הגולשת- פרק 7 (+16)

אחד הדברים השונאים ביותר עלי, זה הבוקר. לפעמיים אני חוזרת לחזור לישון, מבלי להשים לב. אני זוכרת את התקופה שרציתי להתבגר, בלי לימודים, ככה שאני יכולה לישון כל היום. אבל אז מכה חזקה ניערה אותי. מכה שנקראת החיים האמיתיים. כמו כל ילד, הייתי בטוחה שהעבודה של ההורים, היא דבר פשוט. יושבים במשרד, אוכלים, עובדים, וחוזרים הביתה. אבל גילתי שברגע שנכנסים לעבודה, השקט של המשרד, הרעש הכל כך שקט יכול להיות הכי מרגיז. הלוואי והייתי פיטר פן, להשאר צעירה לנצח, לחוות חוויות. חבל רק שזה בגדר הלוואי, ולא יותר. בזמן שסגרתי את דלת המכונית מאחורי, שמעתי את מרקו מתקדם לעברי ושנייה לאחר מכן, כורך את ידו סביבי. מרקו הפך להיות בן משפחה ברגע שראיתי אותה, הוא דאג לי בכל פעם שבחור שיכור ניסה רק לדבר איתי. מדי פעם, הוא היה מנשק אותי כדי להבהיר להם את הדברים. שינינו יודעים שלא יקרה בינינו כלום, ראיתי בו אח. האח שהייתי צריכה. הוא היה סוג של תחליף ללוק. הוא נחם אותי בדרך שהייתי צריכה, בדרך ללא שאלות.

"אני רואה שגם את לא ישנת טוב." הוא מלמל לעברי בזמן שהוא מעביר את ידו בין גבי, ואני טוחבת את פניי אל תוך החזה הקשוח שלו.

ידעתי שגם מרקו לא ישן טוב בלילה, רק מלהסתכל על השיער שלו. מרקו הוא מסוג הבחורים המוצחצחים האלה, שחייבים ריח טוב, להתקלח לפחות שלוש פעמים, וכמובן שיער מסודר בסגנון מסוגנן לאחורנית. "מה איתך?"

"עברתי משמרת שנייה, הייתי חייב לניקול החלפה, ושכחתי שאני עובד בבוקר." הוא יבב אל תוך הצוואר שלי, בוכה בכי מזוייף, בזמן שאני מעיפה לעבר גבו מכה קטנה.

"תרגע, בסך הכל השיער מבולגן.."

לא הבנתי את הטעות שעשיתי, עד לרגע שהוא שיחרר את האחיזה מגופי, ומבטו ננעל לעבר עייני במבט מודאג, בזמן שהוא מעביר את ידו השניה על שערו בנסיון לשפר את המראה שלו. חייכתי לעברו חיוך מתנצל, ומשכתי אותה לעבר גופי, עד שנכנסנו למועדון.

"קים ידעת שיש ישיבת צוות?" מרקו לחש לעברי, שרעש סגירת הדלתות מאחורינו נשמע. הרמתי את ראשי ובעלתי את רוקי שנשאבתי אל תוך המבט הכועס של נייט.

"לא ידעתי.." מלמלתי והחזרתי את ראשי אל תוך החזה של מרקו, כשאנחנו מתקדמים לעבר הכיסאות. לא רציתי לשקוע אל תוך המבט של נייט, במיוחד לא אחרי הפעם הקודמת.

יד הונחה מסביב לכתפיו של מרקו, "תסרוקת מאוד יפה, מרקו." הקול של שרלוט, גרם לפרץ צחוק לצאת ממני. כמו תמיד ששאר המוזגים שעבדו איתנו שמעו אותי צוחקת, במיוחד בהלך זמן ישיבת צוות, לא היה אחד שלא צחק.

"אני יכול לדעת מהי הבדיחה?" נייט נעמד מולי, בהרמת גבה.

משכתי בכתפיי לעברו, "בדיחות כאלה, זה רק למוזגים ועובדים. מנהלים לא." לא הכוונתי למה שאמרתי, הייתי צינית, אני תמיד צינית, הייתי בטוחה שנייט יבין את זה, אבל גילתי שלא ברגע שמבטו נהיה יציב יותר, ואפילו הצליל של הנשימות הפסיק. חשבתי שהוא יצעק או יאמר לי 'פעם הבאה את מפוטרת', אבל במקום הוא חזר לאמצע הרחבה כאילו כלום לא קרה.

קרבתי את פניי לעבר מרקו, "לא רק אנחנו קמנו על הצד הרע,"

"אני לא חירש קים." הקול של נייט נשמע שוב, בעוד אני רק נשכתי את שפתי בחיוך מתנצל מזוייף. רציתי לומר לו משהו, אבל שכחתי בשנייה שהונחה על כתפיו הרחבות של נייט יד זעירה ונשית, בצבע לבן. פנייה הביהרות נחשפו לעברי ברגע שהיא נעצה את מבטה הבוחן לעברי. היא שבברה את שפתייה, שנצבעו בצבע אדום על גבי שפתייה העבות, כשהשיער האדמוני שלה, שובר את הצבע הלבן של על גופה. ענייה היו אפורות עד כדי כך, שלקרע חשבתי שהן כבר לבנות. לצד נייט הם נראו כמו זוג אלגנטי וססגוני, בגלל הבגדים המהודרים שלבשו. במיוחד היא. החולצה המכופתרת שלה, הייתה פתוחה וחשפה את קימורי שדיה הגדולים, ולמרות זאת מבלי שאני אחשפוף את שלי, ידעתי שהחזה שלי הרבה יותר מפותח. היא לבשה חצאית, מאוד קצרה, שהבליטה את הישבן העגלגל שלה, ואת הרגליים הקצרות שלה, שבזכות נעליי העקב הענקיות נראו ארוכות. היא נראית כמו בובת פלסטיק, בובה שאני רוצה לשבור.

"את יותר יפה ממנה," מרקו אמר, ברגע שהיא העיפה את מבטה מכיוונינו והקשחתי את גופי, הבטתי לעברו מבט קל, כשהוא קורץ לי ומחבק אותי יותר קרוב עליו.

משכתי בכתפיי, "אני יודעת."

נייט הציג את הבובה החדשה, שנקראת 'סשה ברוק' , הוא גם דאג להוסיף בממזריות, על כך שהיא ידידה ותיקה שלו. בלב מסויים הפסקתי להקשיב לדבריו של נייט, שנשמעו לי כמו פלרטוט רציני וגדול. המחשבה הראשונה שעלתה לראשי שניתקתי את עצמי מלהקשיב לנייט, הייתה עליו ועל סשה. מהרתי למחוק אותה, כשהרגשתי מין התכווצת בבטן עם מבט נגעל שהתרחב על פניי.

מרקו ניער את גופי, "השיחה נגמרה, קים. מה קרה?"

"כלום," מרקו ידע ששקרתי, כמו שהוא ידע שאני לא רוצה שהוא ישאל עוד שאלות, זה מה שהוא עושה. הוא פשוט שתק, מרים אותי מהכיסא בחיבוק שהרגיש לי כמו אבא ובת, ומניח אותי על הרצפה.

"אה שכחתי לומר משהו," נייט אמר לפני שכולם הספיקו להגיע למקומות שלהם, "היא גם הולכת להיות האחראית על תפקוד הבר, כשאני לא אהיה פה."

"מה?" מרקו ואני אמרנו בו זמנית, והחלפנו מבטים מעוצבנים, לעבר הבחורה האדמונית שרק חייכה מרוצה כמרוצה מעצמה. "זה התפקיד שלי ושל מרקו."

"כנראה שכבר לא."

הנחתי את ידי על אוזניי, שהקול הציפורי והדוקר שלה נשמע וצמרר את גופי. איך היא בכלל גונחת?

"אלוהים איזה קול." מרקו גנח בצמרור לעברי, וצחקקתי, כששניה אחרי אני מרגישה את העצבים מתפשטים על גופי שוב ושוב. החלטתי בסופו של דבר להתעלם מהם, לא רציתי להראות לנייט שזה מפריע לי שהוא הביא את התפקיד שלי לזונה שלו, כי זה לא אמור להפריע לי. אבל עכשיו אני בטח אצטרך עבודה נוספת, ומי ייקח בחורה בת עשרים ושתים, שלא למדה באוניברסיטה, כשבנוסף לזה, העבודה היחידה שהיא עשתה אי פעם, היא להיות מוזגת במועדון.

"קימברלי דיינמאד, אני צריך אותך במשרד." נייט נעמד מולי ומול מרקו, כשלאחר שנייה הוא נעלם, משאיר אותי המומה מהמחשבה ששוב המילה האחרונה שלו.

מרקו נישק את קודקוד ראשי, "בהצלחה מותק,"

חייכתי חצי חיוך, והסתובבתי לעבר המשרד של נייט. בזמן ש-'סשה' דואגת להטיח לעברי מבט שחצני במיוחד. "המלצה שלי, תשני את המבט, הוא לא מחמיא לך בכלל," מרוב שהיא הופתעה מדבריי, היא לא הצליחה למצוא את המילים הנכונות לומר, אז פשוט שלפתי לעבר אצבע משולשת ונכנסתי למשרד של נייט

נייט בחן אותי בזמן שהתנהגתי כמו ילדה קטנה, כשאני מסתובבת על גביי כיסא הגלגלים שלו, לצד צחקוקים תינוקיים שלי. ברגע שהתחלתי לראות קצת מטושטש נייט הניח את ידו על הכיסא ועצר אותו, כשהחיוך נמחק מפניי. "אל תעצור, זה כיף!"

"למה עזבת אתמול באמצע העבודה?" הוא התעלם מדברי, מניח את ידיו השריריות והעבות מול עיניי, כשעיניו סורקות את גופי שמחפש כוח לענות לו.

"זה לא עניינך."

"כן, זה כן." הוא אמר בקול קובע, "את לא רוצה להיות מפוטרת, נכון?"

משכתי בכתפיי, "תפטר אותי, במילא הבאת את המסרה שלי למישהי אחרת, ועכשיו אני צריכה לחפש עבודת לילה!" כמעט צעקתי, ואפילו לא שמתי לב לכך.

"את רצינית?"

"מאוד." שברבתי את שפתיי בעצבים בשילוב ידיים.

הוא נאנח על הכיסא, "היא אחראית רק שאני לא פה, והימים שיש לי חופש, הם באותם ימים שלך."

"ראשון וחמישי." אמנו ביחד, ושנייה לאחר מכן חיוך מתנצל ורחב התפרס על פניי ועם זאת מהרתי למחוק אותו ברגע שהוא חייך חיוך מרוצה ומבין.

"עכשיו, איפה היית?"

"אצל אחותי," עניתי, מרכינה את הראש בשעה שהתחלתי לשחק עם רגליי מתחת לשולחן.

"לפי התיק האישי, אין לך אחות ממתי יש לך ?"

"ממתי יש לך חולצה?" הרמתי את ראשי, בטון ציני ומועצבן מהשאלה המסוקרנת של נייט, בעוד הוא שוב גונח בבוז וגורם לרעד לעבור בגופי.

"מה רצית ממנה, קים?" הוא נראה כבר מיואש מהשיחה שנראית כאילו היא לא הולכת להתקדם, והיא לא הולכת להתקדם באמת.

משכתי בכתפיי בתור תשובה, מנסה להימנע מלדבר ולפתוח הכל. מנסה להימנע מלתת לרגשות שלי לחדור לראשי, ולהיכנס אל תוך מערבולת של זכרונות אין סופיות.

"אני אתחיל לחשוב שאין לך אחות,"

הרמתי את מבטי לעברו, וסמלתי לו שהוא צודק בעזרת עיניי ושנייה לאחר מכן הוא פלט כמה קללות מפיו שהוא הבין שזה נכון, שאין לי אחות. אבל הייתה לי. שעיניו ננעלו על פניי, הם הציגו לי רוח ונועם, אהבתי את זה וזה גרם לי לשנוא את זה יותר. נעמדתי במקומי והתקדמתי לעבר הדלת, לא רציתי להשאר עם נייט, והמבט המרחם שתפרס על פניו, ראיתי כל כך הרבה פעמיים את המבט שבסופו של דבר, זה היה מעצבן אותי. רק ששלו עשה את ההפך, שלו גרם לי להאמין שאולי הכל יהיה בסדר, למרות שאני יודעת ששום דבר לא יהיה בסדר.

ברגע שהצליל של הדלת הנפתחת נשמע, ידו של נייט הונחה על הדלת וצליל טריקה רועם התפשט ברחבי המשרד. כאשר עשיתי צעד לאחור, נתקלתי בגופו הקשיח של נייט והרגשתי את גופי מתקשח למבטו. לכך לי כמה שניות עד שחזרתי לזוז, כדי שאני אוכל להביט בפניו עם מבט מעוצבן. אבל המבט שלי התרכך ברגע שפגשתי שוב, את עיניו הכחולות אפורות שנראו כל כך טובות. הוא היה נראה כלוא לרגע, כאילו הוא הלך לאיבוד. לתוך הצד הפראי שלו. הוא העביר את ידו על גביי לחיי, שהתחילו לבעור כמו החזה שלי מהמגע שלו. לאחר מכן היד שלו טיילה לעבר המותן שלי, וישר זרועו עטפה אותי קרוב עליו. יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על פניי ברגע שהוא הצמיד את גופו לשלי, הם חיממו אותי לצד הקור של המזגן.

ברגע אחד קטן, שפתיו של נייט נמחצו לשלי, ניסתי לעצור אותו בהתחלה אבל ברגע שהלשון שלו התערבבה עם שלי בהרמוניה, משיכה וחשמל, לא יכולתי, לא רציתי. טבעתי לתוך לשונו כשאני שוכחת מי הוא, מי אני. איבדתי את הזמן, הייתי משותקת אבל יכולתי לזוז, זה מוזר כל כך, אבל זה היה הגיוני. כי זה מה שקרה לי.

הנחתי את ידי על צווארו ומשכתי אותו קרוב לפניי עם ציפורני, כשהנשימות שלו מתחזקות על תוך פי. הוא העביר את ידו על כתפיית החולצה שלי ושומט אותה מגופי, כשהוא עוצר את הנשיקה בתנשמות, "את ומרקו, אתם זוג?"

ההרגשה שהעולם התסובב לעברי נפסקה, כאשר הראש התחיל לתפקד שוב, כמו שהוא צריך. "זה לא עניינך,נייט."

"זה." הוא נישק את פי ברכות, "הדבר." עוד נשיקה, "היחיד." עוד נשיקה, "שמעניין אותי."

לא שלטתי בעצמי באותו הרגע ופשוט משכתי את נייט. הוא נישק את כתפי מעביר את לשונו החמה והנעימה שגרמה לגופי להרגיש צמרמורת בין הרגלים, שהרגישו את הזקפה שלו מתחפנת אל תוכן.

"אני אקח את זה כתשובה שלילית," הוא נשך את תנוך האוזן שלי, לאחר הלחישה המענגת שלו.

לפני שנייט הספיק לחזור אל תוך פי בהרמוניה בלתי נשלטת, הנחתי את ידי ועצרתי אותו עם כוחתיי האחורנים שאני יודעת שאם זה לא ייפסק כן, כנראה שזה לא ייפסק אף פעם. "אני צריכה ללכת."

"למה?"

העברתי עם ידי מגע קל על זיפיו הקוצנים והנעימים, "כי אני לוקחת את מרקו."

הוא הניח את ראשו על צווארי, כשאני מרגישה את הלשון החמה שלו על גביי עורי, "אני אביא לו כסף למונית," הוא ענה לי בפשטות והושיט את ידיו לעבר ירכי, ולפני ששמתי לב הייתו מורמת באוויר סביב גופו של נייט. פיו הוטח לתוך שלי, והמגע המעקצץ שאהבתי של זיפיו נע על גביי לחיי. הוא נישק מדהים. זה היה מדהים. הוא הזיז את הלשון שלו בתיאום לשלי, כאילו הוא ידע כל מה שאני מתכוונת לעשות.

"נייט אני מחכה לך בחוץ…" קול גברי מחוספס נשמע כשהוא משתנק בהפתעה, "לעזאזל, אני אחזור אחר כך."

נייט הוריד אותי לרצפה וסידר את כתפיית הגופייה שהוא השמיט מהחלק העליון של גופי, בזמן שאני בחנתי את הבחור שנראה כמעט כמוה, רק שהוא היה גבוה מנייט בכמה סנטימטרים אחדים, כמובן השיער הבלונדיני והמסודר היה ההבדל הבולט ביותר בינו לבין נייט שהשיער שלו נצבע בצבע שחור כפחם והוא תמיד, אבל תמיד העניק לא מראה פריאי וסקסי.

הרמתי את ידי בשלילה, תוך כדי שאני מתעלמת מהבושה שהתפשטה על גופי ואני קוברת אותה עמוק בתוך האדמה, "זה בסדר אני גם ככה הולכת."

"אנחנו צריכים לדבר."

הנדתי בראשי, "מרקו מחכה לי, וגם החבר שלך מחכה לך."

"אח שלי." הוא תיקן, "אני מתקשר בערב, אני רוצה לראות שאת לא עונה."

שילבתי ידיים ברוגז, והוא התעלם מזה תוך כדי שהוא מנשק את פי, נשיקה קצרה, "להתראות."

"אני לא אענה נייט, זאת טעות." תפסתי בזרועו, מנסה להישמע משוכנעת.

הוא חייך חצי חיוך חושף גומה, "התחתונים שלך, אמורים קצת אחרת." הוא אמר בזמן שהוא מושך את זרעו מידי, וטופח על כתפו של אחיו, "קדימה אדריאן, אנחנו ממהרים, לא?"

לפני שהוא יצא מהחדר, הוא העיף לעברי מבט קל, "תהיי זמינה."

שוב הוא יצא עם המילה האחרונה, והרגשתי טפיחה קטנה על גביי הגב שלי. הרמתי את מבטי להביט בבחור הבלונדיני. "הוא לא יוותר בקלות, זה בדם שלנו."

כמו נייט, אח שלו יצא, אדריאן כנראה, יצא גם הוא שהמילה האחרונה בידיו. זה כל כך עצבן אותי, שאני אפילו לא יכולה להסביר כמה רציתי לצעוק. רק שברגע שהקלטתי את המבט של 'סשה' הזונזנת, הרגשתי את כל הכעס מתפוגג מגופי.

"סיימנו?" הקול של מרקו נשמע מאחוריי, הנהנתי לעברו מבלי להסתובב ויצאתי מהמקום ההוא, מנסה להעלים את כל מ שקרה מראשי.