלתי עליהן, שחונכתי עליהן, שדיממתי עבורן, ששילמתי עבורן בדם, יזע, דמעות ודלקות גידים. שהחיים בחוץ הם לא היפה והחיה ואני לא אורורה, אני גם לא קלרה ממפצח האגוזים. ושאתה, אתה בטח לא הנסיך שלי. שאתה רחוק מלהיות נסיך. 
כי בעולם שממנו הגעת אתה, אין דיסני. אין סיפורי אגדה, שאצלך בעולם הייתה רק תורה וגמרא. ושאחריהם הגיעה אפלה גדולה, וחוסר אמונה. בתורה ובגמרא, ובכל סיפור אגדה. וזה בסדר זה בסדר שאני לא מבינה, אתה לא מצפה. ואני מנסה להסביר לך בין השורות שגם אתה לא מבין, אני לא רוצה נסיך, וגם לא אגדה, לא כזאת שכותבים עליה בלט ולא כזאת שעושים עליה סרטי אנימציה באולפני דיסני. שאתה לא מבין. שכל מה שביקשתי הוא אתה. לא דיסני.
שאם הייתי יכולה לזקק את כל הרצונות וכל הבקשות וכל משאלות הלב, הייתי יוצרת אותך. ככה איך שאתה.
וזה הכי מדויק, נכון, ויפה.
ואני מחכה. ומתגעגעת. מחכה שתחזור.