♥ Dandi ♥
זה היה פרק ראשון, שהיה מנקודת המבט של אריאל, ואביגיל. אהבתם? בבקשה תגיבו, ותגידו לי מה דעתכם, ואם יש לי מה לתקן, וכמובן איזו דמות אהבתם, או מתחילה למצוא חן בעיניכם? אוהבת המון, ומחכה לתגובות ♥

‘הכנפיים שנותנות לי את הכוח לעוף’ – פרק 1

♥ Dandi ♥ 19/11/2014 802 צפיות 5 תגובות
זה היה פרק ראשון, שהיה מנקודת המבט של אריאל, ואביגיל. אהבתם? בבקשה תגיבו, ותגידו לי מה דעתכם, ואם יש לי מה לתקן, וכמובן איזו דמות אהבתם, או מתחילה למצוא חן בעיניכם? אוהבת המון, ומחכה לתגובות ♥

•אביגיל•
“אני בבית!” נכנסתי לבית, וראיתי את אמא יושבת בסלון.
“אמא?” התקדמתי אליה, “מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בבית רק בעשר?”
“אני הייתי צריכה לחזור הביתה.” היא הביטה בי.
“קרה משהו?” הבטתי בה בשאלה.
“לא בדיוק..” היא נאנחה.
“אז מה קרה?” התיישבתי על אחת הספות בסלון.
“אנחנו צריכות לדבר.” היא ענתה בקול רציני.
“אני מקשיבה.” אמרתי.
*
“מה?!” כעסתי, “למה?!”
“כי את לא ראית את אבא שלך ארבע שנים, זה למה.” אמא נזפה בי.
“אבל..” מלמלתי “אבל זה לא פייר!” רקעתי ברגלי, והתחלתי להסתובב בחדר.
“אביגיל, זה לא קשה רק לך.” היא נאנחה. “לא לראות אותך במשך שנה? גם לי זה ק..”
“שנה?” קטעתי אותה ועיניי נפתחו. “שנה?!”
“תוכלי לחזור ברגע שתרצי, או שתרגישי לא בנוח, או כל דבר אחר.” היא ניסתה לעודד אותי וחייכה אליי.
“אני חייבת?” נאנחתי.
“כן,” אמא ענתה בקול רציני “את חייבת.”
“טוב, אני הולכת לחדר העבודה שלי,” היא קמה, “אם תרצי לאכול, תבקשי ממרטה שתכין לך משהו.” היא נכנסה לחדר העבודה שלה, וסגרה את הדלת.
“אוף…” קיטרתי ונשכבתי על הספה.
‘אני נוסעת לשנה…’ שלחתי לקבוצה שלי ושל דן, והחברה הכי טובה שלי, אשלי.
‘מה?!’ שניהם שלחו.
‘מה שאתם שומעים.. אני נוסעת לשנה.’ שלחתי.
‘למה?’ אשלי שלחה.
‘אני נוסעת לאבא שלי.’ שלחתי.
‘מתי את נוסעת?’ דן שלח.
‘עוד לא ידוע לי.’ שלחתי, ונעלתי את הפלאפון.
אני לא יודעת מה היה כל כך רע, אם זה היה נשאר כמו שזה היה כבר ארבע שנים.
עכשיו דחוף לו לראות אותי? אחרי שהוא בקושי היה איתי בקשר?
‘אמא, מתי אני נוסעת?’ שלחתי הודעה לאמא שלי, כי לא רציתי להפריע לה בעבודה.
מגיל קטן, היא לימדה אותי לא להפריע לה בעבודה. אם אני רוצה לשאול אותה משהו, לשלוח לה הודעה.
‘ביום האחרון של החופש הגדול.’ היא שלחה לי בחזרה.
“אוף..” נאנחתי כשראיתי שאני טסה עוד יומיים.
*
“אביגיל..” שמעתי את אמא כשעיניי עוד עצומות, “קומי.” היא משכה מעליי את שמיכת הפוך שלי.
“איזה יום היום?” מלמלתי ומשכתי אליי את השמיכה שוב.
“היום האחרון של החופש.” היא ענתה וקפצתי מהמיטה.
“אני לא מאמינה..” נאנחתי. “מתי הטיסה?”
“עוד עשר שעות.” היא הוציאה את המזוודה שלי מהארון, “השעה שבע.”
“את צריכה להתחיל להתארגן.” היא הניחה מולי את המזוודה שלי. “אני מכינה לך ארוחת בוקר.”
לבשתי בגדים קצרים, והתחלתי לארגן את המזוודות.
אני לא מאמינה שאני הולכת לגור בישראל שנה. שנה שלמה. בלי אמא, בלי דן, ובלי אשלי.
זה הולך להיות הסיוט הכי גדול של החיים שלי. לגור עם אבא ועם.. אשתו. אני לא מאמינה שהוא כבר התחתן. הוא אפילו לא הזמין אותי לחתונה שלו. אני מודה שבהתחלה התגעגעתי אליו. כל כך רציתי שהוא יבוא לברוקלין לבקר אותי. הוא שלח לי ממש כמה מכתבים אחדים בכל שנה מאז שהוא ואמא נפרדו. עברה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.. התחלתי להרגיש שאני לא חשובה לו, ושכחתי ממנו. טוב, לא שכחתי ממנו, אבל לפחות לבינתיים, הוא מהווה חלק ממש קטן בחיים שלי. לפחות לבינתיים. אני עדיין לא מבינה איך זה לא מציק לו, מעיק לו, שהוא בקושי דיבר עם הבת שלו בארבע השנים האלו.
“אוי.. צריך להתארגן..” שמתי לב שאני שקועה במחשבות כבר רבע שעה, והמשכתי להכניס את הבגדים שלי למזוודה במהירות.
*
“אמא, אני מוכנה.” ירדתי עם המזוודות לקומה הראשונה.
“יופי.” היא חייכה אליי חיוך קטן.
“החברים שלך מחכים לך בחוץ.” היא ליוותה אותי החוצה. בחוץ חנה הג’יפ הלבן של אמא, ולידו עמדו דן, ואשלי.
“דן..” מלמלתי ורצתי אליו, והתחבקנו.
“יפה שלי..” הוא חייך אליי, והביט לי בעיניים “תבטיחי לי שלא תשכחי אותי, מבטיחה?”
“דן,” חייכתי חיוך קטן, “זאת לא שאלה בכלל. עכשיו,” השפתיים שלנו רפרפו אחת על השנייה, והתנשקנו. זאת הייתה נשיקה ארוכה.
“אחמ אחמ..” אשלי התחילה להשתעל, ואני ודן התנתקנו לרגע.
“כדאי שתטפלי בשיעול הזה.” צחקתי.
היא הביטה בי בפליאה, וענתה בצחקוק: “סליחה? ככה את מתייחסת לחברה הכי טובה שלך, כמה שעות לפני שאת לא הולכת לראות אותה שנה?”
“כן.” הבטתי בה, והחזרתי את מבטי אל דן.
“סתם,” עזבתי את דן וחיבקתי אותה, “נראה לך?” צחקתי.
“אבי..” היא מלמלה “אני אתגעגע אלייך.”
“גם אני אלייך.” חייכתי.
“טוב,” אמא קטעה את החיבוק שלנו, “צריך לנסוע.”
“רק רגע,” אמרתי לאמא וחייכתי אל אשלי ודן, “חיבוק קבוצתי.”
כולנו התאספנו לחיבוק, ולא רציתי לעזוב אותם. אני כל כך אתגעגע אליהם.
התרחקתי מהם אחרי דקה, בכוח, אחרי שאמא משכה אותי לאוטו, והתיישבתי.
הבטתי בהם מהחלון, והם נופפו לי. אמא הניעה את האוטו, והתחלנו לנסוע.
נופפתי להם, וראיתי שאנחנו מתרחקים. הבית נהיה קטן יותר, הנוף, שאליו התרגלתי, השתנה. השתנה לכביש המהיר שמוביל לשדה התעופה. בתוך תוכי, רציתי לבכות. לא רציתי לעזוב.
*
“הגענו.” אמא הסתובבה אליי, כשהחנתה את הרכב בחניית שדה התעופה.
“אמא..” מלמלתי ונאנחתי. “אני חייבת?”
“הגענו עד לפה,” היא הראתה את ידיה את הכניסה. “לא חבל?”
“בואי כבר וזהו..” נאנחתי ויצאתי מהאוטו.
אחרי שמצאנו את הדרך למסירת המזוודות, אמא נעצרה, והסתובבתי אליה.
“טוב,” היא נאנחה, “מפה את כבר צריכה ללכת לבד.”
“אמא..” מלמלתי וחיבקתי אותה חיבוק חזק. לא רציתי לעזוב אותה.
“אני אתגעגע אלייך.” התחלתי לבכות.
“לא לא לא..” היא הביטה בי ומחתה את דמעותיי, “לא לבכות.” היא חייכה ואמרה: “תחייכי.” היא חייכה אליי, “את צריכה לשמוח.”
“טוב, אמא, אני חייבת ללכת, כדי לתפוס מקום בתור.” אמרתי והעמדתי את המזוודות שלי.
“יפה שלי, שתהיה לך טיסה נעימה!” אמא קראה לי כשהתחלתי להתרחק, ונופפתי לה.
“ביי.” אמרתי וראיתי שהיא כבר התחילה ללכת.
“אז כנראה שמעכשיו זאת רק אני..” מלמלתי והתקדמתי לכיוון התור.
*
“All the passengers to flight 351, to Tel Aviv, please come to terminal B.” נשמע קול בכריזה.
“הגיע הזמן..” מלמלתי.
נכנסתי למטוס, והתיישבתי. הנחתי את התיק שלי למעלה, וראיתי מהחלון את המסלול.
המטוס התחיל לנסוע על המסלול, והבטתי מבט אחרון בברוקלין. ידעתי שאני עומדת לבכות, אבל בכל זאת, עצרתי את עצמי.
“ברוקלין, אני אזכור אותך ככה תמיד..” לחשתי לעצמי, והמטוס המריא.
*
“סוף סוף..” מלמלתי לעצמי כשיצאתי לקחת את המזוודות שלי. אני עדיין לא מאמינה שאני זוכרת לדבר בעברית. עברו כל כך הרבה שנים מאז שהייתי פה.
~פלאשבק~
“אביגיל..” אבא העיר אותי. “הגענו. בואי, סבתא מחכה לנו.” המונית שלנו כבר הגיעה להרצליה. כל כך התרגשתי לראות את סבתא אחרי חצי שנה שהיינו בברוקלין, בגלל העסק של אמא ואבא.
“סבתא!” רצתי אל סבתא, שעמדה בפתח החצר של הבית שלה ושל סבא.
“אביגיל!” היא חייכה והרימה אותי בחיבוק.
“ילדה קטנה שלי, התגעגעתי אלייך.” היא נישקה אותי.
“גם אני אלייך סבתא.” צחקתי.
“את תהני פה. אני מבטיחה לך. הרצליה רק התפתחה, ולטובה.” היא החזיקה אותי בידי, והתקדמנו פנימה.
~סוף פלאשבק~

חיכיתי למזוודות כמה דקות, ולבסוף, עם המון כוח, הורדתי אותן מהמסוע, והלכתי לכיוון היציאה.

•אריאל•
יצאתי לנשום אוויר, יום לפני תחילת הלימודים. בכל זאת, אני בטוח שאני אשקע בלימודים, ולא יהיה לי זמן אפילו לצאת החוצה.
“אריאל!” ראיתי את השכן שלנו, אריק, מתקדם אליי בחיוך.
“מה נשמע, אריק?” לחצתי לו את היד.
“אני יכול לבקש ממך משהו?” הוא שאל בהתנשפות.
“בטח,” חייכתי “כל מה שתרצה.”
“הבת שלי, אביגיל, נוחתת עוד מעט בישראל, זוכר אותה?” הוא אמר.
“במעורפל.” כיווצתי את עיניי, וגלגלתי אותן.
“אני ואלונה מכינים לה מסיבת הפתעה, ואין לי זמן לקחת אותה משדה התעופה, יש מצב שאתה תיקח אותה?” הוא שאל.
“אוקיי.” משכתי בכתפיי בחיוך. “איך אני אזהה אותה?”
“הנה.” הוא הושיט לי תמונה.
“אז אני, אני אלך להתארגן, ואני אקח אותה.” חייכתי.
“יופי, תודה אריאל, אני חייב לך.” הוא חייך, והתחלתי להתקדם לכיוון הבית.
בדרך נזכרתי בה. זאת אביגיל שהצקתי לה כשהייתי קטן, כשהיינו עוד בגן ביחד. היא נסעה לחצי שנה בכיתה א’, והיא חזרה. סבתא שלה לא שחררה אותם חזרה לארה”ב. אני זוכר שהייתי דלוק עליה בכיתה ו’. היא הייתה כל כך… יפה. היא תמיד חייכה אליי את החיוך המתוק שלה, עם הגומות, ונמסתי.
~פלאשבק~
זהו אריאל. תפסיק לשמור בבטן. היום אתה הולך להגיד לאביגיל שאתה רוצה להיות חבר שלה. התחלתי להתקדם לכיוון הבית שלה, ונעמדתי מול הדלת.
נשמתי נשימה עמוקה, ודפקתי.
אבא שלה פתח לי.
“היי אריק.” חייכתי. “איפה אביגיל?”
~סוף פלאשבק~
ואז.. ואז היא עזבה. ההורים שלה התגרשו, והיא עזבה עם אמא שלה לברוקלין.
מאז לא שמענו ממנה.
*
הגעתי לשדה התעופה, וחיכיתי ביציאה. הבטתי בתמונה, שוב ושוב, ולא הפסקתי לחייך. אני לא יודע למה, אבל כל כך רציתי לראות אותה.

•אביגיל•
נכנסתי למתחם שבו מחכים כל האנשים, והבטתי בתמונה שאמא שמה לי בתיק. הבטתי בו. באבא שלי. בקושי זכרתי אותו. בתמונה, עמד איש עם טוקיסדו, הוא היה שרירי, והעיניים שלו היו כחולות, והשיער החום שלו, עמד לקוצים. בלי ששמתי לב, עלה לי חיוך על הפנים.
בחנתי את כל האנשים שמסביב, ולא ראיתי אותו. לפתע, ראיתי בחור, רץ אליי בחיוך. הוא היה נראה מוכר.
“היי אביגיל.” הוא חייך חיוך גדול.
“היי, מישהו שאני לא מכירה?” עניתי בחצי שאלה.
“אני אריאל.” הוא ענה, “אבא שלך אמר לי לקחת אותך לבית שלו.”
“בואי,” הוא לקח מזוודה מהיד שלי, “נלך לאוטו.”
*
“הוא לא היה יכול לקחת אותי בעצמו?” התיישבתי באוטו של אריאל, ושאלתי בקול מאוכזב.
“יש לו סידורים.” אריאל הביט בי, ומשך בכתפיו.
“תגידי אביגיל,” הוא שאל “את לא זוכרת אותי?”

‘הכנפיים שנותנות לי את הכוח לעוף’ – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (5)

וואו מדהים !!! ממש אהבתי ♥ זה מרגיש די אמיתי ואין אפילו משהו אחד שהוא משעמם, מתה לפרק הבא :)

19/11/2014 22:56

חיים שלי, פרק מהמם.
אני כבר רואה שהסיפור הולך להיות מדהים.
תמשיכי במהרה, אוהבת <3

20/11/2014 18:35

אומייגד חיימשלייי ❤️
קודם כל הייתה לי בעיה במשתמש ולא יכולתי להגיב לך על הסיפור הפחד להתאהב
אז שתדעי שבכיתי זה היה ממש מרגש ואני לא מאמינה שהסיפור נגמר !
פאקינג נגמר !
ואהבתי ממש את הסוף דרך אגב ><
והסיפור נשמע ממש יפה והפרק מהמם תמשיכי בדחיפות אוהבת ❤️

20/11/2014 20:50

ווווווואוון מהמםםםם!!!!
פשוט מהמםםםם
כל הכבוד:)))
תמשייייכיי דחוף זה מושלם ❤

20/11/2014 21:40

הפרק הזה מרמז על סיפור נפלא , ממש אהבתי !!! אני כל כך מחכה לפרק הבא ! ❤️

22/11/2014 20:19
סיפורים נוספים שיעניינו אותך