הגולשת- פרק 5

LovE12 14/05/2015 1012 צפיות 3 תגובות

סגרתי את הדלת מאחוריי, מעבירה מבט סורק לעבר הבית הריק. זה היה מוזר, השקט. זה היום השני בשבוע ללא דום, את האמת שהרגשתי יותר טוב. מין הקלה כזאת. לא רציתי להתעורר איתו יותר. אני לא רוצה להתעורר אם אף אחד. פעם הייתי פוחדת להתעורר לבד, ולגלות שאין לי אף אחד, אבל היום אני כבר יודעת שאין לי אף אחד, כי אין גם לא צריכה אף אחד. אני לא צריכה להזדקק לבחור כלשהו ולבכות לו על כמה החיים שלי גרועים, לפעמיים לשמור בפנים זה גם טוב.
הרוח הכתה בגופי כשעשיתי את הצעד הראשון בהלך הריצה. התחלתי להניע את רגליי, והתעלמתי מהקור שחדר לעצמותי מרעיד את גופי. לאט חום הגוף התפשט ואיתו גל זיעה מעצבן.
אחרי שהפסקתי לגלוש מצאתי את עצמי מחפשת משהו אחר שיפעיל אותי, משהו אחר שירגש אותי. לא מצאתי שום דבר דומה לזה, שום דבר שיוכל להחליף את הדבר שהפך לבית שלי, למקום שבו נפתחתי. לא הייתי צריכה לבכות, או לצעוק, רק לעלות על הגלשן ולכבוש עוד גל. לחתום עוד זיכרון קטן שישאר אצלי לנצח. אני חושבת שהריצה היא סוג של תחליף, אומנם אני לא מתרגשת ממנו, או מתפרקת, אבל אני הבנתי ששום דבר לא יוכל להחליף את הים. שום דבר גם לא צריך. הריצה העסיקה את הראש שלי וזה מה שחשוב. לא הייתי עסוקה על לחשוב על החיים עצמם, לימודים, משפחה, עבודה. פשוט התרוקנתי, הראש שלי התנקה מהכל, ופשוט רציתי.
הרגשתי גוף קטן נתקל בי, הרכנתי את ראשי בוחנת את הילדה הקטנה, שנפלה על הרצפה. עד שלא הושטתי את ידי לעברה, כדי לעזור לה לקום, היא לא חשפה את פניה האדומות והמלאות בדמעות מלוחות שנשפכו על לחייה.
היא סידרה את המשקפיים שלה, מנסה לחייך את החיוך הכי מוצלח שלה, “תודה.”
משהו בה הזכיר לי אותי. החוסר ביטחון והיכולת להיפגע במהירות, זה היה התכונה הכי בולטת בי כשהייתי צעירה. כשאבא היה שם לב לזה, הוא לקח אותי לים, לא בשביל לגלוש. בשביל להסתכל, להסתכל כמה החיים קלים, משתנים. הוא הסביר לי ששום דבר לא הולך להשתנות, אלה אם אני אשנה אותו. אז שיניתי, לקחתי את עצמי בידיים מה שנקרא, ועשיתי את המהפך. לא הייתי אותה ילדה, שהרכינה את הראש בכל פעם שעברו לידה, בגלל בושה. רציתי להיראות טוב בשבילם, לובשת דברים שהם לא אני. מין מסכה ענקית. רק כדי לרצות אותם. לנסות לרצות אותם, ושהייתי מרצה, לא הרגשתי כלום. הרגשתי כלום. הרגשתי כל כך ריקנית, הרגשתי שזאת לא אני, ורציתי להשתחרר. לפעמיים זה כל כך להיות מישהו שאתה לא. שוב מצאתי את עצמי ליד אבא, והוא אמר לי מילים שאני לא אשכח-‘את שונה אבל דומה.’ ידעתי שהוא צודק, כי ברגע שאני אחזור הביתה, אני אהיה אותה הילדה הקטנה שכולם דרכו עליה. אני זאת שצריכה לראות את עצמי באור אחר, לא הם. אני זאת שצריכה להיות מרוצה לא הם. חזרתי להיות הילדה שלובשת את הג’ינסים הארוכים, והחולצות הגבריות, שהיו יותר נוחות מהבגדים הצמודים. וברגע שמישהו רק רצה לדבר על המראה שלי, קמתי. לא בכיתי או צעקתי או הראיתי שזה מציק. אלה רק מילים. הבנתי שהם לא נכונות, וזה היה השינוי האמתי.
פקחתי את עיניי, אפילו לא שמתי לב שנשימות שלי התלחשו במהירות כל כך. “את בסדר?” הקול העדין והמתוק של הילדה, הרגיע אותי, בזמן שהבטתי בה מסתכלת לכיווני במבט דואג.
כופפתי את ברכיי לעבר, והזזתי את השיער החלק שכיסה את פניה, “אני צריכה שתבטיחי לי שאף פעם, אבל אף פעם לא תשתני בשביל אחרים, אל תהיי מישהי שאת לא.”
היא הניחה את היד הקטנה שלי על הלחי שלי מעבירה אותה באיטיות, “אני מבטיחה.”
חייכתי לעברה חיוך מרוצה, בזמן שהיא נופפה לי לשלום כשהיא מתקדמת לתחנת האוטובוס. הרצון שלי לשמור עליה בער בתוכי, פחדתי עליה. הרגשתי שהיא זאת אני, ואני זה אבא שלי. נערתי את ראשי במהירות. אני לא יכולה לשקוע למחשבות, לא עכשיו. לא מחר. אף פעם.
הרמתי את ידי לבדוק את השעה, כשהבטתי בשמיים שנהפכו לכהים יותר, וכמעט שחורים. לא שמתי לב איך הזמן נעלם בכל צעד נוסף שרציתי. זה אף פעם לא קרה לי, אף פעם לא הרגשתי כל כך אבודה בהלך הריצה. אף פעם לא התאמצתי כל כך כדי לרוקן את המחשבות שלי, זה היה קורה לבד. זה לא קרה היום. הרגשתי כאילו סערת מחשבות חדרה למוחי.
ברגע שהסתובבתי לאחור, כדי ללכת לכיוון של הבית שלי, מצאתי את הישבן שלי מחוץ לעבר הרצפה כשנתקלתי בגוף קשיח. פקחתי את עיניי, ונעזרתי ביד שהושטה לעברי, “תודה.”
רק ברגע שהודיתי לו, הבנתי במי נתקלתי. נייט. כמוני הוא לא לבש בגדים חמים, יותר נכון הוא לבש רק מכנס בזמן שז’קט תלוי על כתפיו העבות. הניחוש שלי בפעם הראשונה שלי, היה שגוי. לנייט יש יותר מכמה שרירים על פני הבטן, יש לו ברזל. החזה שלו עמד באופן קשוח לצד הקוביות הגדלות והרחבות שנפרסו על עבר בטנו השחומה והמבריקה. כתפיו היו רחבות, והעמידה הזקופה שלו רק הבליטה את זה. השיער שלו היה פרוע לכל הכיוונים. אהבתי את זה.
“את בוהה,”
הרמתי את מבטי לעברו, כשאני לא נותנת לסומק להתפשט על רגליי, “שהיה.”
הוא תפס בזרוע שלי לפני שהספקתי ללכת. היה מין שקט כזה, לא רציתי לשבור אותו, אז פשוט שתקתי. העיניים שלו קנו אותי בצבע האפור כחול שלהם, זה היה מדהים כמה שהם מרגשות, סוחפות, הרגשתי שאני טובעת לתוכם, בזמן שהוא משקיע את כל כוחו כדי להביט בי. נביחה חזקה קטעה את המבט המצטלב שלנו, ונייט שחרר את האחיזה שלו, כשהוא שולח את ידו לעבר הכתף שלו. “קחי שלא היה לך קר.”
הוא הניח את הז’קט שלו על גבי כתפיי, כשהחזה שלו נצמד לשלי ואני מרגישה את הלב שלי מתחיל לדהור בצורה מטורפת ולא עוצר, בגלל הריח הכל כך טוב, שנפלט מהגוף של נייט.
“אני לא צריכה את הז’קט.” עצרתי את ידו שהניחה את הז’קט שלו על כתפיי.
הוא חייך חצי חיוך שחושף גומה קטנה, “אני לא שאלתי אם את צריכה.”
החמצתי פנים, בכל זאת הוא התעלם כשהוא מנשק את מצחי והולך לכיוון הרמזור שהבהב בצבע האדום. הפה שלי נפתח, ברגע שנייט נישק את המצח שלי, משאיר אותי עומדת באמצע הרחוב, בגלל הרעד שהנשיקה הקטנה שלו העבירה בגופי. אפילו לא שלטתי בזה, גם אם הייתי רוצה לשלוט בזה, לא הייתי מצליחה. הבטתי בגב החשוף של נייט שהיה מופנה לעברי. הגב שלו היה כל חזק, רציתי לשרוט אותו, רציתי..
זין. זין. זין. לא רציתי לעשות כלום ואני לא רוצה לעשות כלום, אני אחזור הביתה עוד כמה דקות ואלך לישון. מחר בבוקר שאני אקום, אני אשכח מכל מה שקרה פה.
“סונאת’ ביץ’?” מלמלתי בזלזול, שאני מסתכלת לעבר השלט. אלוהים אדירים איך אני רצתי עד לפה, ייקח לי כמה שעות טובות לחזור הביתה, וחצי שעה להתארגן לעבודה בארבע בלילה.
פלטתי אנחה כשראיתי את נייט עומד ומחכה שהצבע יתחלף, הקדמתי לעברו באיטיות, בזמן שאני לובשת את הז’קט שלו מעליי, שהרוח מתחילה להכות בי.
הוא הסתובב עם מבט מופתע שנמרח על פניו ברגע שהנחתי את ידי על כתפיו. “קים?”
“יכול להיות שאתה שאני יכולה לבוא אלייך, פשוט אני גרה ממש רחוק, אני אתקשר למיה.. זה בעיה?”
להפתעתי לא היו לא בעיה, והתקדמנו לעבר הבית שלו שלפי מה שהוא אמר נמצא די קרוב. במשך ההליכה האף שלי קלט את הריח הטוב של הבושם הגברי שהיה על הז’קט שנייט הביא לי. אני לא מחזירה לו אותו בשום אופן. אין מצב בכלל. כשנכסנו לבניין, להבדיל משאר האנשים, אף אחד לא שאל שאלות ונייט תפס בזורעי כאילו בכל רגע מישהו יכול לחטוף אותי. בהתחלה ניסתי להתנגד, אבל קלטתי שהוא בכלל לא מרגיש את התהנגדות מרוב שהוא חזק כל כך. ממש חזק. וסקסי. ומושך. ויפה.
ניערתי את ראשי, אני חייבת להירגע.
נייט שחרר את האחיזה שלו, כשהוא טחב את המנעול של הדלת ופתח אותה. הכלב שלו נכנס לבפנים בשאגת נביחות, כשהוא מתפרס על אחד השטיח שנמצא לצד הקיר בכניסה ונשכב עליו.
בזמן שעשיתי את צעדיי הראשונים, הבטתי בבית היפה והנקי של נייט, הכל היה כל כך מסודר, באופן מפחיד. התקדמתי במשך המסדרון בכניסה, שכלל חמש דלתות. מעניין כמה חדרים יש לו?
“ואו.” מלמלתי בפליאה בזמן שהבטתי בסלון הענקי של נייט, אני בטוחה שכל הדירה שלי בערך בגדול של הסלון שלו. הספות המסוגננות בצבע לבן שלו היו עשויות מעור, ועליהם הונחו מספר כריות, שחלקם היו בצבע שחור לבן בצורת זיגזג, או קווים, והשאר בצבע אדום בודד, לבן בודד או שחור בודד. ממול לספות שולחן מעץ לבן שעל גביו רק כמה שלטים וזהו. גם אם הייתי מחפשת פיסת אבק, לא הייתי מוצאת. כאילו כל יום מישהי מנקה לו את הבית. אבל הבית לא היה בסגנון שלי, הוא היה מרשים את מיה שאוהבת את קלאסיות בדברים, אני לא אהבתי. זה רק הדהים אותי, בעוד החשק לבלגן לו את כל הבית בער בתוכי.”
“אהבת?” הקול שלו ניער אותי מהבהייה.
גלגלתי לעברו עיניים, “לא.” הוא פער את עיניו בזמן שהוא נשען על גביי הקיר, “אל תהיה מופתע, אני לא אוהבת את כל הפאר פשוט.”
“שמתי לב.”
פלטתי נחירת בוז, שאני פושטת את הז’קט שלו מעליי, שכבר נהיה רטוב עקב המים, למזלי הריח הטוב על גביי הז’קט השאיר חותם מענג על גופי. “הוא רטוב, אבל תודה בכל מקרה.”
במקום לענות לי, נייט משך את זרועי, באותו האחיזה החזקה שלו יכולתי להילחם נגדה. רציתי להגיד לו שיעזוב אותי, אבל נהניתי מלהרגיש את המגע שלו, שזה שיגע אותי כבר.
הוא פתח את אחת מהדלתות, שהתברר כחדר ארונות. בזמן שהתיישבתי על הכורסה הנוחה והמרופדת שלו, הבטתי בו מרים את זרועו השרירית והעבה למעלה, כדי לקחת משם בגד כלשהו. “יש פה מכנס קצר וחולצת טריקו של אחותי, אני לא רוצה לקחת אחריות שתירטבי בגללי.”
הנפתי את ידי בגיחוך, “אני אשמח להתקרר בגלל הז’קט שלך.”
“אני לא.” הוא שילב את ידיו ברוגז ולרגע נראה שהוא הרגיש אשמה.
רציתי לחבק אותו, לעשות אותו, ואז לישון איתו כפיות. “תצא, אני רוצה להתלבש.” אמרתי בניסיון להעלים את הצמרמורת שעוברת בין רגלי שאני מסתכלת על הפנים הקשוחות והגבריות שלו.
“אני לא מסתכל, מבטיח.” הוא הרים ידיו כפושע ואחרי זה כיסה את עיני.
“נייט!”
הוא נחר בבוז והתקדם לעבר היציאה, “את לא חייבת לצעוק.”
נערתי את הבגדים היבשים שנייט הביא לי, שכחתי בכלל שאני נמצאת אצל המנהל שלי. נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו וכמה שנאתי אותו, אני עדיין חושבת שהוא מעצבן, אבל הוא נחמד לפעמיים.
גופו של נייט הוטח על הרצפה ברגע שפתחתי את הדלת, ומבט עצבני נמרח על פניי. “אני שמרתי שאף אחד לא ייכנס.”
הושטתי את ידי לעזור לו לקום, אבל הוא פשוט נעמד לבד, כאילו הוא נינג’ה סקסית מהסרטים. הרמתי את הבגדים הרטובים מהרצפה וזרקתי לעברו.
“זה לא מנומס לזרוק דברים רטובים על המנהל שלך, פעמיים.”
גירדתי בראשי שנזכרתי בפעם הקודמת שזרקתי לעברו את המגבת, “זה היה בטעות.”
הוא נחר בבוז, והחזיר את הבגדים לחדר, “קדימה בואי לישון.”
הוא לא שאל שהוא אמר את זה, הוא פשוט התקדם. נשארתי לעמוד במקומי, שאני לא מעלה בדעתי אפילו לישון לצידו של נייט. בסופו של דבר נייט ראה שאני לא לידו, ותוך שנייה ניצב לידי, ובשנייה שאחרי מצאתי את עצמי על הכתף שלו, הכיתי את גבו ובעטתי בבטנו.
“תוריד אותי,” נאנחתי אל תוך גבו,
ולמזלי הוא הוריד אותי, לרעתי על המיטה שלו. לא היה לי כוח להתנגד ולריב איתו, אז פשוט הנחתי לו לישון לידי. בהתחלה הוא ניסה למשוך אותי לידו, אבל הזזתי את הזרוע בכל פעם שהוא רק חשב על זה. אחרי כמה דקות ארוכות פקחתי את עייני ולא הצלחתי להירדם, לא זזתי וניסיתי לעצום אותם שוב. לפתע היד הארוכה של נייט משכה אותי לצידו כשהוא מטביע אותי לתוכה. לא התנגדתי לזה כי לא רציתי, וגם מילא הוא בטוח שאני ישנה.

הגולשת- פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (3)

איזה חמוד נייט!!!!!!!!!!
תמשיכי!!!!

14/05/2015 19:54

פרק מהמםם !!!אני מאוהבת בנייט <3 ;-) איזה חמוד הוא ...יפשליי יש לך סיפור פשוט מושלם!!מתה עליך...מחכה כבר להמשך המהמם שלך<3

14/05/2015 22:54

אהובה שלי זה מדהים! תמשיכי ןאני אשמח אם תקראי את הסיפור החדש שהתחלתי ❤️

15/05/2015 14:30
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך