הפרק השלישי בדרך P:

הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 2

09/10/2011 694 צפיות 6 תגובות
הפרק השלישי בדרך P:

פרק 2
^^^^^^^^^
הבוקר עבר כרגיל,רק שהפעם יעקוב,אבא של נלה,היה צריך לנסוע לעבודה מוקדם יותר,אז הוא הקפיץ אותנו לבית הספר.
הפעם הלכתי ישר לכיתה.ישבתי במקום שלי,האחרון,ליד החלון.בודד וגלמוד.סתם.
כעבור חצי שעה של שיעמום המורה לפיזיקה נכנסה לכיתה.
מזל שאני טוב בפיזיקה,כי לא הצלחתי להתרכז בשיעור.ספיר,הילדה שישבה לפני,כל השיעור הסתובבה אלי וציחקקה.
באחת הפעמים היא זרקה לי פתק.
פתחתי אותו ונלחצתי.בנות זה עם מלחיץ.
בפתק היה כתוב:
* אבי (אבי,נכון?),אתה מוצא חן בעיני,בוא ניפגש אחרי הבצפר ליד השער,אני רוצה להכיר אותך.
ב 3> ספירוש *
לא ידעתי מה לעשות.הייתי מאוד מופתע מעצם זה שהיא מודעת לקיומי,שלא לדבר על זה שאני (אני!!!) מוצא חן בעיניה.
תלשתי דף מהמחברת וכתבתי לה פתק בחזרה:
* זה אביב.גם את מאוד מוצאת חן בעיני,אשמח להכיר אותך.ניפגש ליד השער אחרי הלימודים,שלך,אביב. *
נגעתי לה בכתף,כולי נבוך.היא הסתובבה אלי,ומסרתי לה את הפתק.היא התחילה להתפקע מצחוק.
זה בטח איזה קטע של בנות…
את שאר השיעור העברתי בלחשוב איך להחזיר לפנים שלי צבע פחות אדום.
וגם בלבהות בה.היא היתה מאוד יפה,היה לה שיער בצבע זהוב-חום מתולתל וארוך,היא היתה חטובה וגבוהה,ואם אני לא טועה,היו לה עיניים ירוקות.
בסוף היום הלכתי לשירותים,סידרתי את החולצה והשיער,שטפתי פנים ושמתי דאודורנט.
קשרתי שרוכים כדי למנוע נפילות לא רצויות,בדקתי שהמכנסיים סגורים טוב,נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך.
חיכיתי לה ליד השער.ראיתי אותה מרחוק (חולצה אדומה,מכנסיים לבנות,נעלי עקב אדומות,תיק שחור,השיער המדהים הזה,קשה לפספס אחת כזאת).
היא צעדה לכיוון השער,מדברת וצוחקת עם איזה בחור בלונדיני גבוה ושרירי.
זה בלבל אותי.
הבחור הסתכל אלי,פנה אליה והתחיל לצחוק.אבל ממש לצחוק.
גם היא צחקה.
כשהם הגיעו לשער,חייכתי אליה,וכמובן גם הסמקתי.
”משוחרר,אבי”-אמר לי הבחור הבלונדיני וצחק.
הסתכלתי על ספיר בעיניים מבולבלות.היא רק צחקה.
”זאת היתה התערבות,טמבל.אני לא מאמין,בגללך אני חייב לה עכשיו 100 ש”ח!מטומטם,היית מת שנסיכה כזאת תשים עליך!תסתכל איך אתה נראה!”-אמר הבחור בזלזול.
והם הסתלקו,ספיר צוחקת והבחור הבלונדיני בועט באבנים בדרך.
מיהרתי לברוח משם.איזה מגעילה,שונא בנות.
בנות זה עם מגעיל.
טוב,חוץ מנלה (לא המכשפה,נלה שלי).ואמא.ואמא של נלה.וסבתא.וסבתא של נלה.והמוכרת במכולת.
טוב,ננסח את זה ככה:הבנות המגעילות מגעילות.
כשהגעתי הביתה,חשכו עיני.(הייתי בשוק,כאילו).
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
ראיתי את האח הקטן של נלה המכשפה יושב בבית שלי,על הספה שלי,עם נלה שלי.
זהו,הלך עלי.נלה ונלה זה לא שילוב טוב.
”היי אביב.תכיר,זה בר”-הציגה בפני את האח של המפלצת.
”היי בר”-הצלחתי להוציא מהפה.ברחתי לחדר שלי.
זרקתי את התיק על הרצפה,נפלתי על המיטה והתחלתי לקרוא.
אחרי שעתיים בערך נזכרתי שאני רעב,ירדתי למטבח.בדרך אליו עברתי בסלון,ומסתבר שהפרעתי לשני היונים להתחבק מול איזה סרט רומנטי.
שוב ברחתי לחדר שלי,שוב נפלתי על המיטה עם הפרינגלס שמצאתי במטבח,ואז הבנתי את הצורך בטלויזיה בחדר.
מזל שהיתה לי אחת,למרות שלא השתמשתי בה.
הדלקתי את הטלויזיה,שמתי איזה סרט פעולה והתחלתי להעביר את הערב המשעמם בחיי.
וככה נרדמתי.
עם הפרינגלס ביד,עם הסרט הדלוק והמצב רוח הדכאוני.
בבוקר לא רציתי לקום.זה הפתיע מאוד את נלה.
”הכל בסדר?”-שאלה,מודאגת.
”כן,ברור.אני סתם לא מרגיש טוב.”-שיקרתי.בעצם לא,לא שיקרתי.באמת הרגשתי זוועה.
נלה ובן הלכו לבית ספר,ואני נשארתי בבית.
העברתי את היום בלראות טלויזיה,בטן-גב על הספה בסלון.בטח נשאר שם שקע בדמותי.
בחדשות אמרו שהמורים בשביתה,אז אין לי בית ספר גם מחר.
סבבה,מי אני שאתווכח.
ההורים של נלה ואמא שלי נסעו לעבודה,ואבא נשאר בבית היום.
הוא צפה בי בוהה במסך הטלויזיה,והתיישב לידי.
”אנחנו צריכים לדבר,אביב.”-הוא אמר בנימה רצינית.
נלחצתי.
”על מה?”-שאלתי.
”עליך.אתה כבר ילד גדול,אתה עוד מעט מסיים את בית הספר והולך לצבא.”
”אוקיי…”-עניתי,מבולבל.
”ואני חושב שיהיה לך קצת קל יותר בצבא,אם תתכונן מעכשיו.”-אמר בביטחון.
מה???
”אה..מה?????!!!”-הופתעתי.
”אממ…אתה לא בדיוק…בכושר,אביב,ויהיה לך קשה בצבא.אני דואג לך.אני רוצה שיהיה לך טוב.”-הסביר את עצמו.
”לא רוצה!מה אני אתחיל לעשות שכיבות סמיכה עכשיו?!”-התווכחתי.
”לא,לא עכשיו.תראה,אני כבר הזמנתי לך כמה מכשירים…”
”מה?לא!למה לא שאלת אותי?אני לא רוצה!”-התעצבנתי עליו.
”אתה אל תצעק עלי,בחור צעיר.הצטברות השומנים הזאת באזור הפופיק הקירח שלך מדאיגה אותי לא פחות מחוסר מוחלט בבנות שאתה מביא הביתה.בגילך…”
”אבא,קודם כל זה לא עניינך.דבר שני אני ממש לא רוצה לשמוע עם מי יצאת ומה עשית כשהיית בגילי!”-צעקתי.
”למה אתה צורח?”-שאל.
”כי אני עצבני!”-צעקתי.-”אין לך זכות להכריח אותי להתאמן לצבא,ולא להביא בנות הביתה!בנות זה עם מגעיל!מי צריך אותן בכלל?”
”אביב,אתה מתחיל להדאיג אותי.”-אמר אבא בטון לחוץ.-”אתה..אממ במקרה…”
”לאאאאא!!!!!!!”-צרחתי.-”אבא,השיחה הזאת נגמרת ברגע זה!!!”
”לא היא לא,בחור צעיר.דבר ראשון,מחר מביאים לכאן את המכשירים שהזמנתי לך,דבר שני,אתה בא איתי לרופא משפחה,לבדוק אם אתה מתבגר כשורה.עכשיו השיחה הזאת נגמרה.”-הוא אמר בביטחון מעצבן במיוחד ויצא מהחדר.
התחלתי להעיף דברים על הקיר.איזה עצבים!מה הוא מתערב בחיים שלי???
שאר היום,כמצופה,עבר בצפייה בטלויזיה,כי לא היה לי עצבים לשום דבר אחר.
בערב,כשאמא שלי,הילה ויעקוב חזרו הביתה,(אבא נשאר בעבודה עד מאוחר),הלכנו לקניון.
נלה גררה אותי לחנות בגדים.היא בחרה לי כמה בגדים יפים,והתעקשה על חולצה מכופתרת בצבע ורוד.
”אביב,זה אופנתי!”-ניסתה לשכנע אותי.
”זה ורוד!!!ורוווווד!אלוהים,ורוד!!!”-סירבתי בחוזקה.
בסוף התפשרנו על חולצה זהה בצבע אפור.
אחרי זה אני גררתי אותה לחנות ספרים.
אחרי כמה שעות,בדרך לאוטו,כשאני מלא בשקיות עם ספרים,נלה בשקיות עם בגדים,ובן בשקיות עם אוכל,בן החליט להשתעשע קצת.
הוא זרק את השקיות עם האוכל לרצפה,וחטף לי את השקיות שלי עם הספרים וברח.
”בן,אני מזהיר אותך!!!חססססר לך!!!”-צעקתי,בעודי רודף אחריו.
הוא עצר ליד פח זבל,והסתכל עלי,מחזיק את השקיות מעליו.
”בן,תפסיק להטריד את אביב.”-צעקה אליו אמא.זה באמת עוזר,אמא.
”בן,אני רציני,חס..אההההההההה!!!!!!!!!!”
במהלך הריצה אחרי בן השרוכים שלי נפתחו כנראה,כי מצאתי את עצמי נופל בהילוך איטי לרצפה.
ואז הרגל כאבה.
ואז שמעתי את הצליל,והיא כאבה הרבה הרבה יותר חזק.
”אההההההההההההההההההההההההההההההההה שברתי אתארגלללאההההההה!!!-מפי נפלטו מילים מבולבלות ולא ברורות.
ראיתי כוכבים בעיניים.ראיתי המון רגליים רצות אלי,אבל לא שמעתי כלום.
הכאב התגבר עם כל שניה.שברתי את הרגל!!!!!
עברו כמה דקות עד שהגענו לבית חולים.את הדקות האלה העברתי בלנסות לא לצרוח.לא הצלחתי.
ניסו להרגיע אותי,אבל לא הבנתי כלום.פשוט כאב לי.
בבית חולים שמו לי גבס ושחררו אותי הביתה.
השכיבו אותי לישון,כולם היו לידי למרות שהשעה היתה מאוחרת בלילה.
בן נראה נורא.הוא בטח הרגיש אשם.מגיע לו.
הוא אמר שהוא יישאר מחר בבית כדי לעזור לי.
לא התנגדתי.
* * *
בבוקר,כשהתעוררתי,ליד המיטה היה מגש עם ארוחת בוקר.
בן באמת מרגיש אשם.
הדלקתי חדשות,סתם להעביר את הזמן.
הקריינית המכוערת עם השיער המתוח לאחור והגבות המסודרות דיברה על השביתה,אמרה משהו על תאונת דרכים,ואז העברתי ערוץ.מי בכלל רואה חדשות ב10 בצהריים?כולם לא אמורים להיות בעבודה?
אחרי שסיימתי לאכול,בן בא אלי לחדר.
”בוקר טוב..”-אמר במבוכה.
”זה בסדר,אל תרגיש אשם.אני אשאר בבית הרבה זמן,זה טוב.”-ניחמתי אותו. *אני* ניחמתי *אותו*.
הגיוני מאוד.
בן ניגש אלי וישב על קצה המיטה.
”אפשר לשאול אותך משהו?”-שאל את הנעליים שלו.
”אממ…כן.”-עניתי לו.
”מה אתה חושב על נלה?”-שאל,מתעקש להסתכל על הנעליים שלו.
מה זאת אומרת מה אני חושב על נלה?
”למה אתה שואל..?”-התפלאתי.
”סתם..”-לחש.
אוקיי,מה קורה פה?
לא ייתכן שנלה שלחה אותו לשאול מה דעתי עליה.או שכן?
אם כן,אז הוא ממש שקוף.
למה שתעשה את זה?אני כמו אח בשבילה!
כמו…
לא יכול להיות!
אין מצב,פשוט אין מצב!
ולמה שתרצה אותי גם??
אני ממש לא הטעם שלה…אני מת עליה,אנחנו חברים טובים,אבל…
אוקיי,איך נושמים??מישהו יכול להזכיר לי?
”למה אתה שואל?”-שאלתי שוב,בקול מודאג יותר.
”סתם,שאלתי מה דעתך עליה.”-ענה.
”תמסור לה שהיא חמודה ושאני מת עליה”-עניתי.-”לא,בעצם אל תמסור לה.אל תגיד לה כלום”
”אוקיי…מה שתגיד..”
”אתה יודע מה?תגיד לה שהיא האחות הכי טובה בעולם.”-פלטתי.
”מה עובר עליך?”-הוא שאל.
”לא יודע.אתה יכול בבקשה להביא לי מים?”-שאלתי,סתם כדי לשנות נושא.

בן הלך להביא לי מים.
שמעתי את נלה נכנסת לבית בקומה הראשונה.
שמעתי את בן מפיל כוס וצועק ”מה קרה??”.
שמעתי את הכוס נופלת על הרצפה,נשברת לרסיסים,ואז דממה.

הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 2
דרג את הסיפור

תגובות (6)

וואי מהמממממממממממם ויקי את כותבת ממש יפפפפה !
תמשייכיי !!! P:
(עדינה) חח

24/10/2011 15:12

ווואיי מהממם!!!!!!!
תמשיכי!!!!!!!

24/10/2011 15:26

עדינה , מה את מגיבה מליעד ?!!??!?!? חחחח
|בכל מקרה , ממש מעניין – תמשיכי !!!

(טלכו) חיחיחיחו

26/10/2011 22:43

תודה רבה!! 3>

28/10/2011 05:10

תמשיכי בבקשה בבקשה!! אני מתה על הסיפור פליזזזזזזזזז תמשחיכי!!!

28/10/2011 05:56

תודה!!

28/10/2011 07:04
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך