odelya
לא יודעת אם שמתן לב.. אבל קצת נעלמתי לאחרונה, הייתה לי תקופה דיי לחוצה. מקווה מאוד שהתקופה הלחוצה תחלוף בקרוב ואני אמשיך להעלות בקצב נורמלי. דור ויס זה לא? הסיפור לפני סיום... ואילו ללא ספק הפרקים האחרונים ואז אין לי מושג מה יהיו משמעות חיי (סתם נו). למי שלא הבינה, לאבא של יסמין קוראים אבי. בקיצור, כמו תמיד מקווה שאהבתן את הפרק.. הוא יצא לא כלכך טוב כי אני (כמו תמיד) עייפה למות. רק רציתי להגיד שאני אוהבת את כולכן ומעריכה מאוד את מי שעוד קוראת ועוקבת, שבת שלום בנות יפות. אוהבת ♥

המורה למתמטיקה- פרק 27.

odelya 22/01/2016 2755 צפיות 9 תגובות
לא יודעת אם שמתן לב.. אבל קצת נעלמתי לאחרונה, הייתה לי תקופה דיי לחוצה. מקווה מאוד שהתקופה הלחוצה תחלוף בקרוב ואני אמשיך להעלות בקצב נורמלי. דור ויס זה לא? הסיפור לפני סיום... ואילו ללא ספק הפרקים האחרונים ואז אין לי מושג מה יהיו משמעות חיי (סתם נו). למי שלא הבינה, לאבא של יסמין קוראים אבי. בקיצור, כמו תמיד מקווה שאהבתן את הפרק.. הוא יצא לא כלכך טוב כי אני (כמו תמיד) עייפה למות. רק רציתי להגיד שאני אוהבת את כולכן ומעריכה מאוד את מי שעוד קוראת ועוקבת, שבת שלום בנות יפות. אוהבת ♥

אני בלחץ אטומי. הידיים שלי מזיעות ואבא שלי מכריח אותי לפתוח לדור את הדלת ולהתנהג בנימוס.
הלב שלי דופק בחוזקה ואני סופרת את הצעדים שלי לדלת, עוד מספר דפיקות חלש נשמע מה שמזרז אותי להתקדם ולפתוח את הדלת. פאק.
הוא עומד שם, פשוט עומד שם. אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה.. עד כמה הוא כזה מדהים.
הוא לבוש בבגדים פשוטים אך עם זאת גם אלגנטיים מעט, בדיוק הבגדים המתאימים. שיערו נופל על פניו וכמעט ומסתיר את עיניו הירוקות והבהירות, הן זוהרות כמו כוכבים מתוך עיניו. אני מנסה לשכנע את עצמי שהן זוהרות ככה כי הוא רואה אותי, אבל לא, פשוט..פשוט לא..דור יותר מידי טוב בשבילי.
אני לא יודעת איך להגיב, אני אמורה לכעוס עליו אבל הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע זה לקפוץ עליו ולנשק אותו כלכך חזק שהוא לא יצליח לנשום.
החיוך המתנוסס על פניו מחזיר אותי למציאות ופתאום מתחשק לי להעיף לו סטירה. לא כי אני כועסת על מה שעשה אתמול. כי אני כועסת שהוא פאקינג מחייך אליי את החיוך הזה. החיוך הזה שאף אחת אבל אף אחת לא יכולה לעמוד בפניו. החיוך הזה של דור לוי. החיוך הזה עם הגומה.
"שלום" רק כשאבא שלי מגיח מאחוריי וקורא אל דור בשמחה אני שמה לב שבהינו אחד בשני עד עכשיו.
"שלום" דור מרים את מבטו ממני ודואג לחייך בנחמדות אל אבי. הוא כלכך טוב בזה..
"נעים מאוד, אני אבי.. בוא תיכנס. יסמין למה את לא מזמינה אותו להיכנס?" אבא שלי מדבר במהירות אבל לא מוריד את חיוכו.
דור צוחק ונכנס "זה בסדר" הוא פולט.
אני נשארת לשבת בצד בזמן ששניהם משוחחים. דור, כמו תמיד, אומר את המילים הנכונות בזמן הנכון. הוא מחייך כשצריך, מרצין כשצריך וצוחק מהבדיחות של אבא שלי למרות שהן כלכך לא מצחיקות כשצריך.
אנחנו יושבים לאכול בעוד שאני ממשיכה לשתוק.
"אז.. מה מיוחד בבת שלי שדווקא אותה בחרת ללמד מתמטיקה?" אבי שואל תוך צחוק ופונה אל דור.
אני מחכה לתגובתו המיידית של דור, אבל דווקא עכשיו הוא שותק. אני מרימה אליו את מבטי בשאלה וקולטת שהוא בוהה בי. הנשימות שלי מתחילות להיות כבדות וכך גם של דור.
השקט נהייה מעיק ונראה כאילו עבר כלכך הרבה זמן מהרגע שאבי שאל את השאלה עד לתשובתו של דור.
"יש לך.." דור מתחיל להגיד ועדיין מביט בי, וגם אני בו. הוא מחייך. "יש לך ילדה מאוד מיוחדת אבי" הוא אומר ורק אז מפנה את מבטו אל אבי.
לוקח לאבי מספר שניות עד שגם הוא מביט בי ומחייך חיוך קטן. "אני יודע".
המשך הארוחה נמשכת בשקט, בסיומה אני דואגת לפנות את השולחן בעזרתם על דור ואבי ואנחנו מסיימים תוך מספר שניות.
"אני חושב שאני אלך לזרוק את הזבל, אני חוזר עוד כמה דקות" אבי מחייך אלינו ומרים את שקית הזבל המלאה.
"תהנה" אני פולטת אליו והוא מחייך אליי וקורץ שנייה לפני שהוא יוצא מהבית.
אני צוחקת מהמוזרות של אבא שלי ותוהה ממתי הוא נוהג לקרוץ לי. עוד לפני שאני מספיקה להכין את עצמי נפשית לדיבור עם דור אני שומעת את קולו מאחוריי.
"יס.." הוא אומר.
אני לא יודעת מה לעשות. לכעוס עליו? לא לכעוס עליו? בפעם האחרונה רציתי לשנוא אותו, ואז שנייה אחר כך רציתי לחבק אותו. הלב שלי מתחיל לדפוק.
"יס.." הוא אומר שוב.
"מה?" אני מסתובבת אליו בצעקה, לא יודעת אם אני כועסת או לא כועסת. אני פשוט צועקת עליו, בלי שום סיבה, " מה אתה רוצה ממני דור? מה? פשוט תסביר לי כבר מה אתה רוצה ממני שפעם אחת אני אבין" אני מתפרצת עליו מבלי לדעת אם אני צריכה להתפרץ עליו או שאני סתם פסיכית.
דור מביט בי באדישות ואז מושך בכתפיו.
"אוקיי" הוא ממלמל ותוך שניות תופס בפני ומדביק את שפתיי לשפתיו, שפתיו נעות ולוקחות לי כמה שניות לקלוט שהוא מנשק אותי. דור מנשק אותי. הוא יודע שאני אוהבת אותו, אז הוא מנשק אותי. הלב שלי.. אני חושבת שאני עומדת לקבל התקף לב! אני מנסה להתנתק ממנו אבל הוא לא נותן לי, עד שלבסוף אני נכנעת ומזיזה את שפתיי. דור מגחך מבין שפתיי ולשונו מוצאת את הדרכה לפי כשהוא מעמיק את הנשיקה, אוהבת, חוקרת, מטורפת!
אני לא מאמינה שאני מתנשקת עם המורה שלי למתמטיקה. בבית של אבא שלי.
בבית של אבא שלי!
אני מתנתקת ממנו בהפתעה ומבלי שיוכל להספיק להצמיד אותי אליו בחזרה. הנשימות שלנו כבדות ואנחנו מביטים זה בזו. דור מביט בי בשאלה.
"אנחנו בבית של פאקינג אבא שלי דור" אני מתנשפת כאילו רצתי מרתון.
הוא מחייך אליי, מתנשף גם. "יש לך אבא טוב, הוא ממש אוהב אותך" הוא ממלמל.
אני מחייכת אליו בחזרה, "גם אבא שלך אוהב אותך" אני אומרת לו, מה שמזכיר לי את מילותיו של אביו באותו יום שהיינו אצל דור.
'רק תזכרי מה יקרה כשכולם יגלו, זה יהרוס לשניכם את החיים'.
אני בולעת את רוקי. נזכרת בשיחה שלי עם רוני. כולם כבר יודעים. כולם כבר יודעים.
זה אסון, אסור לנו להמשיך עם זה.. פשוט אסור, זה יסבך את דור בצרות.
"יס?" דור קורא לי ואני מתעוררת ממחשבותיי ומרימה אליו את מבטי.
"שאלתי על מה את חושבת?" הוא מחייך חיוך זחוח ומתקדם לכיווני.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד" אני פולטת.
הוא נעצר, חיוכו נמחק.
"עוד פעם זה יס? את יודעת שאני לא מתכוון לוו…" הוא מתחיל להגיד בכעס אבל אני קוטעת אותו.
"לא, רגע דור. פשוט תקשיב לי" שיפסיק להקשות עליי. ממילא קשה לי.
דור שותק, הוא רק מביט עמוק עמוק בתוך עיניי ומנסה איכשהו לשנות את דעתי דרכן. זה היה עובד.. אם זה לא היה פוגע בו.
"אם יגלו אותנו, ההשלכות של זה…כלפייך, זה אכזרי. אסור לנו דור, אם יגלו יעמידו אותך למשפט ויקחו אותך לכלא ואני אחיה כל החיים שלי בידיעה שהובלתי מישהו לכלא. שלא לדבר על זה שאני אצטרך לבקר אותך כל זמן ו…"
"יס" דור הפעם הוא זה שקוטע אותי.
"מה" אני נאנחת.
"שום דבר לא יקרה, הכל יהיה בסדר כל עוד אני בתמונה" הוא תופס בפניי ברוך ואני ממהרת להעיף את ידיו ממני.
אני רוצה אותו כלכך אבל אני מודעת יותר מדי טוב להשלכות של זה. זה לא משחק. זה עניין רציני ואני לא בטוחה שדור מבין עד כמה זה רציני.
"לא דור. אני מצטערת. אני החלטתי" אני אומרת לו בתקיפות ואבא שלי נכנס בדלת.
אני ודור עדיין שקטים, נועצים מבטים אחד בשני ולא מרפים.
"אני חושב שאני אלך עכשיו" דור עדיין מביט בי.
"מה כבר?" אבי שואל ומביט בשנינו.
דור מסיט את מבטו ממני לאבי ואני מרגישה את ההקלה מציפה אותי. הוא מחייך אליו ואז מושיט לו את ידו. במשחק גמור. "כן, תודה רבה על הארוחה אבי, היה ממש טעים." דור אומר לו והם לוחצים ידיים.
אנחנו מובילים את דור החוצה, ושוב אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממנו לתמיד. הלחץ גואה בי וכשדור נפרד מאיתנו בפעם האחרונה לפני שעוזב אני רוצה לבכות. אני שוב מתחילה להתנשם אפילו מבלי לשים לב וממשיכה להביט בדלת גם כשהיא כבר נסגרת.
"יסמין?" אני שומעת את קולו השקט של אבי מאחוריי.
אני מסתובבת אליו ולא מצליחה להסתיר את המבט הזה מפניי, למרות שאני מאוד רוצה.
אבי מסתכל עליי, ואז, מבלי שאני מוכנה לזה הוא מחייך.
"רק עוד חודשיים" הוא פולט וקורץ, "ואז הוא יהיה כולו שלך…"
כולם יודעים. כולם.

עוד שבועיים, רק עוד שבועיים נותרו עד הבגרות המזורגגת במתמטיקה.
אני ודור… מורה ותלמידה.
הפסקנו עם השיעורים הפרטיים, אף אחד לא בחר להפסיק. פשוט הפסקנו.
אני הפסקתי להגיע אליו הביתה ודור היה עסוק בלהתעלם ממני מאז הפגישה בבית של אבא שלי.
אני יושבת בכיתה ובוהה בו מלמד. הוא עושה לכיתה שיחת מוטיבציה.
הבגרות שלנו היא שבוע אחריי שיוצאים לחופש הגדול, ב27 ליוני. זה יוצא יום חמישי.
"אנחנו שבועיים לפני בגרות" דור אומר. הוא מביט בכל הכיתה חוץ ממני. רוצה להיות קצת יותר שקוף?
"אתם חייבים להיות בפוקוס, המגנים שלכם מעולים! אתם כיתה מעולה!" הוא משבח וכולם מחייכים חיוכים מרוצים. "אני יכול להגיד לכם בביטחון," הוא ממשיך ומבטו נעצר עליי "שאני סיימתי את תפקידי איתכם. אתם למדתם, עבדתם והוצאתם ציונים מדהימים. עכשיו התור שלכם.." הוא אומר ואני מרגישה שהוא מדבר ישירות אליי.
עכשיו התור שלי.
"אני סומך עליכם" הוא אומר.
הוא סומך עליי.
"את מסוגלים יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם בכלל"
את מסוגלת יס.
צלצול. אני קמה.
את מסוגלת יס. את מסוגלת יס. את מסוגלת יס.
"המורה?" עוד לפני שאני מספיקה להבין מה אני עושה אני מול שולחנו של דור.
"כן?" דור שעד עכשיו הכניס את דבריו לתיק מסתובב אליי ונראה מופתע.
אני מנצלת את מספר התלמידים המצומצם שנשאר בכיתה ובוחן אותנו ושואלת את דור "אנחנו יכולים לעשות שיעור היום? זאת אומרת.. שיעור אחרון לפני הבגרות?"
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני כלכך מתגעגעת אליו, או לבית שלו, או לטוטו. או להכל. כן.. אני מתגעגעת להכל, אני כלכך מתגעגעת לכל זה. זאת הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי בחיים, ולא משנה כמה מתמטיקה הייתה בה.
מי חשב שמתמטיקה תהפוך למקצוע הכי אהוב עליי? שאני רק אחפש ואחכה ללמוד מתמטיקה?
מי חשב שאני אתאהב במורה שלי למתמטיקה?
מי חשב שאני אתאהב במישהו שהוא לא עומר?
דור מביט בתלמידים האחרונים שנותרו בכיתה, קולט את מבטיהם הסקרנים. כולם כבר יודעים דור.. אל תתאמץ אפילו להכחיש. כלום כבר יודעים. כולם כבר יודעים.
"כן.. אני חושב שזה בסדר.." הוא מביט בי ומתקדם לעבר הדלת על מנת לחמוק החוצה, זורק לי "נתראה בחמש" ונעלם.
אני מחייכת לעצמי.
אולי לא נהיה ביחד, אבל יש לי הזדמנות אחרונה.

אני דופקת שתי דפיקות וכמו תמיד זה מספיק. דור פותח.
אני מחייכת אליו והוא מורה לי להיכנס, הוא לא מחייך בחזרה. הוא המורה שלי עכשיו, לא דור.
טוטו קופץ עליי ואני רוצה לצרוח מאושר. כלכך התגעגעתי לזה.
אני תוהה לאן האושר שלי נעלם מאז הטיול השנתי אבל ברגע שאני נכנסת לביתו של דור אני נזכרת. כל האושר שלי מהשנה האחרונה, כל הרגעים, המשפטים, הצחוק והשמחה שלי.
הכל נשאר כאן. בבית הזה.
וברגע שעזבתי אותו, הכל עזב ביחד איתו.
"צריך ללמוד" דור אומר באטימות ומעיר אותי ממחשבותיי.
לא משנה כמה נורא הוא יתנהג אליי עכשיו, אני אמשיך להיות מאושרת. אני איתו עכשיו. בבית שלו. אני מאושרת.
"נכון" אני עונה לו בחיוך.
אז אנחנו לומדים, כמו פעם. כמו בהתחלה. רק לומדים.
אבל אנחנו לא יכולים רק ללמוד.. כי אלו אנחנו. אנחנו דור ויס
אנחנו לא יכולים, אנחנו פשוט לא מסוגלים לנהל קשר נורמלי של מורה ותלמידה.
אנחנו ממשיכים לצחוק על משהו לא מוסבר, צוחקים כבר שעה ואני כבר לא זוכרת אם אני סיפרתי את הבדיחה או שהוא סיפר.
אני מאושרת.
"אנחנו מטורפים" אני פולטת ודור מחייך.
אנחנו נרגעים מצחוקינו ושוב, כמו תמיד, איכשהו מגיעים למצב שבו אנחנו בוהים אחד בשני.
הוא בעיני החומות. אני בעיניו הירוקות.
אנחנו נרגעים. שנינו מבינים שאנחנו לא יכולים להיות סתם עוד מורה ותלמידה.
ודור, כאילו קורא את מחשבותיי.
מתחיל לדבר, "אנחנו לא יכולים לא להיות ביחד.." עיניו נוצצות.
אני מביטה בו עמוק, יש לו עוד שמץ של תקווה שאני אנשק אותו פתאום. שאני אגיד לו שאני שלו.
"נכון" אני מסכימה וקמה. "בגלל זה כדאי שאני אלך עכשיו".
דור בולע את רוקו, קם גם הוא,
"אז…זהו?" הוא שואל.
הפעם האחרונה והיחידה שבה ראיתי את דור בוכה הייתה הפעם ההיא שהבאתי אליו את הוריו. הפעם השנייה היא עכשיו, הדמעה שחומקת מעינו של דור גורמת לי להתפרץ בבכי ולחבק אותו חזק.
"אתה היית המורה הכי טוב בעולם" אני אומרת לו.
"את היית התלמידה הכי טובה בעולם" הוא מגחך בצער ומחבק אותי.
שנינו מבינים שזה הסוף, אני ודור זה לא. זה פשוט לא.


תגובות (9)

אין כמוך איןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
תמשיכי!

22/01/2016 01:00

משוגעתתתת תיזהרי לעשות את התרגיל הזה למה אני לא ארחם על דין!!!!!

22/01/2016 01:09

ותמשיכי מהר זה מושלםםם

22/01/2016 01:09

לא את לא עשית את זה אני יכסח אותך תעשי שהם היו ביחד

22/01/2016 06:51

הם חייבים להיות ביחד אחרת אין פואנטה לסיפור הזה!!בבקשההה את פשוט חייבת שהם יהיו ביחד…תמשיכי מהררר

22/01/2016 08:12

לאאאאאאאאא אם את תעשי את זה אני לא יודעת מה אני אעשה לךך דייייי זה מעלףףףףףףף ????????????????????נווווו יס ודור לנצחחח

22/01/2016 08:16

יאוו שיהיו ביחד הם כל כך מושלמים ביחד!! בבקשה תמשיכיי אין עליך!! מדהימה ועל הסיפור המושלם הזה,תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

22/01/2016 14:45

לאאא היא ודור זה כן, זה פשוט כןן!! בבקשה תמשיכי ואף פעם אל תפסיקי כי אני

22/01/2016 17:32

כי את כותבת מושלם!!???????????? ***

22/01/2016 17:33
18 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך