הכאב בלומר לו "לא!" – פרק שני

כה משתוקקת לקרוא שוב.. כה רוצה לדעת שזהו רק סיוט אפל חסר כל טיפת קצה אנושיות מסוימת, כה רוצה להאמין שאני חולמת עכשיו.. שאני יכולה להתעורר כל רגע ולהתחיל את הבוקר הזה מחדש, שהכול סיוט ואני אוכל לקום ולברוח ממנו, לא להישאב אל תוך תוכו ולהזדעזע מהדבר שכרגע קראתי, עדיין לא מאמינה.. לא רוצה להאמין, לא מסוגלת לסבול את עצם המחשבה המורטת כל קצה של עצבים וכוח סבל מסוים שקיים הסיכוי שאפגוש באנשים הללו שוב, האנשים שכולם רואים בהם כמשפחה של מלאכים.. האנשים שגרשו אותי מביתי והותירו אותי חסרת כל, ככלבה מצורעת ומסוכנת..
אלוהים אדירים, הם הרסו את חיי וחרבו אותם עד עפר.. איני לעולם אהיה כמו שהייתי פעם, הם וויתרו עליי בכזו קלות, ללא כל הקדשה זעירה של מחשבה עקב זאת שאני בת משפחה, או לפחות הייתי.. וגם אם פירוש הדבר שזוהי התנצלות איני אסלח לעולם לאותם אנשים קרים שהרסו את חיי ושינו את האופי שלי לעד, שלא התקשרו או שלחו מכתב, שלא חפשו אחריי או הציעו לי להיפגש לצהריים בבית קפה או מסעדה כפרית וקטנה, לא היה אכפת לי בעבר אפילו במזבלה להיפגש עמם.. רק רציתי חיבוק קטן מאימא, נזיפה רכה מאבא, לשמוע את קול צחוקן של אחיותיי הקטנות והפרועות ו.. ויותר מהכול, להתבונן לאחי בעיניים ולחוש מוגנת..
אבל זהו בעבר, כיום, איני רוצה לחוש ולו מגע אחד, לא לשמוע צליל קול מחריד וצורם, לא רוצה להביט ולשנוא יותר מאי פעם – לא, איני טסה! איני מתגעגעת אליהם! איני זקוקה להם!
רוז הרימה את המכתב ואני חטפתי אותו מידיה וקראתי אותו מספר פעמים וזרקתי את החלקים לפח האשפה הקר ממתכת חלודה.. רעש פתיחת הפח וסגירתו, הרעש הצורם והאיום, כעוגן בעמקי לבי גרם לי לשקוע ולהתייצב מחדש בקרקע, לחזור לזמן שבו אני עכשיו, למציאות. נשמתי עמוק ופתחתי את עיניי באטיות.. התרכזתי בדרך שבה דפיקות לבי מתייצבות אט – אט.. בשקט, באטיות, כעינוי ממושך וממורט כל עצבים שנדמה כלועג ובז לכיווני, התרכזתי בדרך שבה הצבע חוזר לפניי.. חוזר למלא אותי מחדש, הדרך שבה ראשי חדל מלקדוח כמקדחה מטריפת דעת, הצמרמורת נעלמה לה.. הכול טוב, לא הייתה שום סיבה להתרגש, סתם נהגתי כטיפשה, הכול טוב.. איני הולכת או מתכוונת אפילו, זה היה רק ניסיון עלוב או מתיחה כלל לא מצחיקה.. איני מתגעגעת, אפילו לא קצת.
"למה זרקת לפח?!" הכתה בי רוז בהאשמה ובכעס עז.
"סתם עוד ניירת מלכלכת". אני שומטת את המשפט המקוצר מבעד לשפתיי ומתיישבת בכיסא שבפינת האוכל הזוגית והקטנה, הקשתי על גבי שולחן העץ בציפורניי, היה שקט.. מתוח, לא נעים.. שתאמר משהו, אבל דבר לא נאמר. חשתי כיצד לבי נקשרת באלפי קשרים כפלונטר אחד גדול קשה לפיצוח, כיצד אני מתכווצת בעצמי ודבר מה רע צובט את לבי, לא ידוע.. לא רצוי.. אולי עשיתי כרגע את המעשה הכי נוראי שאוכל לעשות בחיי?
לא! אני פשוט מקשיבה ללבי.. מקשיבה לכך שאיני רוצה לראות אותם, לא רוצה לטוס, לא מתגעגעת או אוהבת עוד.. למרות שהמגע של זרועות אמי על גבי עורפי, עוטפות בחום ואהבה.. עורפי שרפה לרגע כאש, אבל זה היה כה טוב.. כה נעים.. כה מוכר ומיוחד.. עצמתי את עיניי מתמקדת במגע שהיה פעם מעליי, בכזו אהבה, חום ודאגה.. אוי החום של הבישולים המבעבעים בסירים הרותחים.. הריחות הכה מגרים.. אוי, עד כמה שאני רעבה לכך..
"את מקשיבה לי? יש כאן שלושה כרטיסי טיסה!" היא זועקת לי.
אני ממצמצת בעיניי וכמעט וכושלת ונופלת מהכיסא, הכול נפסק ולוקח לי זמן להתייצב מחדש.. כרככתי את ידיי מאחורי עורפי וחייכתי חצי חיוך.. "מה?" אני שואלת.
"שלושה כרטיסי טיסה ישירה לאנגליה לעוד שלושה ימים, את מתכוונת לבצע בהם שימוש כלשהו.. נכון?" היא שואלת בתקווה גדולה ובעיניה אני רואה שהיא כה רוצה זאת.. אני מכווצת את גבותיי בכעס, היא רוצה זאת בשבילי ובשבילה?
הכרטיסים נזרקים לכיווני ואני חייבת להביט בהם, כן, אכן שלושה כרטיסי טיסה לי ולעוד שתי חברות..
רגע, הם גם קנו לי כרטיסי טיסה ישירה?! באמת?! איזו השקעה מדהימה ומטפחת.. טוב באמת שהם משקפים זאת בכרטיסי טיסה ולא בשיחת טלפון מפייסת.. וזה לא משנה, איני טסה, איני אעזוב את שון.. לא בשבילם..
איני מתגעגעת. זה לא הגיוני, מטורף וחסר כל שיקול דעת.. הכרטיסים התרוצצו בראשי שוב ושוב, כהצלפות מייסרות חסרות כל טיפת רחמים, קורנים לי לשימוש ואני מקשה ונלחמת עם עצמי.. אני באמת רוצה זאת?
"אני צריכה לחשוב על כך.." אני אומרת לבסוף ודוחפת את כרטיסי הטיסה לכיס מכנסי הג'ינס שלי.
"אלנה אני מבינה אותך ומזדהה עם מחשבותייך, בהחלט גם אני הייתי כך מגיבה אם היו עושים לי מעשה כה איום.. אבל הם המשפחה שלך, את באמת רוצה להמשיך זאת לעד? אני בטוחה שהם מצטערים, מתגעגעים ודואגים לשלומך, הם הזמינו אותך לאירוע משפחתי גדול וחשוב במיוחד, קנו לך שלושה כרטיסי טיסה ישירה לאנגליה במחלקה ראשונה, והנה יש פה גם כסף טוב לקניות.. הם רוצים לשקם מחדש את הקשר הפרום.. מה מונע ממך לנסות ולהעניק להם הזדמנות שנייה?"
מצד אחד כה להוטה עכשיו להסכים וללכת.. לטוס.. אל הבלתי ידוע, כה רוצה לראות עד כמה התבגרו והשתנו, כה רוצה לדעת עד כמה אני עוד חשובה להם.. עד כמה הם אוהבים אותי, כה רוצה לראות עולם סוף כל סוף..
אבל רק עצם המחשבה שאופתע לטובה ככדור אקדח פוגעת אל תוך עמקי נשמתי, פורטת עד קורעת את מיתרי מחשבתי וגורמת לי להישאב עד כמה עמוק שאפשר לכיסא, כה להוטה להיעלם.. מאס לקוות לטוב, ובמיוחד שמדובר בי.. לא, איני יכולה, איני מסוגלת, איני מסוגלת לעזוב אותו.. את שון.. לקחת את הסיכון ולחיות את הרגע.. להקשיב פעם ראשונה למשפט הטיפשי חסר כל המחשבה הארור הזה ולבצעו..
לפתע אני מביטה בשעון ידי הישן, אוי לא, אני חייבת לרוץ לגברת פידלס, איני יכולה שוב לאחר.
"נדבר על כך בערב, עם כולם.. בינתיים אני חייבת ללכת לגברת פידלס, להתראות רוז". אני אומרת במהירות, מנטרת ממושבי ומצליחה להתחמק מהשיחה המורטת עצבים ומסעירת חושים הזו, מצליחה לברוח מהסיוט..
מצליחה בערך בידיעה שאצטרך להתמודד עם כך אחר כך, ביני לבין עצמי.. בקהל של משפחתי המאולתרת, אוי אלוהים.. בבקשה, הלוואי שלא אצטרך באמת לבחור..

"עבודה מרשימה אלנה, משמח אותי לראות אותך עובדת מהר בשקידה, וכמובן שמגיע לך גמול על כך הלא כן?" שואלת אותי גברת פידלס ברשמיות בזמן שאני פורמת את הקשר של סינרי הלבן, מקפלת ביעילות ומכניסה אותו אל תוך עמקי השקית הצהובה הרגילה שלי.
"רק שמחה להניח את המחשבות במקום אחר". אני שומטת זאת כדרך אגב.. רוצה רק למשוך את השיחה, אוהבת את הנועם השלו בניקוי חסר כל המחשבה, עכשיו אצטרך לנסוע לבית החולים בגלל שהיא סיימה את טיפוליה, יחד עם שון ורוז.. ופשוט לספר להם את הבשורה המרגשת שאני מוזמנת לאיחוד המשפחתי ויום הולדת לאח הגדול שלי שלא אוהב לדבר עליי.. הוא באמת מתבייש בי?
אני נושמת עמוק, אנקת ייאוש נפלטת מפי ואני מתכווצת.. אני באמת כה משפילה? אפילו אותו? אחרי כל הדברים שאמרנו..?
ואני עדיין לא מבינה היכן טעיתי.
"בהחלט צודקת". היא מחייכת אליי ומניחה בכף ידי חמישים דולר, כן, תודה רבה.. הם מספיקים ליומיים רק..
אני יוצאת מהבניין הישן ורוז כבר מחכה לי במכונית ושון יושב לידה, הם צוחקים יחדיו ואני מחייכת.. מאושרת לראות את האנשים האהובים עליי ביותר בכל העולם, אוהבת לראות את החברות העזה שנוצרה ונרקמה ביניהם.. הוא עדיין לא החליף בגדים, כנראה שרק עכשיו חזר.. אבל לכל הרוחות, מאיין?
"נהנית בעבודה?" שואל אותי שון בחצי חיוך.
"היה מדהים לנקות את הסתימה השבועית באסלה" אני אומרת בציניות, מגלגלת את עיניי.. בהחלט שאין לי כוח לשטויות האלו עכשיו.
"רוז אמרה לי שאת צריכה לספר לי משהו חשוב, מה קרה?" הוא שואל בזמן שרוז לרגע קופאת ואז לוחצת על דוושת הגז ומתחילה לנסוע. "תודה רבה לך". היא פולטת בעוקצניות צינית ביותר. אני יורה לכיוונה מבט בוער ותקיף במיוחד.. למה היא עושה לי זאת תמיד?
"אני יאמר לך כשנגיע לבית חולים". אני אומרת בלחש, הוא זוקף גבות בהיסוס אבל שותק.
"שמעת משהו על מצבה?" שואלת רוז מצליחה לשבור את השתיקה.
"לא.. רק אמרו שאפשר לבקרה, אני מקווה שהם לא מסתירים שוב פעם". אני אומרת במעט חשד, מקווה שהיא בסדר.. היא חייבת להיות בסדר, הכרטיס השלישי מיוחד לה ולא לאיש אחר – אם אסכים לטוס כמובן!
שון מדליק את הרדיו וברקע נשמע. "And now i see you on the street, in his arms.."
אני בין רגע מתכווצת ונפשי צווחת, אוי, הקול של לואיס! לואיס אחי.. אני תמיד מזהה את קולו ולא יכולה לשמוע, דמי מתפרע וכל כולי נזקפת לדום, כמשותקת.. המילים המוכרות מתנגנות בראשי שוב ושוב ואני לא יכולה לסבול זאת.. זה בלתי נסבל.. אני קורסת אל תוך עמקי מושבי וחשה כה חלשה וחסרת כוחות.. כה חסרת כל, הוא מצליח ואני כאן יושבת, לא מקנאת, אבל כנעל בית ישנה לעומתו, כצלו.. לכל הרוחות, הוא לעולם לא יצליח לצאת מחיי לא משנה עד כמה אנסה. רוז במהירות מכבה זאת וזה חוסך לי הטרפת דעת, במיוחד שהיא עוצרת בחניית בית החולים, אני קופצת ממושבי ומתחילה ללכת לכניסה.
"הכול בסדר?" שואל אותי שון ברכות.
"כן, הכול בסדר.." אני לוחשת.
"שקרנית". מקניטה אותי רוז, שלא תעז לעשות זאת, אבל אני מתעלמת.. אין לי כל כוחות לענות לה, רק רוצה, משתוקקת וזקוקה לראות את הבת דודה היקרה שלי… למרות המחיר הכבד שבביקור.. אבל אצטרך ואהיה חייבת להתמודד עם כך בשלב מסוים, זמן שימוש בכרטיסי הטיסה הארורים מוגבל וכך גם תאריך היום הולדת של הזמר הזה, הוא והלהקה שלו גם ככה רודפים וירדפו אותי לעד..
בכל מצב מסוים אני מוצאת עצמי חסרת אונים, כמו מה שאני באמת.. אבל אני קשוחה, אני אשאר כך ולא קיים האיש שאשבור את החומות שמסתירות אותי מפני כולם, מדחיקות אותי לצד ומותירות לכל הרגשות האמתיים, מורטי העצבים, המחשבות האפלות, סיוטי הלילה המזעזעים, לצווחה שעוד רגע נפלטת מגרוני.. שנמצאת שם כגוש בגרון שקוטע את נשמתי להתפרץ.. קרוב אליי, בשקט, בסוד.. בלי שאיש יודע..
אני מרחפת מהדלפק אל המעלית, לוחצת על הכפתור על מנת להזמינה, שון ורוז עומדים בצד משותקים. היא מגיע ואני מתפרצת ונכנסת אליה, בקושי מחכה ולוחצת על המספר 5, קומה 5.
אני מוצאת את עצמי שוב בקומה הארורה והמצחינה, המפחידה והכה קרירה וקשוחה.. הקומה הלבנה והמאיימת שלא תשתנה לעולם, אבל אני כבר רגילה לכך ופשוט רצה לחדר 55.. פותחת את הדלתות ורואה אותה שם, חיוורת וצמוקה..
הדמעות מתפרצות, הכול מתפרץ החוצה כסופה, אגרתי כה המון ביומיים הללו.. איני יכולה לאגור עוד..
רוז נותנת לה חיבוק ונשיקה חטופה בלחי ושולפת את הכטיסי טיסה מתיקי, מה , כבר עכשיו?