S.A.L.A.M.L.A.K
לחייו האדימו קלות והוא לחש, "מתי אני מדבר עליה...?" מאי וירין הסתכלו אחד על השני בדאגה. "אתה בבעיה רצינית." הם אמרו כאחד.

החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 17

S.A.L.A.M.L.A.K 30/08/2021 85 צפיות אין תגובות
לחייו האדימו קלות והוא לחש, "מתי אני מדבר עליה...?" מאי וירין הסתכלו אחד על השני בדאגה. "אתה בבעיה רצינית." הם אמרו כאחד.

“בטוחה שאת בסדר…?” התלמיד הניח את ידו על שולחן התלמיד שהיה מאחורי סאלי. שיערו היה בלונדיני ועיניו הכחולות בחנו את פרצופה של סאלי.
סאלי הינהנה על אף שעדיין הרגישה כאב במקום בו נשכה אותה עמית. “לגמרי!” היא אמרה, “תודה!”
“…באמת?” התלמיד שאל שוב וחיוך קטן התגנב לפניו כשהקוקו שלה קיפץ קלות כשהינהנה.
“טוב, שחרר ממנה כבר.” עמית הגיח מאחורי סאלי. התלמיד משך בכתפיו בחיוך. הוא קרץ לסאלי ואז התרחק מהאזור.
עמית נעץ מבטים בגבו של התלמיד כשהלך. “מה הקטע שלו?”
סאלי לעסה את שפתה התחתונה והסתכלה על כל הכיתה מלבד עמית. זה כל כך מביך, חשבה, עכשיו, שראה אותה בוכה… איך מדברים עם חבר אחרי שבכית בפניו לפני לא הרבה זמן?
הוא פנה להסתכל על סאלי וראה שהיא מתחמקת ממבטו. יופי, חשב, גם הוא לא רוצה להסתכל עליה. הוא הסיט את מבטו ממנה ורקע ברגלו בקצב. אבל זאת בכל אופן אשמתו שבכתה, לא? הוא אמור… להתנצל או משהו כזה… הוא פתח את פיו אך הוא נסגר מאליו, כאילו ידע מה הוא מתכוון להגיד וסירב לשתף עמו פעולה.
“שיט, זה קשה…” הוא קילל חרישית.
“אמרת משהו?” סאלי אמרה והביטה בחשש בעמית. הוא בטח חושב שהיא בכיינית, חשבה, בכיינית שבוכה מכל מיני דברים של ילדים קטנים…
“זה לא עניינך! אמרתי את זה לך? פניתי אלייך, הא? לא, אז תסתמי, טיפשה.” הוא אמר בכעס. את המילים האלו היה לו יותר קל להגיד מאשר מילות סליחה. הוא הסתכל על סאלי שוב כדי לראות אם היא עומדת לבכות.
סאלי קפצה את שפתיה והסיטה את מבטה הצידה. “אתה לא חייב להיות מרושע, אתה יודע…” היא אמרה, נעלבת. הוא מתנהג די רגיל אליה… מעליב אותה כמו תמיד… אולי שכח שבכתה?
השתיקה ביניהם נמשכה נצח, והמורה עדיין לא נראה באופק. הוא הרים את סנטרו מעלה בגאון וקבע שהוא לא יבקש סליחה מסאלי, וכי למה הוא צריך? הרי היא בחרה לבכות, לא? היא תמיד הייתה מתעלמת מהצקותיו, למה עכשיו בחרה לבכות? בטח כדי לגרום לו להיראות כמפלצת בעיני כולם, חשב. וזה לגמרי עבד- איימי וחבורתה המשיכו לנעוץ בו מבטים ארסיים, יותר מבדרך כלל. אבל, חשב, סאלי לא הייתה עושה זאת… היא לא הייתה מנסה להרע לו בדרך כזאת או אחרת… הוא הכניס את אגודלו לפיו באשמה כשנזכר בסאלי הבוכה. הוא נאנח. איך מתנצלים בכלל על דבר כזה? כשהסתכל על סאלי, נדמה היה לו שהיא מחכה להתנצלותו והוא רצה לסטור לה על כך.
אז הוא נשם עמוק ואמר, “היי, אני מצטער על זה שגרמתי לך לבכות. לא התכוונתי לזה ואני מבקש את סליחתך. תוכלי… לסלוח לי? בבקשה?”
רק… שהדברים האלו לא באמת יצאו מפיו, אלא היו רק בראשו. פיו נותר פעור מול סאלי. הלוואי שבאמת היה יכול להגיד את הדברים האלו בקול.
סאלי מיצמצה לעבר עמית בשאלה.
הוא כיחכח בגרונו והסיט את הפוני שלו הצידה בעזרת תנועת ראש קצרה. “הֵי… א…” הוא נאנח וזע באי נוחות. “א… אם זה היה אני שנפגעת ממנו…” הוא עצר כדי לשאוף אוויר, “אז… אז אני… אני… אני מתכוון לומר שאני… אז… זאת אומרת…”
“מתכוון לומר מה?” סאלי אמרה בעיניים שואלות.
“תשתקי! את מבלבלת אותי!” עמית אמר בכעס, ואז הוא החליט לנצל את כעסו הרגעי וקרא בקול, “א-אני מצטער אם בכית בגללי! מצטער אם פגעתי בך!”
טוהר, שדיבר עם מאי וירין, הסתובב אליו. גם ירין ועוד תלמידים עשו כמותו.
עמית הסתכל סביבו בכעס ואמר, “על מה אתם מסתכלים, הא??”
סאלי לא הבינה למה ביקש ממנה סליחה. הרי לא בגללו בכתה, בערך… כלומר, היא בכתה בגלל שחשבה שכולה מוקפת בחברים מזויפים, מה שלא היה נכון. היא הבינה לא נכון את המצב והניחה שחבריה בגדו בה… אבל עכשיו, כשהשמועה נראת כל כך רחוקה, סאלי חשבה שהגזימה עם הבכי שלה. הרי זאת רק שמועה שקרית, לא? וחוץ מזה, יש לה את חבריה לצידה.
“אבל למה שתבקש סליחה…?” סאלי שאלה.
עמית הושיט את ידו בכדי לחנוק את סאלי, אך בחצי דרכו אליה שינה את כיוון ידו והעביר אותה בשיערו. “את יודעת למה.”
“למה…?” סאלי שאלה.
“אל תשחקי לי אותה מטומטמת! אמרתי לך כבר סליחה! אני לא חייב לך כלום עכשיו! טיפשה…” עמית אמר והסתכל על דלת הכיתה. הוא הגניב מבטים חטופים לעבר סאלי.
סאלי כיווצה את גבותיה ולעסה כעת את שפתה התחתונה ביתר כוח. “אתה בעצמך.”
“מה- את עד כדי כך ילדה קטנה??” עמית אמר לסאלי.
“אני פשוט אתעלם ממך.” סאלי אמרה והרימה את סנטרה מבלי להסתכל על עמית.
“יופי, טוב יותר בשבילי.” עמית אמר בעצבנות והמשיך להסתכל על דלת הכיתה.

“וואו, הם פשוט… וואו.” ירין אמר לטוהר ולמאי כשהסתכל על השניים המתעלמים אחד מהשני.
“הם בכלל נחשבים חברים?” טוהר שאל בהרמת גבה.
“מניחה שכן…” מאי אמרה.
“מה הקטע עם עמית בכל מקרה? בגללה חטפתי זעזוע מוח…” ירין אמר והחזיק את ראשו בידו.
“היא התחרפנה מאריה…” מאי אמרה בהינד ראש.
“איך המורה קשור?” ירין שאל.
“אמרתי לה שלא יהיה ביניהם סיכוי כי הוא מאוהב בסאלי.” מאי חייכה לעצמה.
“הוא מורה.” טוהר אמר בגועל.
“בן עשרים ושש.” מאי אמרה.
“מאי, הוא מורה.” טוהר התעקש.
מאי נאנחה וגילגלה את עיניה. “לא משנה… גם ככה סאלי לא דלוקה עליו או משהו… אז אתה יכול להירגע.”
“להירגע? למה שארגע מהמידע הזה? זה לא קשור אליי או משהו כזה… לא שאלתי אם סאלי… אם היא דלוקה עליו או משהו…”
“אבל כן אכפת לך.” מאי אמרה וירין הסיט את מבטו אל דלת הכיתה בכדי להסתיר את חיוכו.
“למה שיהיה לי?” טוהר שאל את מאי.
“אתה יודע, בדרך כלל, כשאנשים מתאהבים באנשים אחרים… אכפת להם מאוד אם הם דלוקים על מישהו אחר.” מאי אמרה.
“מה את רומזת בעצם…?” טוהר שאל בזהירות.
“אני לא רומזת, אני אומרת שאתה מאוהב בסאלי.” מאי אמרה ונמשיו של טוהר החלו לבלוט.
“תגיד לה שזה לא נכון, ירין.” הוא אמר.
ירין הרים את ידיו מעלה כנכנע. “אל תערב אותי בזה,”
“אפילו ירין אומר את זה.” מאי אמרה וטוהר הסתכל על ירין, מופתע.
“זאת אומרת… אתה מסמיק לידה, מפיל דברים כשהיא לידך, מסתכל עליה המון כאילו היא חייזר מלא יודע איפה, מדבר עליה בלי הפסקה…” ירין אמר וטוהר עצר אותו בחלק האחרון שאמר.
לחייו האדימו קלות והוא לחש, “מתי אני מדבר עליה…?”
מאי וירין הסתכלו אחד על השני בדאגה. “אתה בבעיה רצינית.” הם אמרו כאחד.
“אבל אני לא באמת מדבר עליה כל הזמן, נכון?” טוהר שאל בחשש.
“אתה… לא שם לב.” ירין משך בכתפיו.
“אתה מדבר עליה כל הזמן.” מאי פסקה.
טוהר פער את עיניו והסתכל על סאלי שהייתה מעבר לכתפה של מאי. מתי בפעם האחרונה דיבר עליה…?
הגשם החל לפסוק בהדרגה, והתלמידים שתפסו לעצמם כבר את מקומות הישיבה שישבו בהם עוד קודם התלחששו ביניהם. עוד מספר מועט של תלמידים עדיין עמדו מול חצי המעגל, כאילו שקלו איפה כדאי להם לשבת.
“איפה אתה יושב?” סאלי שאלה את עמית שעדיין עמד מולה. זה תמיד קרה לה: היא הייתה מתעצבנת על עמית, מבטיחה לעצמה לא לדבר איתו יותר לעולם, אך אחרי כמה דקות שוברת את ההבטחה הזאת.
“לא לידך זה בטוח.” עמית אמר, למרות שחשב שזה יהיה די נחמד לשבת לידה. זאת אומרת, רק מכיוון שרצה להציק לה יותר!
סאלי עיקמה את פיה. “בסדר… כל אחד יושב במושב שלו? או שזה בעצם מעורבב…?”
“מה את שואלת אותי??” עמית אמר, אך אז הוא ראה שסאלי עומדת לפנות אל ירין שהיה מאחוריה. הוא אמר, “לא לא, זה לא מעורבב. כלומר, כל אחד יושב בכיסא שלו.”
“הא, אוקי… אז איפה אמור להיות הכיסא שלי…?” היא שאלה בעיקר את עצמה וחיפשה את בעיניה את מקום מושבה, אך כל הכיסאות בכיתה נלקחו והושמו בחצי המעגל.
“את לא מתכוונת לחפש את הכיסא שלך בכל המעגל הזה, נכון?” עמית שאל את סאלי שבחנה את המעגל בעיניה.
“ברור שלא! אהמ… חוץ מזה, יש לי כבר סימון על השולחן שלי… זוכר?” סאלי אמרה ועמית חייך בגאווה.
“ברור. סאלי המטומטמת.” הוא אמר.
“זה לא אמור להיות מצחיק.” סאלי אמרה. אחרי שהמחנכת שלהם, שני, החליפה את מקומות הישיבה שלהם בפעם הראשונה השנה, עמית מצא לנכון לחרוט את צמד המילים הזה על שולחנה: “סאלי המטומטמת”. ואילו סאלי, שרצתה להחזיר לו באותו צד המטבע, כתבה לו בעיפרון את האות ע’. היא תכננה לכתוב את כל שמו, אך פחדה שהוא ייעלב עמוקות… ולמרות שהיא כתבה את האות היחידה הזאת בעיפרון, עמית לא מחק אותה. הוא השאיר אותה, מאיזושהי סיבה…
עמית שילב את ידיו. “טוב, אותי זה כן מצחיק.”
“הלכתי לחפש את המושב שלי,” אמרה סאלי, ועמית הרים את גבותיו.
“חשבתי שאמרת שאת לא הולכת לחפש את הכיסא שלך.” הוא אמר.
“אבל אמרת שאנחנו צריכים לשבת במושב שלנו, לא? וגם, יהיה לי קל למצוא אותו בגלל סימון מיוחד.” היא אמרה והשתעלה קלות.
“ומה תעשי אם מישהו כבר התיישב בכיסא שלך?” עמית שאל.
נראה שהשאלה הזאת התקילה את סאלי. היא חשבה ארוכות ואז אמרה, “אני אוותר לו,”
עמית עיווה את פרצופו. לוותר לא הייתה אחת מהאפשרויות שהיו עומדות בפניו בסיטואציה כזאת. הוא פשוט היה מעיף את התלמיד או התלמידה שהיו מעיזים לשבת במושבו. “למה שתוותרי? פשוט תעיפי אותם מהמקום שלך. יש לך הוכחה שהכיסא הזה שלך, לא?”
“להעיף??” סאלי שאלה, מזועזעת. “אני פשוט אשב במושב אחר, עמית!”
היא ניגשה למושב הראשון שממנו הורכב חצי המעגל הזה. היא שמה את ידיה עליו ובחנה אותו. הכיסא היה עשוי ברובו מעץ אך היו בו נגיעות מתכת. הוא היה בצבע חום כהה מאוד ומשטח מלבני וחלק באותו הצבע היה מחובר אליו. היא בחנה את משטח הכתיבה עשוי העץ, אך שמה לא היה חרוט עליו.
עמית הלך אחרי סאלי כמו שומר ראש. הוא חשב שכנראה כדאי לו לבוא איתה למקרה שמקומה אכן תפוס. הוא ידע שסאלי לא תוכל להעיף שום תלמיד ממקומה, אך לו לא הייתה בעיה עם כך.
סאלי עברה לכיסא הבא אחריו, אך גם עליו לא היה שום סימון של חריטה. היא עברה כך בין כל הכיסאות עד שהגיעה אל מושבו של אביעד.
“מה אתם מחפשים?” אביעד שאל את עמית כשעצרו ליד מושבו.
“את השולחן של המטומטמת.” עמית אמר והצביע באגודלו על סאלי.
אביעד שאף אוויר בהפתעה. “איך אתה מדבר עליה??”
סאלי הרימה את מבטה לעבר אביעד. היא הייתה רגילה להעלבותיו של עמית, אך לראות מישהו מדבר ככה על זה באמת גרם לה לחייך. “זה בסדר!” היא אמרה ושמה את ידה על לוח ליבה.
“אההה, זה לא בסדר!” אביעד אמר. “הוא לא אמור לדבר אלייך ככה.”
“מה- מה אתה קשור?” עמית אמר.
“אתה באמת מתוק.” סאלי אמרה לאביעד וכיסתה את פיה בידה כשהרגישה חמימות בחזה.
עמית התחלחל ואביעד חייך חיוך שעמית לא ראה אותו מעולם מחייך. חיוכו היה ילדותי כזה, של הילדים הקטנים האלו שאי אפשר לסרב לחיבוק מהם. סאלי נשבתה מחיוכו המתוק ועמית העביר את מבטו אליה בגועל.
“מסכימה, נכון?” אביעד שאל את סאלי והיא הינהנה.
הוא הזכיר לה ילד קטנטן ומתוק הלבוש במדים שלא תואמים את גילו.
“טוב, בואי נתקדם. את רוצה לתפוס את המקום שלך לפני שהמורה יגיע, נכון?” עמית שאל את סאלי.
“כן כן!” היא אמרה. היא המשיכה למושב הבא ועמית אמר לאביעד שעדיין חייך לעצמו את אותו החיוך הילדותי “טיפש.”
סאלי המשיכה לבדוק כל מושב ומושב, ועמית הירהר בחברו הטיפש אביעד. מה זה היה החיוך הטיפשי הזה, חשב, ולמה הוא כל כך מקסים את סאלי? “חיוך של ילדים קטנים,” הוא מילמל לעצמו בגועל.
הם כבר הגיעו לסוף חצי המעגל, אך מושבה של סאלי עדיין לא נמצא. “איך אבל…?” היא שאלה בחוסר אונים.
עמית משך בכתפיו. “תשבי על הריצפה.”
“אתה לא עוזר לי.” סאלי אמרה, אך לעמית לא באמת היה אכפת. הוא הסתכל על אביעד שישב במושבו ודיבר עם חבר אחר שלו.
“מה הקטע שלך עם אביעד?” הוא שאל פתאום את סאלי.
“קטע?” סאלי נאנחה. “למה כולם מדברים על קטעים??”
עמית גילגל את עיניו. “מה את חושבת עליו, בקיצור?”
“הא, הוא ממש מתוק! כמו ילד קטן!” סאלי אמרה בהתלהבות ועמית כמעט הקיא עליה. “והוא מתנהג אליי נחמד, לא כמוך!”
“בסדר, בסדר… הוא לא באמת “מתוק”, הוא רק מעמיד פנים.”
“למה שתגיד את זה?” סאלי שאלה וראשה נטה הצידה.
“כי איתי הוא לא מתנהג ככה, וגם לא עם אף אחד אחר.” עמית אמר.
סאלי משכה בכתפיה. “כל אחד מתנהג בצורה שונה עם כל בן אדם אחר, תלוי מה הוא מרגיש כלפיו.”
“הא, כן… הוא בקטע שלך בטח.” עמית אמר ושם את ידו על לחייו.
“די כבר!” סאלי אמרה פתאום בכעס ועמית הרים את גבתו. לרמת הכעס הזאת של סאלי הוא בדיוק שאף להגיע. הוא תהה כיצד יוכל לעצבן אותה מספיק כדי שתתעצבן בצורה כזאת.
“מה? מה את רוצה?” הוא שאל בחיוך מתגרה.
“למה כולם בבית הספר הזה מדברים על קטעים?? מה זה בכלל?? זאת אומרת, אני יודעת מה זה קטע וקטעים, אבל כולכם משתמשים במילים האלו לא נכון! אתם כולכם אומרים: היא בקטע שלו, הוא בקטע שלך, את בקטע שלי ו… וגם אני בקטע שלך! מה כל זה בכלל אומר??” היא שאלה בתסכול ועמית פרץ בצחוק.
“את כזאת מטומטמת, אני לא מאמין!” הוא אמר והמשיך לצחוק.
סאלי סובבה את גבה אליו בעצבנות והתקדמה לכיוון שולחן המורה. מולה, לפני שולחן המורה, היה מונח עוד כיסא תלמיד שהיה מופנה אל כל המעגל, בדומה לשולחן המורה. “שיצחק… חתיכת… חתיכת מעצבן…” היא מילמלה לעצמה והגיעה אל מושב התלמיד היחיד שעוד לא בדקה. היא העבירה את ידה על המשטח הכהה ואז אצבעה נתקלה במשהו. היא התנשמה בהפתעה. “מצאתי! הנה המושב שלי!” היא טפחה על צמד המילים “סאלי המטומטמת” והתיישבה על הכיסא בדיוק כשהמורה נכנס לכיתה.

החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 17
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך