האדמה של ג’יין- גברים בלבן

Wubble 01/09/2018 130 צפיות אין תגובות

הם החזיקו סוג של נשק דמוי M16 ארוך, אני הבטתי בפחד בפסיעות הכבדות שלהם לקראת אמצע הלוח, מר רובינסון מיהר לזוז הצידה.
גבר גבוה עטור חליפה ומזוודה שחורה מבריקה נכנס בקלילות וחייך חיוך שחשף שתי שורות של שיניים לבנות מושלמות. זיהיתי אותו.
אגרפתי את ידי בכוח והרגשתי שנשימתי נעתקה, כולם בכיתה היו שקטים לחלוטין ומבולבלים, הרגשתי את רגשותיהם דרך קירות הכיתה.
האיש הניח את המזוודה והביט בנו, הוא סקר את הכיתה עד שעיניו ננעצו בי.
“מה קורה כאן?” לחשה לי הלן.
הבטתי קדימה בלי לענות, הרגשתי את לחיי בוערות ואת כפות ידי מזיעות, הם לא יחזירו אותי לשם.
“שלום לכולם” בקע קולו הצורם, “שמי לא משנה, אני באתי להסביר לכם שאנחנו, העולם, אנחנו צועדים לקראת עידן חדש שהולך לשנות את הכל”.
הוא הדליק את המקרן הקטן שהיה ממול ללוח והציג את מפת העולם שלנו.
“מאיפה אנחנו? מי אנחנו? למה אף אחד לא שמע עלינו?” הוא גלגל את העיניים וצחק, “כל זה עובר בראש שלכ-” דבריו נקטעו על ידי תלמיד סוער שקם ושאל:”מה זה כל השטות הזאת?”
הנשקים המוזרים שהחזיקו שני האנשים כוונו על הילד הזה, הילד התיישב בבת אחת ופניו הסמיקו בפחד.
מר רובינסון פסע קדימה בבהלה והמהמם משהו לא ברור, לאחר שקיבל מבט מאיים מהגברים החמושים הוא השתתק וחזר לפינתו.
“בכל אופן, אנחנו עובדי הממשלה. אתם לא שמעתם עלינו אך אנחנו “מחתרת” ממשלתית שעובדת כבר שנים על מנת לאתר כמה אנשים מיוחדים ביותר” הוא העביר שקופית ותמונה של אדם מבוהל הופיעה על המסך, מה ששונה היה באיש הזה זה הלהבה החלושה שחרכה את עור כף ידו וממש בערה ממנה.
הוא ראה את המבטים המבוהלים של חברי הכיתה, כמה צחקוקים ולחשושים כמו “וואו אילו שטויות” , “זו בדיחה של הבוגרים או משהו?”, “הזוי”.
הרגשתי נגיעה בכף ידי, נרתעתי מיד והבטתי בהלן שנראתה מבולבלת,
“תגידי לי מה זה אמור להביע? הם משוגעים האנשים האלה”.
“הם לא משוגעים” לחשתי בפחד.
“שקט!” צרח האיש וחזר לחייך כשהכיתה השתתקה בפחד.
“אתם רואים נכון, האדם הזה-בוקעת לו אש מהיד. זה מה שהאנשים האלה מסוגלים לעשות. הם מסוגלים לשלוט ביסודות. הם מסוכנים והם חיים כבר עידן ועידנים. ההיסטוריה מחקה אותם מעולמנו בגלל שהאנשים הנורמליים” המילה נורמליים צרמה באוזני, “הם פחדו מהם הם ראו בהם מפלצות, הם רצחו המונים ומנעו מהריבוי שלהם, הם רצו להכחיד אותם” הוא נשם נשימה עמוקה. “אבל אנחנו? לא. אנחנו חושבים שהאנשים האלה הם חלק בלתי נפרד מהאנושות. הם יכולים לעזור ולשפר את רמת החיים שלנו. אני חושב שאנשים לא צריכים לחיות יותר בפחד, בהכחשה מעצמם. רוב המשפחות אפילו לא מודעות להיסטוריה של משפחתם ועל היכולות שלהם בגלל שבמשך דורות המשפחות שמרו על זה בסוד ורצו למחוק ולנוון את הכישרון המיוחד שניתן להם”.
הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך, “במשך השנים ניסינו לקחת ולזהות פעוטות בודדים בעולם שיש חשד שיש להם יכולות כאלה, איתרנו אותם”. מבטו נעצר עליי לשבריר שנייה והמשיך, “הם קיימים והם מתאמנים אצלנו והגיעו למצבים חזקים במיוחד. עכשיו אחרי עשרים וחמש שנה אנחנו רוצים להודיע לכם שהצלחנו לפתוח את הפנימייה שבה מי שביניכם יש לו את היכולות האלה, יוכל להתאמן וללמוד על היכולות שלו ועל ההיסטוריה האבודה שלו. והוא יוכל לשרת את עצמו ואת המדינה שלו בהתאם” הוא חייך חיוך גדול.
“כולכם תילקחו לאוטובוסים לעבור סדרת בדיקות חדשניות שיבדקו אם יש לכם את היכולות האלה. אין לי זמן לשאלות. מי שיצטרך לקבל את התשובות יקבל אותן. אנחנו צועדים לעבר עידן חדש, בואו לא נתעלם מכך” הוא מצמץ , “ואם מישהו יסרב, יש עוד בחורים כאלה” הוא הצביע על הגברים החמושים במדים, “ויש לי פקודה מיוחדת להשתמש בהם כאוות נפשי” הוא לקח את המזוודה שלו ופסע החוצה מהכיתה.
מהומה החלה להיווצר בין כותלי הכיתה ואני פשוט ישבתי בשתיקה, הייתי בהלם, הלן ניערה אותי, כמה ילדים בכו בבהלה, קולו של מר רובינסון ניסה להתגבר על קולות התלמידים, חלקם ניסו לצאת, בחוץ נשמעו צעקות וקולות של יריות, אני פשוט ישבתי.
פשוט.
ישבתי.
אחרי שההמולה השתתקה וכולם התיישבו במקומותיהם מר רובינסון כחכך בגרונו והחל לומר:”אני הולך להקריא שמות, לפי השמות תתחלקו לקבוצות ותצטרכו לצאת מהכיתה בשורה, הקבוצה תובל לאוטובוסים שיקחו אתכם, בחוץ יחכו לכם האנשים בלבן ומורה אחד שילווה כל אוטובוס” הוא בלע רוק ורעד, “אתם תהיו בסדר ילדים”.
הלן יללה לידי והרימה את ידה, “מר רובינסון, מה עם ההורים שלנו?”
מר רובינסון מחה זיעה ממצחו, “אלו הן רק כמה בדיקות, ההורים מודעים לכך וזהו צו ממשלתי, אין לאף אחד מילה נגד האנשים האלה”.
“אסור לנו לעלות לשם” אמרתי בשקט, “לא בשביל זה באנו לפה” המשכתי לומר, בעיקר לעצמי.
הלן התקרבה אליי וריח מתוק של בושם יקר מילא את אפי,
שערה הבלונדיני הארוך והישר דגדג את קצה ידי. “מה את אומרת שם ג’יין?”
הסתובבתי להביט בה וראיתי שעיניה הכחולות הגדולות והמלאות ריסים מלאות בדמעות ולכלוך של איפור שחור שנמרח.
תפסתי את ידה, “תישארי לידי הלן”.
היא הנהנה בבהלה, “כל זה? זה-זה אמת?”
אדם חמוש קטע אותנו בכך שנכנס לכיתתנו ולחש משהו למר רובינסון, הוא הושיט לו דף.
מר רובינסון לקח את הדף בידיים רועדות והחל להקריא שמות רנדומליים של ילדי כיתה. הכיתה התרוקנה לה לאיטה, היו כמה שלא קמו, היו כמה שבכו בהיסטריה בזמן שיצאו מהכיתה, היו כמה שמעט התנגדו אך מיד התחרטו על התנגדותם, היו כאלה שהביטו בחבריהם בפחד.
“ג’יין קופר” שמי הוקרא, חזק וברור, ג’יין, כמה שאני שנאתי את השם הזה באותו רגע, את ההברות שלו, את הצליל שהוא יוצר, שם מקולל.
קמתי באיטיות והחזקתי בידה של הלן, “אני יוצאת איתה” בלעתי רוק.
מר רובינסון הביט בי בפחד וגמגם, הוא פזל לכיוונו של הגבר החמוש שעמד לידו והיה אמור ללוות אותי ליציאה , “זה לא כ-כ-כל כך אפשר-” אך דבריו נקטעו על ידי האדם החמוש והוא הניע בחיוביות את ראשו.
החזקתי בידה של הלן בחוזקה בזמן שפסענו במסדרון שהיה מלא בגברים חמושים ותלמידים בודדים מפוחדים.
כשיצאנו אל השטח הפתוח היו שורות של אוטובוסים גדולים ואפורים, הם היו מעט שונים מהאוטובוסים שבדרך כלל רואים, הם נראו חדשים כאילו רק הוציאו אותם מהניילון. עדיין החזקתי בידה של הלן, הגבר החמוש היה מאחורינו, שחררתי את ידה והסתובבתי אליה במהירות, עיניה נפערו, פערתי את ידיי ונשמתי נשימה עמוקה. זה הרגיש לי טוב.

האדמה של ג’יין- גברים בלבן
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך