המוות לא יפריד ביננו

שחר.נ. 20/10/2016 551 צפיות 8 תגובות

טבעת הארוסין מנצנצת בשמש בין הערבים.
אני שוכבת על החוף,
מביטה בשמש נעלמת בין הגלים.
ידיי מתחפרות אף יותר בחול הרך, הזהוב.
אני מחייכת חיוך ענק.
ומביטה לצידי, בארוסי דיויד.
עורו שחום מעט, פניו מופנות אלי,
ענייו חומות כמעט ירוקות.
ושערו שטני מזדרק לכל הכיוונים מלטף אותי.
אני מחייכת אליו.
זכיתי בו.
הוא האושר שלי.
אני נזכרת באותו היום שהוא הציע לי נישואים.
זה היה בדיוק כאן.
דורוטי חברתי הטובה, לקחה אותי לטייול.
דיברנו על כל הדברים בעולם.
כמו כל יום.
לפתע ראיתי שובל לבן.
היא סימנה לי ללכת עליו, ואילו היא התרחקה.
לקח לי כמה רגעים להבין, אבל אז ראיתי אותו.
קורע ברך,
עייניו כמעט מתחננות.
דמעות החלו לפרוץ מעניי ואני רצתי אליו.
הנהנתי בהסכמה כשהוא ביקש את ידיי.
ומיהרתי לנגב את הדמעות.
הכל היה כל כך טוב.
וזהו עכשיו אני פה יומיים אחר כך.
שרויה על החול החם.
מביטה בשמים המתכההים.
כשליידי שוכב הדבר היקר לי מכול,
ארוסי האהוב,
דיויד.
אנחנו שורפים כמה שיותר זמן יחד,
לפני שהוא יגמר.
אני יודעת שהסוף יכאב לשתינו.
בעיקר לו.
אני ממהרת לסלק את המחשבה ממוחי,
ולהביט שוב בענייו של דיויד.
‘אני אוהבת אותך’
אני אומרת ומרגישה את הלב שלי מאיץ.
‘גם אני אוהב אותך’
הוא מחייך.
קולו ערב לי,
מעט מחוספס. אבל מושלם.
במידה המדויקת.
עינייו ממיסות אותי.
‘נו אז..’
הוא מחייך חצי חיוך.
‘מחר החתונה, את מוכנה?’
אני מהנהנת נמרצות.
‘אתה לא רואה את שימלת הכלולות שלי?’
אני מגחחת ומחווה בידי על הטי שרט,
קפוצ׳ון ענק. שלו.
וחצאית חקי.
הוא מחייך את החייוך האהוב עלי, שמגיע עד קצוות העניים ומאיר את כל פרצופו.
‘התסרוקת תיהיה הכי יפה’
ומיד שתינו פורצים בצחוק גדול, עד ששתינו כמעט נחנקים.
גם אז אני לא מפסיקה וממשיכה לצחוק.
אנשים היו אומרים שגיל 19 הוא מוקדם מדי לחתונה, אני לא חושבת.
לא כשמסתכלים על הנתונים.
דיוויד הוא בן 21.
‘תנשמי’
הוא מרגיע אותי.
ואני נושמת עמוק את אוויר הלילה המלוח.
‘נושמת, נושמת.’
אני מרימה את ידיי, ומייד פרץ צחוק נפלט לי.
גם הוא מגחך.
אני עוברת לישיבה, שאוכל להביט טוב יותר בשקיעה.
בשמש הצונחת במהירות מטה, בעוד יום שעבר.
צמרמורת עולה בגבי.

ּ
‘רבּקה קומי!!’ קולה של אימי נכנס לחלומי.
‘את לא רוצה לאחר לחתונה שלך!’ היא מורידה את שמכתי, אך אין צורך בכך כי מייד עם אומרה חתונה, אני מקפצת ממתתי ורצה למקלחת.
אני מתחילה להכין לי אמבטית קצף, אך יד חמה עוצרת בעדי.
אני מביטה באישה.
זאת נינה.
חברתה הטובה של אימי.
‘היום אני עושה לך את כל מה שהיית רגילה לעשות לבד.’
היא מחייכת חיוך כליל וטיבעי.
אני מודה לה.
היא מכינה לי אמבטיה,
בעוד אני נוטלת שישה כדורים ובולעת אותם במיומנות.
חדר האמבטיה מתחיל להתחמם אז אני מרשה לעצמי לפשוט את הטרננינג והטישר ולהשאר בבגדים תחתונים בלבד.
האמבטיה מתמלאת, ואני נכסת לתוכה.
שוקעת בערמות הקצף, במים החמימים, מלטפים אותי.
בערך שעה אני שרויה ככה.
ואז נינה תופסת קצב.
אני יוצאת בחלוק האמבטיה לחדרי ומתיישבת על מיטתי.
היא לוקחת ביידה את ידיי ומשייפת את ציפורניי, מנקה ומוסיפה לק בהיר.
משהוא עדין ויפיפה.
היא עושה אותו הדבר ברגליים.
ואז מגיע שלב האיפור.
משהוא כמו שעתיים, לא כל כך התלהבתי מהרעיון. אבל היה בסדר מבחינתי.
שקעתי במחשבות על דיוויד, על מה הוא עובר עכשיו.
ככה קטע האיפור לא היה נורא כל כך.
את השימלה אני בחרתי.
אהבתי אותה.
אני לובשת אותה.
שולייה נפרסים סביב רגליי הדקיקות שנעולות בנעלי בובה לבנות.
במותני השימלה מתקווצת, ובד הסאטן ממשיך לאורך צווארי בסגנון הישן.
שרוולי מנופחים מעט.
אציליים, לא מידיי.
הכל עדין ומושלם כל כך.
נינה מחייכת כנגדי ומחריכה אותי להביט במראה. היא מושכת אותי ואני מביטה בבואיתי שמשתקפת אלי.
שמלה יפהיפיה.
מונחת בשלמות על גופי החיוור.
שפתיי משוכות במשהוא וורוד מבריק, מנגד את המייקפ ויוצר מעין שלמות קטנה.
עניי מרוחות בעיפרון שחור ואיילנר שחור, אילו המסקרה, כחולה.
מבליטה את עניי התכולות.
כחול עמוק,
מאלה שאפשר לשקוע בתוכן.
ואז אני מגיעה אל קודקודי.
אל הקרחת החלקלקה שמחזירה אותי אל השעון המתקתק.
אל הזמן ההולך ואוזל.
אני מגששת את הקרחת, מעבירה את היד.
חלק כמו תמיד,
הכל מהטיפולים.
לא שאני ישרוד עם הטיפולים.
הרופאים נותנים לי עד גיל 20.
אין לי זמן להיות עצובה,
אני צריכה לנצל את הרגעים האחרונים.
אני מתנערת מהמחשבות וחושבת על דיוויד.
על ידייו החסונות.
על אישיותו המדהימה.
‘את איתי?’ נינה מנופפת בידה למולי.
אני מסמיקה קלות.
היא מוציאה את הפאה שלי משקית הנילון.
אני מנענת בראשי.
לא.
אני חולה,
כולם יודעים את זה.
גם היום כולם ידעו את זה.
אני גאה במי שאני,
במה שיש לי על הראש.
זה השריד שלי.
שאני לא נשברת.
אני מחייכת לבבואתי,
היום זה קורה.
היום הדבר הכי טוב בעולם קורה לי,
אני מתחתנת עם דיוויד.
‘הלימוזינה פה.’
אני שומעת את אמא קוראת נרגשת ללמעלה.
אני יורדת בתנועה מלכותית במדרגות,
אבא ואמא מחייכים.
לא מגחכים.
שניהם יפים.
אבא בחליפת טוקסידו,
ואילו אמא בשמלה ארוכה תכולה שמבליטה את ענייה,
תואמות לשלי.
‘אתם כל כך יפים’
אני מתמוגגת מנחת,
כאילו היו הם ילדי ולא להפך.
ריצ׳ל באה מהמטבח כדי להביט בי.
ריצ׳ל היא אחותי הקטנה,
היא בת 16, אנחנו אחיות טובות.
נוהגת להחליף אין סוף בגדים וחוויות.
עכשיו היא לבושה בשימלה שחורה ארוכה
שנופלת לה במדויקות על רגלייה המחוטבות.
השרוולים נסגרים בפרק היד מה שגורם להבלטת הנוחכות שלה.
שערה קצר, כמעט מגיע לכתפייה.
לפני שנתיים היא סיפרה אותו לקצוץ כשגילו לי את המחלה והתחילו הטיפולים.
שערה עכשיו קלוע במחצה ושזור פרחים שחורים יפהייפים.
אני מחייכת אליה,
ונוגעת בפניה השבירות כמעט, שמאופרות קלות.
ענייה חומות שוקלדיות, כעיייניו של אבי.
‘את יפהיפיה’
אני לוחשת לאוזנה.
‘את לא יכולה להגיד את זה עלי, לפחות לא בהשוואה אליך.’
היא מחייכת בטיביעות.
אני גם מחייכת.
הורי מחבקים אותי.
אנחנו ממהרים אל האוטו.

החתונה עוברת בשלום,
אפילו בלי התמותתות אחת מצידי.
השירים, הריקודים.
הכל מושלם.
מלא חייוכים, הבזקי מצלמה.
דמעות אושר, אני בטוחה שהיו כמה דמעת עצב.
האיפור היה טוב ולא נמרח לי אפילו קצת.
עכשיו אנחנו בדרך לדירה שלנו,
עם המכונית הכסופה החדשה.
אני מביטה בדיויד ויודעת שגם הוא מביט בי מזווית עין כי הוא מחייך, ידי נחה בקלילות על ידו.
מרגישה את תווי ידו החסונים.
הוא מחנה את האוטו ואני יוצאת.
הוא ממהר להעמד לצידי, מושיט לי את זרועו ואני נשענת עליו.
הוא עוזר לי להגיע לביתנו.
הסלון לא גדול, לא קטן.
מרוהט בקפידה בספות יפהייפיות שנחות על רצפת העץ החמימה.
הכל כל כך יפה.
בחדר השינה המיטה גדולה.
אני מתיישבת ונושמת עמוק.
נישמותי עכשיו מהירות, דיוויד מגיש לי את החמצן ואני נושמת יותר בנוחיות, מניחה את ראשי על כתפו שוקעת בעולם הטוב שלי.
הוא מחייך אלי ובקלות משתחרר ממני בעוד הוא משעין אותי על כרית עבה.
הוא פושט את חולצתו ואני נפעמת למראה שריריו הבולטים, גופו מאיר את פניו ואני מפנה את מבטי בכדי להתרכז בנשימותי הוא מגחך אלי וממהר להכנס לשמיכה הוא מתקרב אלי יותר ומניח זרוע אחת בכדי ליצב אותי.
הוא מוריד לי ברכות את מסכת החמצן ושם לי את הצינורות.
אני נשקבת על המיטה וראשי מוגבה מעט.
אני מעמיקה את אחיזת כף ידי בכף ידו.
בידו השניה הוא מחבק אותי, וכך נרדמתי, חבוקה בין זרועותיו.
שאני קמה, לוקחות לי דקה אחת שניים עד שהתודאה חודרת אלי, לפתע תיקרת העץ כל כך מוכרת כאילו אני פה שנים רבות ולא רק מספר שעות.
דיוויד לא לצידי אנחת פניקא נפלטת מפי.
אני שומעת צעדים זרזים וכבר אני חבוקה בזרועותיו.
‘בוקר טוב אישתי’ הוא מחייך את החיוך האהוב עלי.
אני מחייכת גם.
‘בוקר טוב, בעלי’ אני נושקת לו בקלילות.
ניחוך בייצים מגיע לאפי, אני מרימה את הדבר שנקרא אצל רובנו גבה, ואילו אצלי מופיע בטור מצח מקומטת מעט.
‘אוכל?’ אני מחייכת.
‘אפשר לחשוב שאת גבר.’ עכשיו הוא נושק לי.
הוא מנתק ממני את החמצן ועוזר לי לקום.
‘אני צריכה לצחצח שיניים’ אני לוחשת לאוזנו ומרפה ממנו.
השעה כבר בערך שלוש. אני בטוחה.
השינה שלי מתרבת מיום ליום. עד שאשן לנצח. היא ניצחה אותי, המחלה.
אבל גם אני ניצחתי אותה.
אני מביטה במראה. עניי תכולות, מאושרות. אני נוטלת את התרופות, ויוצאת בדילוגים לדיוויד. אני קופצת על גבו. הוא מסיר אותי בעדינות ומוביל אותי בתנועה מלכותית. אני מביטה בענייו. מחייכת בגיחוך, ועל פניו מופיע אותו החיוך.
המטבח מעוצב בקפידה. קירות העץ משויפים, תואמים את המקרר החדש. הכל כל כך מדויק, כל כך מאושר.
‘אני אוהבת אותך’ אני אומרת כשאני מתיישבת לצד צלחת האוכל.
‘לי או לאוכל?’ הוא מרים גבה אמיתית, אם נדייק, הוא מרים גבותיים.
‘לך’ אני מחייכת בלי שמץ של גיחוך על פני.
הוא מחפש רמז לצחוק מפני, וכשלא מוצא אומר.
‘גם אני אוהב אותך’
‘אז..’
אני פותחת. ונועצת את המזלג בחתיכה קטנה של ביצה. אין לי תיאבון, אבל אני לא אאכזב את דיוויד. לא בפעם הראשונה שהוא מבשל לי בבית שלנו.
‘מה עשית שישנתי?’
הוא מחייך. ‘טוב אז בזמן שאת ישנת כמו דוב. אני הלכתי לקניות, התחלתי לנסות להתקבל ללימודי רפואה… וכמובן הכנתי אוכל.’
אני מחיכת אליו ואוכזת חזק יותר בידו.
לא רוצה שתעלם.
הכל כל כך מהיר, כל כך טוב. אני כל כך קרובה לסוף, אני יודעת.
ומשהוא חסר…
שלם אבל כמעט, כי משהוא חסר.
לפתע אני מרגישה רטיבות על לחיי כשאני ממששת את הרטיבות אני מרגישה שזו רטיבות מלוחה. דמעות. דיוויד רוכן קרוב.
אני לא בוכה בגלח הזמן ההולך ואוזל, אני בוכה כי משהוא חסר. ויש לי הכל.
‘דיויד, יש לי הכל… ועדיין משהוא חסר.
אני לא מוצאת מה’ אני מביטה הלאה ממנו, לא יכולה להביט בענייו.
‘תחשבי טוב.’ הוא מחייך אלי, מעביר יד על גבי ויוצר צמרמורת. ‘אני רוצה שלא יכאב לך שאני אלך’ אני פוסקת. ‘אני חושב שניהלנו את השיחה הזאת יותר מדי פעמים, אנחנו לא נכנסים אליה שוב, נכון’ הוא מביט בעניי בתחינה ומצמצם מרחק בלתי נראה שהיה ביננו.
‘אני רק רוצה שישאר לך משהוא ממני’ סוף סוף אני מישרת אליו מבט.
אני טובעת בענייו.
‘משהוא אמיתי.’
הוא מחבק אותי, מאמץ אותי חזק אליו, ושואף את ריח שערי.
‘את טבועה בי, הכל אצלך נשאר בי כחותם. אני לא צריך טכשית שיזכיר לי אותך, תמונה, בנאדם. את זורמת בדם שלי.’
הוא צודק, דיויד צודק. הוא צריך בנאדם שיזכיר אותי, שישאר ממני.
ילד.
ילד קטן, עם עניים גדולות שילמד את מלאכותיו של דיוויד. שיעשה איתו כושר, שירוץ אחריו. ילד שלי ושלו.
ילד שלנו.
‘יש דבר אחד שאני רוצה.’
אני נעמדת בזהירות.
‘כל דבר..’
הוא מחייך.
‘ילד’
הוא מביט בי בבלבול.
המבט שלו מתרכך והוא אוכז בכתפי חזק.
הוא לוחש באוזני ברוך.
‘את לא יכולה’ הוא נושק לי לאוזן כאילו להרגיע את הכאב.
‘אז מלאכותי.’ אני מתחננת.
הוא מהנהן. חיוך מתחיל לעלות ל פניו ולבסוף מכסה את כל פרצופו.
ההליכים הלכו בחלקות, הכל הסתדר עם קצת יותר כסף.
ועכשיו רק נותר לחקות

תשע חודשים.

כולהם דרוכי בציפיה, בהכנות.
תינוק נולד, בן.
כמו שדמיינתי.
כמעין דיויד קטן,
אני אוכזת אותו בידיי.
עכשיו התמונה מושלמת.
כל החלקים בפאזל מתאימים,
אין חללים. נשאר חלק ממני.
עייניו כחולות ירוקות, עם מעט חום.
הוא בוכה ואני מנדנדת אותו.
מאמצת אותו חזק.
מלטפת, מנשקת.
דיוויד לצידי, מחבק את שנינו. הכל מושלם סוף סוף. אין עוד תחושת רקינות.
אני בבית חולים, במיטת חולה. ריח בית חולים ממלא את אפי, ריח מוכר.
לא כילדתי, הייתה לנו פונדקאית.
כי בימים האחרונים המצב התדרדר.
נפלתי יותר מכמה פעמים.
אפשר לחשוב שאני האם המאושרת, אני חיוורת, חלשה כמו אישה אחרי לידה. ומאושרת גם.
ילד בהיר, שער מעט כהה.
הילד שלי.
דייויד איתי על המיטה, מנשק את התינוק.
מביט בענייו. בעניי.
אהבה.
מילה כל כך חזקה שמבטאת את כל מה שיש כאן.
לפתע סדרת שיעולי תוקפת אותי, סחרחורת, כאב עז בראש. אני נופלת לריק שחור, במעומם אני מרגישה את התינוק נלקח ממני דיוויד צועק לרופאים משהוא. רעש. שחור.
הכאב נפסק.
אני מרגישה את דיוויד קרוב ורחוק. ככל שאני נופלת יותר עמוק, כך אני מתרחקת ומתקרבת לדיויד בו זמנית, לדיויד והתינוק. תלויה באוויר.
ידייו הרכות של התינוק עוד השאירו חום על כפות ידיי.
כל חיי חולפים לעניי.
זה הסוף, אני יודעת.
גם דיויד והתינוק יודעים.
אני בטוחה שהם מרגישים את זה.
אני מנסה להאבק בשחור.
אך לשאו.
אני שוקעת עמוק.
לבן. הכל בהיר מדי, לא ניתן לעיכול.
דיויד יגדל את התינוק. הוא ילמד אותו הכל, דיויד יהיה אבא טוב. אני בטוחה.
כולם עוד יגדלו,
מלבדי.
אני לנצח אשאר בגיל 19 אחד עשר חודשים ושישה ימים.
מביטה מלמעלה. מרוחקת.
דמעות זולגות מעניי, וגשם יורד. דיוויד בוכה. אמא בוכה. אבא בוכה.
מספידים את גופתי.
ואני מרחפת מעל, רוצה לצעוק שאני כאן.
שטוב לי, שאני מתהלכת ללא כל כאב, קרובה אל הטוב בעולם יותר מאי פעם.
רק שלא יכאבו את לכתי.
שאני אוהבת אותם.
והם במעין עולם תחתון, כמעט מקביל, מלא כאב ורגש. שרויים בתהדמת עצב, שוחים כך בבריכות שיגעון. מתנחמים מהתינוק.
התינוק שעוד יגדל, יחד עם כולם.
חוץ ממני.
אני לנצח בגיל העשרה.
הם בוכים את מותי.
כואבים את לכתי.
דיויד בוכה, הוא יסתדר. אני יודעת.
הוא עוד ימצא אהבה חדשה,
ואם הוא לא ימצא, אז אני אמצה לו אהבה חדשה.
הוא יצא מכל זה.
אני אוהבת אותך עולם.

המוות לא יפריד ביננו
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (8)

סיפור יפה כל כך!

21/10/2016 08:16

    תודה

    21/10/2016 09:41

מרגש כל כך אומייגד כמעט בכיתי

21/10/2016 12:17

    תודה

    21/10/2016 13:39

יפה כלכך….

21/10/2016 13:46

    תודה

    21/10/2016 14:10

טוב… היממת אותי לגמרי.
התחלתי לקרוא על ההכנות לחתונה… ראיתי שהכל מושלם.
אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות?! הרי אף כלה לא מרוצה אף פעם.
אז רשמתי לעצמי בראש להעיר לך על זה והמשכתי לקרוא… עד שהגעתי לחלק של הפאה.
כאן טמון כל העוקץ של הסיפור.
ואז הבנתי שמי שרואה את הכל כפלא מיוחד של החיים הוא זה שמעריך את החיים. ומי מעריך יותר את החיים ממי שגוסס ועומד למות?!
סיפור עצוב מאוד.
אהבתי :)

22/10/2016 22:48

    ואו תודה ממש:-)

    23/10/2016 00:48
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך